לברוא לנו בכוח עולם חדש בארץ ישראל

מלכה נתנזון

גיליון מס' 31 - אייר תש"ע * 4/10

פרק א'
קולות המואזין קרעו את השקט של היום החורפי החמים. חריקת בלמים חברה לדיסוננס.

כובעה הורוד עם הפרות האדומים עף כמו מתוך רוגטקה מעל חומת נפוליאון, ישר בין הגלים.

ריקי נצרבת. מישהו נוגס בה חלקים. אולי כולה. המראות המוקדמים וקולות התלויים והחומות – מהן היא נופלת גם היום, עולים מתוך מעיה, מתקבעים בגרונה כנחשים.

אבו כריסטו-פינת הים – השחפים שנמלטו אל השמים, כבר חוזרים לתוכה.

במעלה השביל עץ שקמים – רגליה עם המטפסים. עדיין אוהבת את טעם הגו'מס. עוקפת את קולות המואזין, חוצה את רחובות: חאג' אמין, חסן שוקרי, רוטשילד, ילין 13 – קרעי בטון, בלוקים חלולים, ערמות ערמות על חזה. רואה את אבא על סולם העץ הגבוה, מניח, מיישר, מלטף את בשר האבן, פניו רסיסים מזוככים. ידו האחת אחוזה בשפכטל, ידו השנייה בשלב העליון של הסולם. רגלו מתקפלת במחצית דרכה לשלב הבא. ריקי הקטנה אוחזת בתחתיתו. פניה נוהרים. לפתע נשמע קררראאקקק והשלב שלרגלו קורס. ריקי נבהלת ומצליחה לסגת לאחור. האב נשאר תלוי בידו האחת עוד רגע, והנה הוא שרוע כולו מדמם, דומם כאדמה, על הקרקע הקשה. סקרנים מגיחים מכל עבר. אמבולנס מוזנק.

ריקי אחוזת אלם. יללת הסירנה מקפיאה גם את גופה. כשישתרר שקט, תימלט ותסתתר, מכווצת איברים, אל אחורי המדרגות. מקום מסתורה הקבוע. מאוחר בלילה תימצא, ותוכנס הביתה בלא מילה.

במהלך אשפוזו, רחש הבית לחשושים. פחדה לשאול. כששב, חיבק אותה ארוכות, נשק לראשה שוב ושוב, כמו ביקש לשאוב כוח מגופה הקטן, וכמנטרה ענוגה חזר "ילדה יקרה שלי." "ילדה יקרה שלי."

מטען האשמה התמוסס. "אבא לא כועס."

*

שיינהל'ה, אחותה הבכירה, ששודכה, בעל כורחה, בגיל שמונה עשרה, כדי לא להיות "הזונה של החיילים", ילדה בן. כל הבית מקרקר סביבה וסביב התינוק. ריקי מבקשת להתקרב לעגלה, אבל נהדפת ביד גסה "אסור להתקרב לתינוק." "אסור לנשום עליו." ריקי נסוגה. עלבונה נצרב.

במסיבת הברית הומה הבית אנשים. איש לא מביט לעברה. איש לא מנסה לדובב את עיצבונה. ריקי מחליטה למשוך לעצמה כמה חוטים של נועם ומתחילה לחכך את פניה וגופה בשמלות הקטיפה והטפטה של הנשים, ובחליפות היפות של הגברים, אבל מפעם לפעם נאחזת בכתפה ומורחקת. היא נכנסת לחדרה, נשכבת מתחת למיטה, ונרדמת.


זקיפי יבלית מקדמים עכשיו את פניה, מתחככים בידיה, במתניה, ברגליה החשופות. "אבא, אבא, איפה גומת החלומות שלי? רק איתך, מחוללת יחידה, הייתי מלכה." נעלמו שריגי הגפן והקנוקנות, וריבת הקליפות של דודה רוזה מעץ התפוזים שבחצר, ועוגות השמרים עם הקינמון, ורק הניחוחות עודם קבועים וחזקים. כרסמי הזמן לא יכלו להם.


