רשעות בשדה הספרות

יוסף אורן

גיליון מס' 33 - אב תש"ע * 7/10

עולם הספרות שלנו סיפק לאהרון מגד עלילות לאחדים מהרומאנים שלו. המעניינים מביניהם הם הרומאנים שבהם תבע את עלבונם של אלה שעָוְלוּ להם: סופרים וחוקרי ספרות, אך גם עורכים, נקדנים ומגיהים של כתבי-יד. כולם היו קורבנות של טבע האדם כפי שהוא מתגלה בעולם הספרות: מזה – קנאת סופרים זה בזה, שאיפה לכוח ורדיפת כבוד, ומנגד – ספקות סופר בכישרונו, פחד מכישלון ומורך-לב. ב-1996 הוסיף מגד לספריו אלה את הרומאן "עוול" וגם בו חשף את הנעשה מאחורי הקלעים בחיי הספרות הישראלית, אך הפעם עסק בו בעוול שנעשה לסופר ותיק על-ידי עמיתיו ממשמרת סופרים צעירה יותר על רקע יריבות אידיאולוגית-פוליטית.

הסופר הוותיק שעָוְלוּ לו ברומאן המרתק הזה הוא המשורר יעקב לוינשטיין, אשר פירסם ב-1951, שלוש שנים אחרי מלחמת השיחרור, פואמה בשם "בקעת הירח", אך לא בשמו, אלא תחת הפסידונים "אסף הגואל". בפואמה זו תיאר לוינשטיין את "המסע הנועז והטראגי של כיתת החיילים בת שלושה-עשר הנערים לעבר גבול סיני – לעבר הבלתי-נודע – בחודש האחרון למלחמת השיחרור, מסע של כמיהות, של אהבה חושנית לארץ, של ציפייה להתממשות איזו תקווה שהיתה צפונה בלבבות מאז ומקדם". מכל הפירושים שניתנו לסמליות המסע של קבוצת החיילים הזו לסיני, שיכנע ביותר הפירוש שייחס למסעם של לוחמי תש"ח לסיני את החיפוש אחר המהות הרוחנית של האומה שעוצבה במדבר סיני, בטרם שגאולי מצרים הפרעונית נכנסו לארץ המובטחת, כי פירוש זה קשר בין הזמנים – בין מטרת המסע במדבר אז להקמת המדינה בעידן הציוני.

אף שהפואמה החזונית "בקעת הירח" זכתה להערכה רבה והציבה את "אסף הגואל" בין המשוררים החשובים של "דור בארץ" – משמרת הסופרים הראשונה בספרות הישראלית הצעירה – נמנע לוינשטיין מחשיפת זהותו וגם לא פירסם יצירה נוספת במשך כעשרים שנה. אך ב-1969, שנתיים אחרי הניצחון במלחמת ששת-הימים ובהשפעתו, שבר לפתע את שתיקתו ושלח למוספי הספרות המרכזיים פואמה חדשה, אך הפעם לא תחת הפסידונים "אסף הגואל", אלא בשמו האמיתי. אף שבעשותו כך התכוון, שהפואמה החדשה תיבחן לעצמה וללא תהילתה ותמיכתה של הפואמה הקודמת, היה דמיון רעיוני בין שתיהן. גם בפואמה "עד שילה" הבליט לוינשטיין את הקשר בין הזמנים – בין הלוחמים אשר שיחררו את יהודה ושומרון במלחמת ששת-הימים ללוחמים ששיחררו את הארץ בתקופתו של יהושע בן-נון.

רק אחד מששת העורכים הספרותיים, שאליהם שלח לוינשטיין את יצירתו החדשה, זיהה את הדמיון הרעיוני ופואטי בין שתי הפואמות, אך גם הוא כאחרים דחה את פירסומה של "עד שילה" בלי לנמק את החלטתו. במכתב לאחד מידידיו הסביר לוינשטיין את סיבת הדחייה של "עד שילה", אף שלא נפלה מהפואמה הקודמת באיכותה הספרותית: "את הסיבה האמיתית אני יודע היטב: אני לא בקו הישר של פטרוני הספרות! אני מחוץ לקו הישר! הקו הישר שלהם אומר שהאהבה לארץ, למרחביה, לשמיה, לקדמוניותה היא אהבה אסורה! היא חטא! עליה מותר לדבר רק בציניות, רק באירוניה, ואצלי אין ציניות ואין אירוניה, לכן אני מנודה" (שם עמ' 221).

בהסברו זה של לוינשטיין חידד אהרון מגד היטב את ההבדל האידיאולוגי בין לוינשטיין לבין העורכים שדחו את הפואמה "עד שילה". לוינשטיין האמין ברעיון ארץ-ישראל השלמה. לכן, לא התמיד בכתיבה, אלא זו התפרצה מתוכו רק אחרי שתי המלחמות שהחזירו לבעלות העם היהודי חלקים מהמולדת בהיקפה המלא, ובהשראתן כתב את "בקעת הירח" אחרי מלחמת 1948 ואת "עד שילה" אחרי מלחמת 1967.

