חוה נתן ואסתר ויתקון מתכתבות על 'בעקבות סבא'

גיליון מס' 28 - כסליו תש"ע * 11/09

הסיפור מסופר מזוויות הסתכלות מיוחדת של מסע בזמן תוך נסיעה ותנועה המעבירים את הקורא מתוך זמן הווה ומורים לְעֵבֶר עָבָר הַמְכֻוָּון לקראת לקחי עתיד.

נקודת המוצא של הסיפור מתוך ציוני דרך סמלים ערכיים ומורשת.
הפסל לזכרו של דב גרונר, הכפיר שנאבק בארי ויכול לו – מתוארים אנלוגית לסמלי מאבק ותקומה של אומה הקמה לתחייה מתוך האפר של השואה ואלפיים שנות גלות ורדיפה.

מתוארת כאן מסכת של הסתכלות על הסמלים המכוננים עליהם גדלנו, הִטְמַעְתָּם מהילדות, ובעיני ילדה, עד התבוננות בוגרת עם חלוף הזמן.
עבר הווה ועתיד ניצבים כאן על ציר הזמן המשתנה בראיה הלאומית והאישית.

הניצחון במאבק על הזכות לחיות עם חפשי בארצנו, ומה שקורה אחרי תשלום המס הכבד והדם היקר שנשפך, עד הגשמת החלום. כשהחלום הופך למציאות, במרכז מימושו ליבת החלום, על ערכיה ואותה רוח ראשונה ומניעה, נראה כי חלה מאין התרופפות ברוח לעומת זו שהניעה את הראשונים.
כיצד גוברים על חולשת אותה רוח, מאין נלקחים הכוחות?

התשובה, היא המטען שֶׁנִטָע בנו, גם אם הוא עולה כנוסטלגיה, בכוחו למלא אותנו אותה רוח מחזקת איתנה, שעוצמתה ערכיה ורוחה ביכולתם להשיב הרופף החלש או הספקן, לנתיב ממנו סטה על ציר הזמן הדוהר, מלא הבלבולים וההטיות – האמת שלנו תנצח, אלה הערכים והמורשת.

דמות הסב, שבא מהגלות בת שנות אלפיים, נושא הזיכרון הקולקטיבי החי בכל אחד ואחד מאתנו, הסבא שזכה לשוב הביתה הוא שאפשר לצאצאיו ולכל הדורות הבאים את נס החירות הזו, לחיות בארץ הזו עַם וּפְרָט חופשי בארצנו. הוא האב שהגשים את חלום הדורות וסלל הדרך לבאים אחריו, הדמות המחנכת המורה הנערץ לעברית ספרות ושירה, ממנו שאבו הבנים את אהבתם וערכיהם לארץ הזו ארץ האבות.

הסב המשכיל, שהיה בקיא בנוסף לחכמת ישראל גם בפילוסופיה , חזר ברבות הימים לגמרא ולמסקנה, שחכמי התלמוד עולים על הפילוסופים, כי בחכמת ישראל נמצא הכל.

הסב מיוצג אסוציאטיבית בפסלו של "האדם החושב" של רודן "מול זרם החיים השוצף".
הוא גם פסל "הכפיר הנאבק בארי" המתלכדים יחדיו, שעון הזמן חורט את זכרם וגם מטשטשם בו בעת.
גם אם הונצחו בברזל המתכת או בברזל הזיכרון האישי, אולם בסופו של דבר, אף הזמן אינו יכול לזהות ולתודעה.

הסב כינה את המחברת "גור" - עיניו זהרו אליה, היא סמל העתיד, היא ממש אותו גור הממלא אותו תקווה, היא הניצחון ההמשך של אותו חוט מתמשך, וחוליה בשרשרת הדורות הוא ש"מלמדה משהו חשוב מאד", שֶׁתַּעֲבִירו לדור הבא, והם לאלה שיבואו.
זיכרון זה והמחשבות הללו עולים ממול הפסל לזכרו של דב גרונר – גיבור המאבק, מהלוחמים להיותנו עם חופשי בארצנו.
למרות שינויי העיתים, והודות לשיבה למולדתנו, למאבק ולהגשמה, השרשרת נמשכת גם אם נִתָּקֵל במכשולים, ולמרות עקלתוני הדרך.


חוה יקרה,
את כותבת כל כך יפה. נהניתי מאוד לקרוא את דברייך. תודה על תשומת הלב ליצירתי. אבל אי אפשר להתעלם מהנושא של ההגשמה האישית; "חצי תאוותו בידו"; הצער על אי-הגשמה; הפירושים האישיים לתורה שנעלמו ועמם, במידה מרובה, הישארות הנפש של סבא. כי הכתיבה הרוחנית בפריזמה האישית המתבוננת ביצירות הנצח של עם ישראל, היא סוג של נר נשמה תמידי. כי מה נשאר אחרי האדם – הרי סופו להשתכח לאחר דור הנכדים או במקרה הטוב לאחר דור הנינים. נשארים המעשים הטובים והכתיבה היוצרת הרוחנית, במיוחד זו שמתקשרת לספרות הנצח של עם ישראל – התורה, וגם יצירות מופת אמנותיות הנוגעות עמוק בנפש ומיטיבות עמה, כמו המנגינות של שופן או יצירות נפלאות אחרות, כמו ה'רקוויאם' של מוצרט או האורטוריה 'בריאת העולם' של היידן או האורטוריות של הנדל: 'יציאת מצרים', 'אליהו הנביא', 'ירמיהו' או 'נבוקו' של ורדי, וכנ"ל באמנות הפלסטית: הדיוקנאות המופלאים של רמברנדט, או דיוקנאות הנשים של ורמר.

