 לדף ראשי
לתוכן הגיליון
איש מביט בבנו מאת נתן יונתן - נקודות לעיון
דבורה סילברסטון-סיון גיליון מס' 1 - תשס"ו * 2006 אִיש מַבִּיט בִּבְנוֹ
וְרוֹאֶה בְּעֵינוֹ אֶת מַה שֶהָיָה וּמָה שֶהִנּוֹ וּמָה שֶיִהְיֶה כְּשֶהוּא עַצְמוֹ כְּבָר אֵינוֹ זהו שיר של התבוננות. התבוננות של אב בבנו. חוייה זו מוּכֶּרֶת עם הולדתו של תינוק חדש: בודקים למי הוא דומה, משוים תמונות עם אלבומי הילדוּת. מִילָדֶיךָ מַגִּיעוֹת אֶפְשָרֻיּוֹת חַיֶּיךָ, כותב מירון איזקסון בשירו "אהבה אשה". המבט על העולָל מהווה מעין שיקוף ומראָה של האב על חייו. המחשבה שהבן הוא תמצית היותו, היא היא האהבה ההורית, שמי שלא התנסה בהוֹרוּת, אינו מבין אותה. מבט זה לעָבָר ולהווה יוצר מעין תנועה בזמן, ולכן המחשבה על העתיד "ומה שיהיה כשהוא עצמו כבר אינו" - טבעית. האב המתבונן בבנו מהרהר על הזמן בו ימשיך הבן לחיות, כשהוא, האב, כדרך העולם, כבר הלך לעולמו. מחשבה זו, שלפיה הבן הוא כמו נושא את לפיד הדורות הלאה, מעניקה לעולל בעריסה כוחות נצחיים, שהרי גם הוא, כשיהפך לאב בעצמו, יביט בתינוקו ומחשבה דומה תסתובב במוחו, מעין הרהור בין-דורי, שרשרת בלתי נגמרת. פעולת ההתבוננות מתוארת ברובד כפול: בראיה החיצונית, "איש מביט בבנו", ומכאן נכנסת הראייה פנימה, ומפעילה אצלו הרהור: "ורואה בעינו את מה שהיה ומה שהינו ומה שיהיה כשהוא עצמו כבר אינו". מעניין שכבר בפעולת המבט הראשון על התינוק חולפת מחשבה על מצב שבו "הוא עצמו כבר אינו": הוא מתבונן ב"יש", ובראשו חולפת מחשבה על ה"אין". מעין דאגנוּת שמתלווה לחוייה ההורית. ברם כל עוד המחשבה היא פנימית, אין למציאות כוח לטלטל את האדם. אבל: "וכל המראה הזה איך כבה / כמו במכת רעם" השימוש ב"איך" יוצר אפקט מיידי של קינה (בנוסח "איך נפלו גיבורים"). בין שורות הפתיחה של השיר ובין מכת הרעם הזאת, שכיבתה את המראֶה, חולפות שנים. בשנים אלה נטען האדם בזכרונות שלו עם בנו, שכבר גדל והיה לנער. והזיכרונות מתמקדים בחוויה אחת: וְהַזִכָּרוֹן יְעִירוֹ אֶל חֶלְקַת יַעַר אֲשֶר הוֹא וְהַנַּעַר חָצוּ […] וְאֵין צוֹעֵק וְאֵין עוֹנֶה [..] וְרַק אָב וּבְנוֹ הוֹלְכִים שְנֵיהֶם יַחְדָּיו וְלא אֵש וְלא עֵצִים וְלא שה וְלא שוֹפָר חווית העקידה, שחומרי העלילה שלה מפורטים בשיר, מתעצמת עם הזיכרון. זוהי חוויה של מציאות מאיימת, מסוייטת, שבה אין יכולת אפילו להוציא מהפה קול צעקה. והנורא מזה - אין שום סיכוי לגאולה כמו זו שהסתמנה בזיכרון הקולקטיבי שלנו על העקידה, שכזכור מסתיימת בנס. חווית הסיוט מתעצמת ע"י ריבוי המילים השליליות: "ואין צועק ואין עונה.. ולא אש ולא עצים ולא שה ולא שופר" [מעניין שהמשורר משתמש במילה "שופר" ולא "איל", שמתאים לתמונת העקידה. ה"שופר" חורז עם "עפר" בסוף השיר. השופר מתקשר, כמובן, לאיל ולסיפור העקידה, אבל עיקר כוחו בכך שהוא קשור גם לבקשה שלנו ולציפיה לישועה מבורא עולם מידי ראש השנה ויום הכיפורים. כל סצינת התחינה לאל וההיענות ממנו - נעדרת מהתאור בשיר]. התמונה של הבן והאב שחוצים את חלקת היער, יוצרת דיאלוג עם הבלדה "שר היער" של וולפגנג גיתה. בלדה זו נפתחת בתאור האב והבן, כשהם רוכבים יחדיו בתוך היער: מִי רוֹכֵב בְּתוֹךְ אפֶל לַיְלָה וָסַעַר? ואחרי תיאור אימתו של הילד מול שר היער, מסתיימת הבלדה באופן טראגי: חִיל אָחַז הָאָב; הוּא אָץ וְרוֹכֵב, מילת השלילה בסיום השיר "ולא היתה עוד כאהבה ההיא / על עפר" משתמעת במובן ההפוך, החיובי. דרך מילת השלילה הזאת מבטא המשורר את האהבה האולטימטיבית והטוטאלית של האב לבנו, אותה אהבה שהתחילה בחווית המבט - "איש מביט בבנו". השְכוֹל שהוא מרכז