רשתות מחוררות וצלבי עץ רקובים חותמים את בית ילדותה. ריח שמן דגים פורע בבטנה. עדיין דבק בשולחן העץ הנתמך בארגז תפוזים ריק, במטת הסוכנות המתקפלת, ובשמיכת הצמר הגסה.

עששית מפויחת גורעת את מעט האור.



הסתובבה והביטה ארוכות בבית הסמוך. ליבה אץ, כמו אז.

גיטהל'ה, נסיכה בת חמש, יורדת במדרגות החיצוניות של ביתה. שמלתה הלבנה, הקצרה, מתנפנפת עם כל ירידת מדרגה. ריקי ניצבת בתחתית גרם המדרגות. משהו בליבה נגרע. תמיד חלמה על שמלה לבנה, אבל החבילות מאמריקה הביאו רק שמלות חומות או כחולות כהות, ארוכות, ישרות, שריקי שנאה. רק פעם אחת קיבלה שמלת פפיטה באדום שחור. הו איזו חגיגה. לא חדלה להביט בעצמה במראה. רק שנים אחר-כך תחליף את שמלתה הכהה בשמלת כלה לבנה זרועת פנינים, ותבוא אל עצמה.

הו אז תוציא את הילדה הקטנה מתוכה, תיטיב לרגליה את נעלי הבלט, ותלמד אותה את סוד האברה.

גיטהל'ה הביטה בריקי וחייכה. חיוכה המס את רגשי הקנאה. "אני אוהבת אותך." חשבה ריקי, והשיבה לה מבט מלא הערצה.

גיטהל'ה החלה להשתעל. נתקעה באמצע גרם המדרגות, נאחזת בחומת האבן שבשוליו, שיעולה הלך והתגבר. לפתע התיישבה. שובל אדום חצה את שמלתה הלבנה. מילא את פיה. ריקי סומרה למקומה.

"היא נסעה לדודים ותחזור." הבטיחה אימה. אלא שהיא לא חזרה. שבועות ארוכים הייתה עולה אל ראש גרם המדרגות, גבה אל הדלת החתומה, יושבת וממתינה לגיטהל'ה שלה.

עד שעזבו את עכו, הייתה התקווה לראותה הקוד שהזין את נפשה.



פרק ב'

"הוי גוועלד, לאן הבאת אותנו? האם הוצאת אותנו מהיטלר כדי להרוג אותנו במדבר?" קולה של אימה חורץ עדיין תלמי צחוק את פניה של ריקי.

ים חול נוהר. ממכר. מקווה טהרה.

מה היה בה באותה פיסה לבנה נטולת צל, נטולת חתימת ירק שהטמיעה עצמה בתוכה בעוצמה כה רבה, תהתה ריקי, למעלה מחצי יובל שנים אחרי, בבואה לבחון את השפעת הטבע והסביבה על האדם.

מן המשאית נפלטו מעורפלים למחצה – הברזנט הירוק שהקיף אותם קלט את קרני השמש, ופלט את חומו האיום. הדרך מעכו לבת-ים נמשכה ארבע שעות תמימות. הכבישים המשובשים וטלטלת המשאית, הוסיפו נדבך לא מבוטל לעייפות הקשה. גם הילדים, שברגיל מלאי מרץ היו, הותשו כליל.

וכשהשמש עמדה באמצע הרקיע, שמעו סוף סוף את חריקת הבלמים. הנהג יצא לסייע להם, אבל לא היה צורך בכך. רק נעצרה, קפץ האב ישראל, פניו לוהבות, מלא חיות חדשה, שרק תקווה יכולה להפיח, וסייע להם לרדת. הנהג שלף ג'ריקן מים. חשו הקלה.

האם נחמה, שנתקשתה לעמוד לאחר הישיבה הממושכת והחום הכבד, התאוששה מעט אחרי השתייה, האהילה בידיה על עיניה, הביטה סביבה, פלטה את אחת מאנחותיה היותר עמוקות, ופרצה בזעקה: "הוי גוועלד, לאן הבאת אותנו? האם הוצאת אותנו מהיטלר, להרוג אותנו במדבר?" תוך כדי דברה, כיווצה את גביניה, ואחזה בצדעיה, כאילו ים החול קודח בראשה. אוי וייי וייי מאיין זיסער גאט. (אוי ויי ויי אלוהים הטוב שלי.) אוי ויי ויי.