השקפת העורכים שמנעו את פירסום הפואמה "עד שילה" היתה שונה. מאחר שהשתייכו למחנה הפוליטי שהתייסר עדיין מתוצאות מלחמת 1948, לה ייחסו את עוון הנישול (בהגדרת ס. יזהר), לפיכך ראו בתוצאות מלחמת 1967 חטא אפילו חמור יותר – חטא הכיבוש (בהגדרת עמוס עוז). גבריאלה אביגור-רותם, אשר הדביקה את הכינוי "נְסוֹגָאים", ברומאן "אדום עתיק" (2007), למחנה הפוליטי שהצמיד את חטא ה"כיבוש" לתוצאות מלחמת 1967, חוותה מיד את נחת זרועם של עמיתיה הפוסט-ציונים. הם ביטלו באופן מאורגן את ערכו של הרומאן שלה, אך ורק על שום שביטא גם הוא "אהבה חושנית לארץ, למרחביה, לשמיה, לקדמוניותה", על-פי מסורת הרומאן הציוני.

במושגי הפולמוס הספרותי-פוליטי שהתנהל בין הסופרים בשנת פירסומו של הרומאן "עוול", כשלושים שנה אחרי מלחמת 1967, כבר גינו "השאננים לציון" – "הנסוגאים" בין הסופרים – כספרות לאומנית-פשיסטית יצירה כמו זו שביקש לוינשטיין לפרסם, אם ביטאה "אהבה חושנית לארץ", כיסופים להתממשות "איזו תקווה שהיתה צפונה בלבבות מאז ומקדם" ושמחה על שיבה יהודים "עד שילה". יתר על כן: באופן מאורגן ובכל השופרות שהיו בחזקתם לעגו "השאננים לציון" לקומץ הסופרים שנשאר נאמן להנחת המוצא של הציונות – לפיה ארץ-ישראל בשלמותה היא המולדת של העם היהודי, ולכן מטרת הציונות היא לייסד בה מדינת לאום לעם היהודי ולכנס לתוכה בהדרגה את יהודי כול העולם.

כלומר, באמצעות ההבדל בין האופן שבו התקבלו שתי הפואמות של לוינשטיין הצביע אהרון מגד על תופעה מסוכנת, אשר הלכה והתחזקה בחיי הספרות שלנו במהלך הוויכוח על עתיד השטחים, שהתעורר בחברה הישראלית אחרי סיום מלחמת ששת-הימים – התארגנותם של סופרי "מחנה השלום" נגד עמיתיהם – סופרי "המחנה הלאומי". מטרת ההתארגנות של "השאננים לציון" היתה לפעול מאחורי הפרגוד להשתקת קולם של סופרי "המחנה הלאומי", על-ידי מניעת הפירסום של יצירותיהם בכל במה שהיתה באחזקם – מוסף הספרות בעיתון, כתב-העת, הוצאת הספרים ובימת הדיון באוניברסיטה.

טרור רוחני "נאור"
סופרי "מחנה השלום" יכלו לפעול כך, כי שמסיבות היסטוריות הקשורות בהרכבן האידיאולוגי של העליות ובצורות הקואופרטיביות שבעזרתן ביסס השמאל את מעמדו ב"ישוב" עד ייסוד המדינה, נותרו גם לאחר ייסודה של המדינה רוב עמדות הכוח בתחומי החיים השונים (וכמובן גם בתחום הספרות) מרוכזות בידי מפלגות השמאל. למעשה העתיקו מפלגות הפועלים בתקופת "הישוב" וגם בעשורים הראשונים לקיומה של מדינת-ישראל את הטקטיקה של השמאל בעולם – החדרת האידיאולוגיה שלו והפצתה בחברה על-ידי השקעת משאבים גדולים בתחומיה השונים של התרבות. הוא ייסד עיתונים, תיאטראות, מרכזי-תרבות, בתי הוצאה לאור ומוסדות מחקר, אייש אותם באנשיו וקידם בעזרתם את יקיריו.

ואכן, השמאל לא רק החזיק במוקדי הכוח האלה עד מלחמת ששת-הימים, אלא גם העמיק את אחיזתו בהם מאז. בשליטת אנשיו נמצאים שתיים מהוצאות הספרים הגדולות, רוב במות הספרות ותפקידי העריכה. אנשיו מכהנים כראשי החוגים לספרות באוניברסיטאות וכחברים בוועדות השיפוט של הפרסים לספרות, ובאחזקתו אפילו אגודת סופרים נפרדת מאגודת הסופרים העברים הוותיקה. למען ההגינות ראוי להבהיר, שהשמאל כבש בקלות כזו את עמדות הכוח וההשפעה האלה משום שהימין הפקיר אותם לכיבושיו מחוסר עניין בקידום השקפתו באמצעות השקעה בתרבות.