הנקודה הזו של הגשמה אישית והחמצתה היא עניין מרכזי בסיפור לא פחות מהמסגרת של ההגשמה הלאומית. אבל גם אלו שזכו ליצור או להירשם בתוך יצירה, כמו דב גרונר וחבריו בפסל הכיכר בר"ג, וכן יוצרים ודמויות היסטוריות בתוך יצירות שנכבתו עליהם – כולם נידונים להיטלטל בין שכחה לזיכרון.

נשאל את עצמנו מה חשוב יותר – להיזכר בדורות הבאים כיצורים חד-פעמיים מורכבים, או שאין לכך חשיבות, וערך המעשה שעשינו הוא שיישאר, הוא שיתרום לעולם בדורות הבאים. כותבי ספר הספרים נשארו אנונימיים. הם לא הרגישו צורך לחתום על יצירתם המופלאה שנכתבה ברוח הקודש. הם הצניעו את עצמם. חשוב היה להם שיצירתם תגיע לרבים ותשפיע. אילו היו שואלים את גדולי המלחינים וגדולי הציירים אם הם מוכנים ששמם יימחק ובלבד שיצירתם תישאר לנצח ותוכר על ידי האנושות ותשפיע, נראה לי שהיו מסכימים לכך ברצון.

ואם נחזור לסבי. אני חשה צער שמשפחתי לא השכילה לשמר את חידושי התורה של סבי ולפרסמם בבמה כלשהי. המרירות שאני מתארת בזוויות פיו היא אולי ביטוי לתסכול אישי. לא היה לו אומץ לצאת ולהראות את יצירתו. ויש כאן מסר עבורי, כנכדתו, ועבור אלו שקוראים את הסיפור, שאסור לו לאדם לבלום את יצירתו ואת הגשמתו האישית בכל תחומי היצירה.

הפסלים מקפיאים נקודת זמן מסוימת, מחווה אנושית מסוימת או מאבק מסויים אחד. אבל החיים דורשים יצירה וזרימה מתמדת. סבי, שלא הגשים את עצמו בתחום היצירתי-תורני, כמוהו כפֶסל. קפוא בתודעתי. אין המשך חי וזורם למה שהגה בנפשו אלא אם אני, נכדתו, מגיעה לשלב של יצירה מתמדת והוצאתה לאור. את זאת למדתי אני ממה שהוא החמיץ.

וכך גם מן הבחינה הלאומית. המאמץ המתואר בפסל הארי והכפיר של לוחמי האצ"ל והלח"י חייב להיות סמל לתנועה בלתי פוסקת של מאמץ ואומץ למען הקיום הלאומי שלנו כאן בארץ, שיבוא לידי ביטוי אמיץ גם ביצירה התורנית או האמנותית שנובעת מתוך יהדותנו וקיומנו כאן.
מקווה שהבהרתי ולא עמעמתי.
להשתמע בטוב,
שלך, אסתר.

10.11.2009
אסתר יקרה,
בהמשך למכתבך אלי

ריגשת אותי מאד בדבריך שבאו כמענה והשלמה לתגובתי על סיפורך "בעקבות סבא".
מצאתי בהם הרבה רגישות חוכמה הזדהות ואהבה, וכן לקחים שיש ללמוד מהם לעתיד לבוא.
בדבריך את מדגישה את הפן האישי "חצי תאוותו בידו" שמבטא את הצער על אי הגשמה.

אולם יש שיעור חשוב שנלמד מתוך סיפורך ולקחים שאת עצמך מפיקה ויש ללמוד, כי מחשבה ללא מעשה, בכתיבה או הפצה ללימוד רבים, צער גדול בכך כשאינו מתוסף לאוצר הרוחני של הדורות, כי הרי אלה האותות והעקבות והמסירה על פיהן נלך ונוסיף.

בסיפורך את רומזת על כל אלה, במכתבך הנפלא הכתוב ממעמקיך והמטען העשיר שאת נושאת בזכות אותו סבא וקודמיו, נמצא מסר לאלו שיבואו אחריו, את מגשימה ומנציחה גם את מה שהוא לא הוציא לאור, או אל הפועל, את נושאת המורשת, הכוח שבך והאור שאת מקרינה, הנם הביטוי להמשך, אותו סבא חכם שהכיר זאת ב"גור".

בסיפורך את מרמזת על הפן האישי, כאן במכתבך את מפרטת ומפרשת את שנרמז לקורא שלא חווה בעצמו את הסבא הפרטי שאת חווית במעמקי נפשך והקשר שלך אליו.

קרבתך אליו הייתה, נוצרה, והתפתחה עם הבגרות והתבונה שרכשת במשך השנים, בעומק ועוצמה של הזדהות, המזכים אותך, להיות ממשיכה ומהווה חוליה מקשרת ממנו אליך ואל כולנו, באותה שרשרת מופלאה של חכמת ישראל המתפתחת עם הדורות ומתווספת, ואת מעניקה אותם מתוך מטענך לבניך תלמידיך וחבריך.(מתוכם יצא מפעל ההפצה המופלא).

אני רואה לנכון לפרסם את מה שכתבת לי, זהו הפן המשלים לנרמז בסיפורך בסיפורו של סבא.
הסיפור הזה ודבריך האחרונים משלימים, מאלפים, ובעלי ערך חינוכי מוסף.
כל הקורא סיפור שלם זה על שני חלקיו, אמור ללמוד את לקחם.

זו גם מורשתו של הסבא שלך, בתוך כלל מורשת סבא ישראל.