נעמי פרנקל - כמו צמח בר

דברי פרידה

הרצל חקק

גיליון מס' 28 - כסליו תש"ע * 11/09

הספרות העברית איבדה היום אחת מגדולי יוצריה. השפה העברית אבלה היום.

אנו נפרדים היום מיוצרת עברית דגולה, וקשה על כולנו האבדה. כתביה וספריה של נעמי, יישארו תמיד אבני יסוד של הספרות העברית, אבנים מאבני השדה שעליהן הניחו אבות הספרות את ראשם – ולעולם לא נוכל לשכוח את הקניין היקר שהותירה לנו. דורות עוד ילמדו להבין את קורות חיינו והלך הרוח של העם הזה דרך יצירות מופת כמו "שאול ויוהנה", "צמח בר", "דודי ורעי", "ברקאי", "פרידה" ושאר יצירותיה.

נעמי פרנקל הולכת לעולם שכולו טוב, וקשה עלינו הפרידה מיוצרת שידעה להנחיל לנו עברית מופלאה, לשון שהיא פנינה ספרותית, מפגש מרתק עם העברית הקסומה על כל רבדיה.

נעמי חוזרת אל אדמת ארץ ישראל, ואנו יודעים כמה היטיבה להבין את רחש החיים של האדמה הזו, כמה היטיבה לשזור בספריה את הגורל היהודי לאורך הדורות.

כשקוראים את שפת הכתיבה של נעמי, יש תמיד תחושה שזו ארץ של חיים, ארץ שיודעת לשמור על נפשה ועל ערכיה. את האמת הזו הנחילה לנו נעמי בכל רגע של כתיבה, של מאבק. נעמי פרנקל הולכת לדרכה, אך את הדגל הותירה בידינו. אותו דגל יקר של קשר בין דורות, של עברית גאה בעצמה, עברית ששומרת אמונים, עברית שאינה רזה וסגופה אלא יונקת מאוצר הדורות.

מעבר למקומות ולאנשים תמיד חשנו שמרחף בין הדפים אותו צירוף מסתורי, הזמן היהודי והמקום היהודי. הנה קטע מן הרומן 'ברקאי' הממחיש זאת:

"והיה אשר היה. מערת המכפלה, נוף בראשית, שקעה בכיעור עזובתה ונעלמה כל תפארתה. מחוז אבות שננטש וחשך עד שאפילו היונים ישבו אז בשבת ההיא על החומות המלכותית וכנפיהן אסופות... וחברון,עיר שָבה מֵענבלים עִנבלי העם לתולדותיו, ותמיד בכל עת ועת הפעימו שם סופות עזות פעמוניהן, פעימה אחת לאל ופעימה אחת לעזאזל". ["ברקאי", עמוד 156.]

כתיבה בעלת עוצמה שחושפת פצעים ומאבק: השניוּת בקיומה של ההיסטוריה היהודית זוכה להמחשה. שורותיה הכואבות סוחפות אותנו אחר גורל אבותינו, אחר גורלנו שלנו. נעמי נתנה לנו צוהר מאיר, דרך להביט אל ארץ ועם שידעו מלכות ואמונה והשגחה אלוהית, וידעו גם שעות של הסתר פנים. הזמן והנצח אינם מניחים לגיבוריה, ועתה כשנעמי הולכת לדרכה אנו יודעים שלא יניחו לה, ולא יניחו לנו. וכך כתבה נעמי בספרה 'ברקאי':

" חברון והרי יהודה בהקפה אחת של הדורות והם עתה שממה שכוחת רגליים, אלא שהם גם ארץ הזיכרון הטוב והנאמן. כל הזיכרון נשמר במערת המכפלה ועל יהודים נאסרה הכניסה.. והמערה רבוצה על הרחבה החרבה כנמר במסתור. היהודים באו שם אל המארב, והנצח היה זונק עליהם בהתקפת פתע וטורף נשמותיהם".

נעמי הנחילה לנו את התחושה מהו זמן יהודי, וזה מלווה אותנו גם עתה. אותה תחושה של חיים בתוך מנהרה, של זמן עמוק של דורות, שבא אתך ומלווה אותך. כשקראנו את נעמי חשנו בזה, וידענו שקשה לפסוח על שורה אחת. הכול בנוי לבנה על לבנה. כשרשרת דורות, כחישוקים של זמן הלכודים זה בזה. עתה כשנעמי הולכת לדרכה, אנו יודעים איזה גורל רבץ על כל שורה שכתבה, איזו ראייה מרחיקה ראות הנחתה אותה, איזה חוסר מנוחה.

ועתה נסגר המעל, זה זמן המנוחה. נוחי לך בשלום נעמי ואנו נמשיך ונקרא בך, דור אחר דור, ונדע מה יפה המורשת שלנו, מה מרתק אותו חוסר מנוחה של גורל יהודי. ויחד נבין את הסוד המחבר את הדברים, ונדע כמה חשוב אותו ציר שמחבר בין הזמנים.

הקשר בין הזמנים אינו קל, והמחויבות דורשת מאמץ:

"שרשרת ברזל אמנם תלויה על צווארה, אלא שהמפתח למנעול השער הנעול אבד לה. ומה טעם בשרשרת ברזל ללא מפתח פותח? ומרים מרגישה על צווארה את כובד הברזל",( עמוד 191),

ואותו כובד של שרשרת חש כל קורא.

זו התחושה המחברת בין הזמנים, ובלשונה של נעמי : "היא נותנת לעצמה להיות אבן כבדה וקשוחה. אבן אחת ויחידה במנהרת העתים הארוכה. מנהרה שמוליכה מחברון עד ירושלים, מילדות עד בגרות". הציר חברון – ירושלים מקביל לציר ילדות – בגרות, כי הרצף אינו ניתן לביתוק : ציר המקום וציר הזמן, ומדובר הן במישור הזמן הלאומי והן במישור הזמן האישי, הילדות והבגרות .

בספרה האחרון "פרידה" לקחה על עצמה נעמי לגעת בפצע מדמם, במאורעות תרפ"ט, והכתיבה שלה היא עדות לכשרון של יוצרת ענקית. הספר המרתק לוקח אותנו למחוזות של מתח בין היסטוריה יהודית לזמן חדש, ללבטים של גאולה ציונית שנקרעת בין זיכרון לשכחה, בין ישן וחדש, בין קדושה לחיים של חולין והקמת מדינה ככל הגויים.

הזיכרון אינו מרפה, והוא אשר נותן משמעות לחיים. בספרה "פרידה" היא כותבת:

"ירושלים כולה מרחב לבן שאין לו גבולות, לא ברקיעים ולא על הדרכים. הה, בלילה היפה הזה, קוראים הזיכרונות ממרחבים חופשיים: זכור!" – "פרידה", עמוד 17.

המתח בין הדורות אינו מרפה מדפיה המרתקים של נעמי. לנצח תלווה אותנו אותה תחושת של רצף בין יצירותיה, בין רובדי לשונה – והיום ברור לנו מה מסתתר מעבר לכל הרצף הזה. היכולת לשמור על אש התמיד, היכולת של נעמי לקחת אותנו לאותו חיבור בין גלות לגאולה, בין חיים של קודש וייעוד לבין ימי קטנוֹת .

שמור לך מקום של כבוד בפנתאון הספרות העברית, ויצירותיך יתוו דרך, יאירו לבבות, לדורי דורות. כנציג אגודת הסופרים העברים באתי להביע צער, והמון אהבה לך וליצירותיך.

לכי לשלום, נעמי שלנו, יהי זכרך ברוך.