רעמת תלתליה הזהובים התפזרה, ונמזגה גלים גלים עם דיונות החול ועם קו האופק הלבן שהקיף אותם ביוהרה. גווה, הזקוף בדרך כלל, שח, כמו עמסה את חול כל התבל כולה.

והימים ימי סתיו, והכול צהוב, והעיניים צהובות וכל פתחי הנשימה צהובים, והחול מתערבל סביבם ומעליהם, נדבק לגופם, חלקו משתחרר ושוקע, וחלקו ממשיך הלאה, לכיוון מזרח.

"אשתול עצים", אמר האב. מה צריך יותר מזה יהודי? חתיכת אדמה וכמה עצים. אל תדאגי נחמה, אני מבטיח לך שבעוד שלוש שנים לא תכירי את הבית שלך".

"איך אפשר לשתול עצים בחול"? שאלה, מזועזעת עדיין. "אתה יודע שבמדבר לא גודל כלום, למה היו צריכים בני ישראל את המן?"

"את צודקת, אמר, אבל האנשים בסוכנות אמרו שאפשר לגדל כאן עצים, הם אפילו אמרו שלא רחוק מכאן, בעג'מי, אצל הערבים, יש פרדסים של תפוזים, אז אם הם יכולים, אנחנו בטח ובטח יכולים".

"כן, בטח, אתה צודק, כאן יגדלו עצים כמו שיגדל שיער על כף היד הזאת שלי."

אחר-כך שככה הרוח. אפילו רוח הקרב של נחמה התפוגגה. העייפות הכריעה אותה.

הביטו סביב – מאופק עד אופק נמתח קו לבן, מבהיק, עטור פטמות קטומות, ורק מדרום להם, על ההר, התנשא מגדל מים אוחז שמים, ורחש זרימתו הבלתי פוסק חבק את דיונות החול, והיה להם כמנגינה ערבה כל הימים. הביטו אל מה שעתיד להיות ביתם ולא האמינו, אפילו החלונות היו שקועים כדי מחציתם בחול.

מאחוריהם ניצבו בתים בודדים, ריקים, שקועים אף הם בחול. הילדים נרתמו בשמחה לסייע לאב במלאכת פינויו מן הכניסה. כשנכנסו סוף סוף פנימה נדהמו לגלות שגם הפנים, כמו החוץ, מלא בו.

מותשים מן המאמץ, התנפלו הילדים לפנות ערב על אחת מגבעות החול, והתכסו במרקם קטיפתו הלוהב.

כששבעו, התגלגלו מטה, עלו, ושוב התגלגלו, וחוזר חלילה.




בלילה באה בהם יללת התן.

מתחת לשמיכת הצמר הגסה, על מיטת ברזל חורקת, התכנסה ריקי, עובר בתוך עצמה.

האם שבה אל גדרות התיל, זעקותיה מחרידות את החדרים הדלים, חוברות לתנים, בדואט יללות משוגע.

והאב? שהותיר את שורשיו השרופים בעיירה הבוערת, ביקש לברוא להם בכוח עולם חדש, ומן האור שנמחה כמעט, הושטו פתאום ידיים להעלות ארוכה לעולמם שנפרץ לכל רוח – תחילה בעבודת האדמה, אחר-כך בעבודת הבניין. שני תחומים שהעניקו לו סיפוק מיידי רב, שהרי בבניית ארץ ישראל מדובר.

אבל רק כשהבשילו תפוחי הזהב הראשונים בחצרם, והשמש הבעירה בהם אצבעות אור, חבק את כתפי ריקי ושייקה אחיה, הבוגר ממנה בשנתיים, פנה אל האם ואמר: "עכשיו נחמה, המרנו את שורשינו השרופים בשרשי ארץ ישראל, מכאן לא יעקרו אותנו עוד." פניו אמרו אהבה. שקט מתוק עטף אותם אז בחמלה.

"נס." אמרה נחמה, קרה לנו נס."

וכל השכונה הוזמנה אל שולחנם, לטעום פירות ערלה.