בתגובתו של לוינשטיין לעוול שנעשה לו ב-1969 בולטת העובדה, שהוא לא זיהה במועד את השינוי שחולל השמאל בחיי הספרות אחרי הניצחון במלחמת 1967, וכלל לא הבחין שבינתיים גיבש מחנה סופרים כדי שיפיץ את עמדתו הפוליטית על-ידי חתימה על עצומות נגד "הכיבוש", השתתפות בעצרות-עם נגד מדיניות הממשלה הנבחרת והטפה ביצירותיו לנסיגה חזרה לגבולות הקודמים – גבולות "הקו הירוק". בספרי החדש "השאננות לציון בסיפורת הישראלית" ריכזתי מיבחר דוגמאות מרומאנים שבהם גייסו סופרים ממחנה "השאננים לציון" את עצמם ואת יצירותיהם להפצת ההשקפה הפוליטית של "מחנה השלום".

לוינשטיין לא רק הופתע מדחיית הפואמה החדשה שלו על-ידי כל העורכים שאליהם שלח אותה לפירסום, אלא גם מהגילוי, שבמהלך השנים שחלפו מאז פירסם את הפואמה הראשונה השתנו הקריטריונים של עורכי הספרות, שעל-פיהם הם בוחרים מה ראוי ומה בלתי-ראוי לפירסום. כאשר שלח את הפואמה "עד שילה" לשישה מהם, היה כה בטוח בערכה הספרותי, שכלל לא שיער כי מישהו יעז לדחות אותה עקב הסתייגות מההשקפה הלאומית-ציונית שביטא בה, שהיתה זהה לזו שביטא בפואמה משנת 1951.

דחיית הפואמה "עד שילה" על-ידי ששת העורכים פקחה את עיניו של לוינשטיין להבין את הסכנה המאיימת על המדינה מסטייתם של הסופרים מהמשמרת הצעירה יותר, סופרי "הגל החדש", אחרי מלחמת ששת-הימים, מהעמדה הציונית המקורית שהיתה מקובלת על רוב הסופרים מהמשמרת שלו – סופרי "דור בארץ". לא זו בלבד שבמקום לדבוק בציונות ביתר התלהבות על הצלחתה הנוספת בדרך להגשמה המלאה של חזונה, הם מקוננים שוב את קינת "אבוי שניצחנו", בדיוק כפי שעשו אחדים מהמשמרת שלו אחרי הניצחון במלחמת השיחרור, אלא שהם גם מחליפים את התוכן המקורי שלה בתוכן זר, הסותר את הנחותיה ואת חזונה. בעודם מקווים לשבור את "חזית הסירוב" של הערבים לשלום עם מדינת-ישראל, מציעים סופרי "הגל החדש" ויתורים על הישגי מלחמת ששת-הימים ונסיגה לגבולות שכה פיתו את מדינות הליגה הערבית ליזום ב-1967 מלחמה שתתקן את הכישלון שספגו במלחמה שיזמו ב-1948.

ב-1996, השנה שבה פירסם את הרומאן "עוול", שעלילתו מתרחשת בשנת 1969, כבר הכיר אהרון מגד את עומק הסטייה של "השאננים לציון" מהציונות וכאב את נכונות רבים מבין סופרי המשמרות הספרותיות המאוחרות, שהזדהו עם "מחנה השלום", להכריז על עצמם כפוסט-ציונים. והיו גם אחדים בקרב "השאננים לציון" שהקצינו עוד יותר בעמדתם והכריזו על עצמם כאנטי-ציונים. אלה גם אלה כבר לא הסתפקו בייחוס תוכן זר לציונות המקורית, אלא שללו את תְקֵפותה ואת זכאותה לקבוע את עמדתה של ישראל ואת קוויה האדומים בפתרון הסכסוך עם הפלסטינים ותומכיהם בתאגיד הפאן-ערבי המכנה את עצמו "הליגה הערבית".

