מכתב לאסתר ויתקון על הסיפור 'בעקבות סבא'

גיליון מס' 28 - כסליו תש"ע * 11/09

אסתר היקרה,
באמרי שהסיפור ניתן לפירושים שונים לא התכוונתי להציע לך פירוש משלי. אוכל רק להביאך בסוד ההרהורים שהעלה בי:

ראשית אציין ששתי תימות עליהן סובב סיפורך קרובות ללבי במיוחד והן: הזמן, והעימות שבין הכלל והפרט. אין ספק שהזמן מכלה, אבל הוא גם משמר, אם כי בשינוי צורה, כמו במקרה הזיכרון האישי ההולך ונשחק עם הזמן אבל איכשהו מתגלגל (ואולי מֵזִין) את הזיכרון הקולקטיבי. והוא גם ברוח חוק שימור האנרגיה שאין דבר הולך לאיבוד. במילים אחרות, הפרטי דינו שיאבד אבל הוא נטמע בתוך הכלל. כדוגמה מעולם הטבע קחי את העלה הנופל בשלכת הנרקב באדמה ואיננו, ולעומתו את העץ ממנו נפל, השב ומתחדש לעת בוא האביב. ביטוי נפלא לכך יש אצל ביאליק בשירו "צנח לו זלזל". וראוי להוסיף שאותו עלה שנרקב ונטמע באדמה תורם, מן הסתם, להפראתה, ומכאן לתרומתה לעץ ולהצמחתו עלים חדשים.

טוב ויפה. ובכל זאת האם לא צר על הפרט, "המזולזל", הנעלם ואינו? האם לא כואב הלב על המתים ואינם משתכחים? כלום זו המרירות בקצות השפתיים של סבך שאת מזכירה?

במסגרת שירותי בצה"ל (קצינה בשירות המשפטי) ראיתי באחד המשרדים כתובת בזו הלשון בערך:

"אתה בורג במכונה, בלעדיך לא ינועו הגלגלים", וזכורני איך חשבתי לעצמי שלהיות בורג במכונה לא היה מעולם חלום חיי...

את מדברת על הגשמה עצמית. אכן, כל אדם מטבעו מבקש זאת. וכן, כל אדם גם חרד לשמו ולזוכרו.
גדולי היוצרים לדעתך יוותרו על שמם ועל זיכרם ובלבד שיצירתם תעמוד. אכן, יימצאו כאלה. אבל יהיו רבים וגם טובים החרדים ביותר לכך ששמם ייזכר. חישבי מה נוראה הקללה "ימח שמו וזיכרו"? ובאמת, מה לא יעשה אדם למען הנצחת שמו?

כל האמור מתרחק מסיפורך, אבל הסיפור הוא ששימש קרש-קפיצה לכל ההגיגים האלה...
(בשביל מה שהם שווים...)

מכל מקום, איחולי לך לחג אורים מלא אורה ושנזכה כולנו לישועות ולנחמות.
שלך בידידות,
רנה לי