נְצִיב מֶלַח

בלפור חקק

גיליון מס' 2 - תשס"ז * 2006

וּכְמו הַשַּׁחַר עָלָה
מֵעַל הַנָּהָר
עָלְתָה אִמָּא עַל הַגַּג מֻקְסֶמֶת
וְהִשְׁקִיפָה עַל הָעִיר הָאֲהוּבָה
הַיְּשֵׁנָה עַל גַּגּותֶיהָ, עֲצוּבָה
חולֶמֶת.

וּכְמו הַשַּׁחַר עָלָה
עָזְבוּ אִמָּא וְאַבָּא אֶת בַּגְדָּד
בְּלֵב נִשְׁבָּר.
הִבְשִׁיל אָז בָּדָד הַדֶּקֶל בַּחֲצֵרָם
כָּפְפָה עַצְמָהּ לִקְרָאתָם
צַמַּרְתּו הָעֲנֻגָּה.
שָׁרְשֵׁי הַדֶּקֶל יָבְשׁוּ לְרֶגַע
צְמֵאִים לְמַגַּע.

וּכְמו הַשַּׁחַר עָלָה
שָׁלְחָה אִמָּא
מַבַּט פְּרֵדָה נִסְעַר
בַּדֶּלֶת הַיָּפָה בְּפִתּוּחֶיהָ,
בְּעֵץ הַדֶּקֶל הַמִּתְגַּעְגֵּעַ,
בְּמֵי הַנָּהָר.

וְאַחַר כָּךְ לִפְנות הָאור
עָזְבָה אִמָּא אֶת בֵּיתָהּ
וְלא הִבִּיטָה לְאָחור.
הָלְכָה אַחֲרֵי אַבָּא צְמֵאָה
וְלִבָּהּ הומֶה לָהּ.
לא הִבִּיטָה לְאָחור
פֶּן יִסָּפֶה הַדֶּקֶל וְיִיבַשׁ הַנָּהָר
פֶּן יַהֲפךְ בֵּיתָהּ
נְצִיב מֶלַח.

אפריל 2004