 לדף ראשי
לתוכן הגיליון
פעמי אביב
חיים נחמן ביאליק גיליון מס' 31 - אייר תש"ע * 4/10 הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת, גָּבְהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם,
וַיִּגָּלוּ מֶרְחַקִּים בְּהִירִים, רַחֲבֵי יָדַיִם – עַל-הָהָר עוֹמְדוֹת רַגְלֵי הָאָבִיב! עַל-הַמִּגְרָשׁ עִם-שֶׁמֶשׁ אֵדִים חַמִּים מִשְׁתַּטְּחִים, מִן-הָעֵצִים הָרְטֻבִּים פְּטוּרֵי צִיצִים מִתְפַּתְּחִים – הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת מִסָּבִיב. עוֹד לֹא-פָרְצוּ הַנְּגֹהוֹת, אֵין עוֹד צִלְצְלֵי תְרוּעָה – מֵאֵלֶיהָ תִּתְפַּשֵּׁט שִׁירָה זַכָּה וּצְנוּעָה, אוֹרוֹת רַכִּים כְּמוֹ בֹקְעִים וְעוֹלִים – חֲבוּ כִמְעָט! וְהִתְפָּרֵץ עֹז הַחַיִּים הַחֲתוּמִים, יָצִיץ פִּתְאֹם וְיִתְגַּל כָּל-עֱזוּז הָעֲלוּמִים, כָּל-הַכֹּחוֹת הַפֹּרִים, הַגְּדוֹלִים! וּמַה-מָּתוֹק הָאוֹר וּמַה-מָּתוֹק הָרוּחַ! פָּנִים שׂחֲקוֹת בַּכּל, בַּאֲשֶׁר עַיִן תָּנוּחַ – שָׁם רְעוּתָהּ לִקְרָאתָהּ מַזְהֶרֶת. וּמִכֹּל אֱלֵי-כֹל חוּטֵי זָהָב נִמְתָּחִים; עוֹד מְעַט וְהִשְׁתַּפְּכָה בְּלִבְנַת הַפְּרָחִים שִׁפְעַת נֹעַר הַלֵּזוּ וְזֹה הָעֲתֶרֶת. עוֹד מְעַט וְהִשְׁתַּפְּכוּ בִּפְרָחִים לְבָנִים גַּם-נְעוּרַי הַחֲדָשִׁים וַחֲלֹמוֹתַי הַיְשָׁנִים, כִּי גַּם-בָּם נָשְׁבָה רוּחַ הָאָבִיב. וּמִלְּבָבִי הַמָּלֵא כָּל-הֲגִיגִי אָשִׂיחָה, וּבִדְמָעוֹת מַזְהִירוֹת שְׁחוֹר יֵאוּשִׁי אָדִיחָה – הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת מִסָּבִיב! תר"ס.  |
|