השיר, מתואר בשלבים: הוא מתחיל בהתבוננות אוהבת על הפעוט בעריסה, כשאליה מתלוות מחשבות על זמן שבו "כשהוא עצמו כבר אינו". בהמשך מַכֵּה המוות כמו מכת רעם, זהו שלב ההלם, השוֹק, שבו האדם כמו מעורפל מגודל המהלומה. ואז בא היגון. שלא כמו מכת הרעם, שמצליפה, היגון מתחפר לעומק, צומח לגובה, ומכיל את כל הוויתו של האדם. "וּמִי יָמד אֶת יְגוֹנוֹ / אִם הוּא כְּשורֶש עֵץ / אוֹ הוּא כַּאֲמִירוֹ" הדימוי לעץ מחזיר אותנו לפסוק בדברים כ' י"ט: " כִּי תָּצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וּלְתָפְשָהּ לא תַשְחִית אֶת עֵצָהּ לִנדחַ עָלָיו גַּרזֵן כִּי מִמֶּנּוּ תאכֵל ואוֹתוֹ לא תִכרת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּדֶה"דימוי זה, בזיקתו לפסוק מכניס אותנו לאוירת ההרס של המלחמה (והרי השיר נסוב על ליאור, בנו של המשורר, שנפל במהלך מלחמה), ולזיקה הישירה בין האדם והעץ: נגדע העץ - משמע נגדע האדם. כמו כן יוצר דימוי זה דיאלוג עם שיריהם של רבי שלמה אבן גבירול ("כְּשוֹרֶש עֵץ יהִי אוֹרֶךְ אֲמִירָיו / וְכִמזִימַת לבַב אִיש כּן יגוֹנוֹ")ונתן זך ("כִי הָאָדָם עֵץ הַשָדֶה / כְּמוֹ הָעֵץ הוּא צָמֵא לְמַיִם" וכו')העץ הוא סמל להתנהלוּת טבעית. העץ הוא סמל להִשתרשוּת באדמה; ליציבוּת. לחיים. אל היגון מתלווה כצל-תמיד, הזיכרון. תמצית חייו של האב בשיר הוא הזיכרון של היותו של הבן. כוחו של הזיכרון בזה שהוא מעירו ממצולות היגון, ומאפשר לו, איכשהו, להמשיך. האב אינו חי את הווה-ימיו, אלא את אותו פרק זמן שבו הבן והוא היו יחד. מעניין שבתחילת השיר, כשהאב מתבונן בבנו, חולפת בראשו מחשבה של ניתוק עתידי ("כשהוא עצמו כבר אינו"), ואילו כעת, כשהבן כבר אינו, הוא חי את זִכְרוֹן היותו. והזיכרון אינו מתייחס לימים של שובבוּת, חוויות משפחתיות ואחרות. הוא חוזר שוב ושוב על האימה, ועל רגע החיתוך של הבן מחיי האב. זהו זיכרון של חוסר אונים משווע מול מציאות חסרת רחמים. הזיכרון מתמקד בדבר נוסף שמציף אותו: באהבה העצומה ש"לא היתה כמוה על עפר". האהבה משתלטת על האב: בסוף השיר הוא הופך ממהות אנושית למושג: לאהבה, שלא היתה כמוה על עפר. השיר מעלה תמונות נוספות מהטבע: חלקת יער, סבכי אורנים, פאת שדה, מִקְנֶה, שקיעת שמש" ציור הטבע משתלב באמירה הסמויה של השיר. דרך הטבע, היא דרך חיים של צמיחה, של שקיעות וזריחות, של מקנֶה שנאסף. לרגע ניתן לחוש באוירה הפסטורלית שמעניק הטבע, אבל ההקשרים קשורים לשכול ולאֵבֶל: אין פה התנהלות שְלֵוָה: יש פה מכת רעם; סבך האורנים מפותל ומכשיל; פאת השדה שכוחה. חלקת השדה, כהאֲנשה וכהשלכת תחושתו של האב מתכווצת בכאבהּ: "חֲרִישִית תֵּאָסֵף חֶלְקַת הַשּדֶה / אֶל יְגוֹנֶיהָ". יש פה דיאלוג בין יגונו של האב ("וּמִי יָמד אֶת יְגוֹנוֹ") ובין אבלה של חלקת השדה ("חֲרִיֹשִית תֵּאָסֵף חֶלְקַת הַשָֹּדֶה / אֶל יְגוֹנֶיהָ") השיר שזור מילים, שמצטרפות לקינה גדולה: "כבר אינו", "כָּבָה", "מכת רעם", "יגונו", "הֵאָסֵף" "בְּאֶסף", "תֵּאָסֵף", "יגוניה", "עפר". הטוטאליות של השיר מתחילה בפעולה פשוטה, במבט, אך האירועים המתפתחים בו הופכים את האיש שמביט בבנו, לישוּת אחרת: לאהבה ש"לא היתה עוד כאהבה ההיא על עפר". ההתבוננות, שמתרחבת לאהבה טוטאלית, הופכת לטראגית מעצם העובדה שנְשוּא האהבה, הבן, איננו עוד. האהבה הזאת, שאין בִּלתה, חוזרת כמו מַנְטְרָה בשירים נוספים של נתן יונתן. באחד מהם, "יום יום אני חוזר" הוא פונה אל בנו המת, תוך שהוא מעניק לו את תפקיד האֵל בחייו, בואריאציה למזמורי התהילים, יחד עם שימוש בשפה עכשוית-סלנגית ("אני מת עליך"): יֶלֶד יָפֶה שֶלִּי |
|
