מרגיז כמה שזה מפחיד

יעקב עציון

גיליון מס' 29 - טבת תש"ע * 12/09

"וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ" (בראשית מה, כד)

כשקורא בן ימינו את המילים "אל תרגזו בדרך", על כורחו עולה בלבו הפירוש המקשר את הרגיזה האמורה כאן עם הרוגז וההתרגזות המוכרים לנו מהיום-יום. הרי כבר בגן הילדים אחת המילים הבסיסיות היא ה'ברוגז', בן הזוג הכעוס של השוֹלֶם.

ברם, הקישור של הרוגז לכעס הינו מאוחר יחסית בעברית. בתורה הכעס מובע באמצעות הקצף (כפי שקראנו לאחרונה: "ויקצֹף פרעה על שני סריסיו"), ובעיקר באמצעות האף וחרון האף (כבתחילת פרשתנו: "ידבר נא... ואל יחר אפך") - אך אף פעם לא באמצעות השורש רג"ז.

פירוש הביטוי חרון אף הוא התחממות האף והפנים, כדרך הכועסים (כך לשון רש"י בשמואל ב' כב: "'עלה עשן באפו' - כן דרך הכועס יוצא עשן מנחיריו... וזהו כל לשון חרון אף, שהאף נוחר ומעלה הבל"). ביחזקאל ט"ו נמשלים יושבי ירושלים לזמורת גפן שניתנה לשרֵפה, והנביא שואל: "הִנֵּה לָאֵשׁ נִתַּן לְאָכְלָה, אֵת שְׁנֵי קְצוֹתָיו אָכְלָה הָאֵשׁ וְתוֹכוֹ נָחָר - הֲיִצְלַח לִמְלָאכָה?". נחר פירושו נשרף והתחמם, ומשורש זה (חר"ר) נגזר גם הביטוי גרוני ניחר (תהילים ס"ט), כמו התייבש ויצא מכלל שימוש, ואף לחרחר ריב, היינו לשפוך שמן ולהגדיל את מדורת החרון, כמשלו של שלמה: "פֶּחָם לְגֶחָלִים וְעֵצִים לְאֵשׁ, וְאִישׁ מִדְיָנִים לְחַרְחַר רִיב" (משלי כ"ו; מדינים מלשון מדון). גם שם המחלה חרחוּר, הנזכרת בקללות שבפרשת כי תבוא בצד הדלקת והקדחת, קשור להתחממות (בדומה לחרארה הערבית). וגם דברים חיוביים יוצאים מן החום: בלשון חז"ל היתוספה למשפחה זו החררה, כעין עוגה הנאפית על גבי גחלים.

הביטוי הרגיל והרווח הוא חרון אף, אך לפעמים מקצרת התורה ומביאה את החרון או את האף לבדם. מיד לאחר שמתוודע יוסף לאחיו הוא אומר באוזניהם: "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה"; ובספר דברים אנו מוצאים בדברי משה: "כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה אֲשֶׁר קָצַף ה' עֲלֵיכֶם". ואף פועל נגזר מן האף: "וּבְחֹרֵב הִקְצַפְתֶּם אֶת ה' וַיִּתְאַנַּף ה' בָּכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם".

נחזור לרוגז – בכל ביטויי הכעס שנזכרו, תרגום אונקלוס משתמש בשורש רג"ז: ויקצף פרעה – ורגֵיז פרעה; ואל יחר אפך – ולא יתקף רוגזך בעבדך, וכן על זו הדרך (מעניין לציין שאונקלוס תרגם כך גם בפסוק "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע" הנאמר בפי אברהם אבינו – "הֲבִרְגַז תְּשֵׁיצֵי זַכָּאָה עִם חַיָּיבָא". ההבנה הפשוטה היא שהמילה "האף" פירושה "הגם", אך אונקלוס מפרשהּ כקשורה לחרון האף).

רעדה וחרדה
עד כאן ראינו שרג"ז הוא השורש הרגיל בארמית להבעת הכעס. ומה באשר לרג"ז בעברית? ברוב המופעים של הרוגז במקרא, פירושו מעִניין רעד ופחד. בשירת הים נאמר: "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן, חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת". הרגיזה מבטאת תזוזה ותנועה, הן פיזית והן נפשית. בסיום ספר מיכה מתוארת חרדת הגויים בעת גאולת ישראל: "יְלַחֲכוּ עָפָר כַּנָּחָשׁ, כְּזֹחֲלֵי אֶרֶץ יִרְגְּזוּ מִמִּסְגְּרֹתֵיהֶם". ירגזו ממסגרותיהם פירושו יזדחלו אל מחוץ למאורותיהם. בלשון זו גם מתוארים החרדה והזעזוע שאחזו בדוד המלך לאחר שהתבשר על מות אבשלום בנו: "וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ".

נשוב כעת לפסוק שבו פתחנו: "אל תרגזו בדרך". ראב"ע וכן רש"י מפרשים שהפשט הוא שאומר יוסף לאחיו שלא יריבו ויכעסו בדרכם, וכך פירש אונקלוס: "אל תתנצון באורחא" (תתנצון, בדומה ל'וכי ינצו אנשים"). ברם, רשב"ם וכן רמב"ן מסבירים שהרוגז הנאמר כאן אינו כעס אלא פחד. אל תרגזו, מובנו אל תחששו ששודדי המדבר יתנכלו לכם בשל המטען המכובד שאתם נושאים אתכם (והרי הרעב עודנו בעיצומו). רשב"ם מציין את ההבדל שבין מובני הרוגז בעברית ובארמית: "לשון ניענוע כאדם המתיירא... אבל רגזה של תרגום, של דניאל ושל עזרא לשון כעס".

כנראה בהשפעת הארמית, בלשון חז"ל המובן הרגיל של הרוגז הוא הכעס, כבלשוננו אנו. כפי שראינו בטור זה בעבר, חז"ל פעמים רבות לא נמנעים מלדרוש פסוקים על פי המובן שרגיל בלשונם, אף שהמשמעות בפסוקים עצמם היא שונה. נדגים זאת בענייננו בכפליים:

א. כששאול המלך הולך אצל בעלת האוב ומבקש להעלות את שמואל, פונה אליו הנביא ואומר: "לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי?". ההרגזה כאן פירושה תזוזה וזעזוע, הטרדה ממנוחה, ולא הכעסה. ברם, חז"ל בתלמוד הירושלמי שמו בפי שמואל את השאלה "לא היה לך להרגיז את בוראך אלא בי?" – שבה הרוגז פירושו כעס.

ב. בתהילים (ד) נאמר: "רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ". מובן המילה רִגזו הוא לכאורה "הֱיוּ יראים", וכפי שראינו שרוגז עניינו חרדה; אך ריש לקיש דורש: "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר 'רגזו ואל תחטאו'". ירגיז כאן פירושו יתקיף, יֵצא לקרב, וכפירוש רש"י: "ירגיז יצר טוב - שיעשה מלחמה עם יצר הרע".

זה המרגיז ממלכות
בשנת תרכ"ט (1869) ערך ר' יוסף חיים מבגדד סיור בארץ ישראל, ופקד את קברי הצדיקים שבגליל. בשהותו במירון, בציונו של ר' שמעון בר יוחאי, חיבר את השיר המפורסם הנאמר בפי העם בל"ג בעומר: "ואמרתם כה לחי, ר' שמעון בר יוחאי". באות ח' של הפיוט נאמר: "חידש כמה הלכות, הן במשנה ערוכות, זה המרגיז ממלכות – אדוננו בר יוחאי". ר' יוסף חיים נטל את הביטוי "מרגיז ממלכות" מספר הזוהר, שם מובא כי בעת קבורתו של רשב"י נשמע קול במערה שאליה הובא – "זה האיש מרעיש הארץ מרגיז ממלכות" (סיום ה'אדרא זוטא'). והזוהר מנין לקח? מישעיהו. בדברי הנביא (פרק י"ד) נאמר: "רֹאֶיךָ אֵלֶיךָ יַשְׁגִּיחוּ אֵלֶיךָ יִתְבּוֹנָנוּ, הֲזֶה הָאִישׁ מַרְגִּיז הָאָרֶץ מַרְעִישׁ מַמְלָכוֹת". ברם, בזוהר נהפך הביטוי, ובמקום מרעיש ממלכות נאמר מרגיז ממלכות. מדוע שינה הזוהר? מסביר בעל בן איש חי כי כיוון שהפסוק נאמר בישעיהו בתוך נבואת פורענות המכוונת למלך בבל, הפכו בזוהר את הפעלים כשהשתמשו בביטוי לחיוב ולא לשלילה.

ניתן להוסיף ולומר שנקטו "מרגיז ממלכות", כיוון שכיוונוּ למשמע המאוחר של מרגיז, היינו מכעיס, שהרי כידוע היה רשב"י מן המתנגדים התקיפים לשלטון הרומאים בזמנו. יתרה מזאת, אַרְגֵז בארמית (בבניין אַפְעֵל, המקביל להִפְעִיל בעברית), פירושו קילל. כך לדוגמה מתורגם הפסוק "ויוציאו את המקלל" שבסוף פרשת אמור: "ואַפִּיקוּ ית דאַרְגֵּיז". ניתן אפוא להבין ש"זה המרגיז ממלכות" פירושו מי שלא חשש מלהביע דעתו בגלוי כנגד הרומאים ולגנות אותם ואת מעשיהם בארץ (על פי הסיפור הידוע המובא במסכת שבת לג ע"ב).

נחתום בדברי הנבואה שנאמרו לדוד, בתפילה להגשמתם המלאה (שמואל ב' ז'): "וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד, וְלֹא יֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה".

yetsion@gmail.com