רק סופר שחווה על בשרו את תקופת הטרור הרוחני, שהפעילו "הנאורים" ממחנה "השאננים לציון", מסיום מלחמת 1967 ואילך, נגד מי שנחשד בעיניהם כמחזיק באמונתו הציונית כמקודם, מבין את המחאה שביטא אהרון מגד ברומאן "עוול" באמצעות סיפורו של המשורר יעקב לוינשטיין, שלא התיישר לפי הקו הרעיוני החדש. הטרור הרוחני שביצע מחנה "השאננים לציון" בשם השמאל כלפי הסופרים שזיהה כיריביו הרעיוניים בשאלות השעה, הניב עד מהרה את התוצאה המיוחלת. גם מי שלא נפרד מהשקפתו הציונית, בחר להצניע אותה ובלבד שלא יאונה רע ליצירתו. שאם לא כן, איך ניתן להסביר שבעוד החברה הישראלית מתפלגת באחוזים כמעט דומים בין השקפות הימין והשמאל, מתקיימת כבר משנות השמונים חלוקה סטטיסטית שונה ומשונה ביותר בין הסופרים – כה רבים מהם מזדהים כשייכים ל"מחנה השלום" וכה מעטים מוכרים כסופריו של "המחנה הלאומי"? ולמען האמת, חלוקה מוזרה כזו מתקיימת גם בין המרצים באוניברסיטאות ובין העוסקים בתקשורת על שתי צורותיה – הכתובה והמשודרת.

התפלגות מוזרה זו הקיימת בציבור הסופרים ניתנת להסבר רק על-ידי מעורבותה של "יד עליונה" – יד גשמית וחמקמקה האחראית לכך. והיא מצדיקה להניח, שלא מעטים הם הסופרים במחנה "השאננים לציון" שבעמקי לבם מחזיקים בהשקפתם הציונית הקודמת, אך מפחד שיבולע ליצירתם וכתביהם יישארו קבורים במגירות שולחנם, הם מתנהגים כמו האנוסים בספרד בימי הביניים – מקפידים לקיים את המצופה מהם ומדי פעם "מתנבאים" בהתאמה לקו הרעיוני החדש.

שיטות "היד הנעלמה"
מגד לא רק כתב על העוול שנעשה לגיבורו הבדוי, אלא גם ביטא במידה רבה את הרגשתו, אחרי שהפך בעצמו קורבן של שתי השיטות שבעזרתן החלה "היד הנעלמה" של השמאל להדיח יריבים אידיאולוגיים לשולי הספרות הישראלית – ה"הערכה מחדש" וה"המתה בשתיקה". ודווקא הוא, שלא היה ריאליסטי באופן קיצוני בסיפוריו, לא חטא באדישות לכאב היחיד על-ידי כתיבה על "אנחנו" ולא שיעבד את עטו לתמיכה במשימות של המדינה או של המפלגה השלטת, ולכן אי-אפשר היה לייחס לו את "המומים" שייחסו סופרי "הגל החדש" לסופרי "דור בארץ", הרגיש שפתאום מפנים לו עורף ומדיחים אותו כשהוא עדיין במיטבו אל מדור הסופרים, שלהם אומרים: נא להשלים עם העובדה שאין לנו חפץ בהשקפתכם הציונית.

מגד גם לא היה המקרה הקיצוני והמקומם ביותר לרשעותה של שיטת "ההערכה מחדש", שהפעילו "השאננים לציון" כלפי סופרים שלא היו נכונים לוותר על חזונה ויעדיה של הציונות המקורית. פגיעתה החמורה ביותר של שיטה זו היתה ביצירתו של משה שמיר, שנשאר נאמן לאמונתו הציונית גם כאשר כל המערכת הפוליטית סטתה ממקומה שמאלה אחרי מלחמת יום-כיפור וסחפה אחריה גם את המערכת הספרותית.

משה שמיר היה ועודנו מהמְספרים היותר מצטיינים בהישגיו האֶפּיים בספרות של שנות המדינה. ואף על פי כן, לא עיכבו הישגיו ומעמדו בספרות הישראלית את הפעלת השיטה של "ההערכה מחדש" נגד יצירתו, מרגע שהצטרף לחבורת "זאת הארץ", שצידדה ברעיון ארץ-ישראל השלמה, ובמיוחד אחרי שפירסם את השינוי בהשקפתו בספר "חיי עם ישמעאל" (1968). תגובת "היד הנעלמה" לא התעכבה זמן רב אחרי הופעת ספרו זה, ומיד השתנה היחס ליצירותיו. מסופר פורץ-דרך הוצג לפתע כסופר מיושן, שספריו כתובים בשפה עמוסה ועלילותיהם דידקטיות מדי. בשנותיו האחרונות הפכו אותו "השאננים לציון" לסופר מוחרם ומנודה.

פגיעתן המרושעת של שתי השיטות ביוצרים מהמשמרות הצעירות יותר בספרות הישראלית, אחרי שזוהו כ"לאומיים", היתה חמורה יותר מזו שחוו סופרים ותיקים כמו משה שמיר ואהרון מגד, שמעמדם כבר היה מבוסס היטב. אלה הושתקו פחות על-ידי שיטת "ההערכה מחדש", אלא יותר על-ידי שיטת "ההמתה בשתיקה", שבמסגרתה דאגה "היד הנעלמה" לכך שספר חדש של סופר שאיננו משתייך למחנה "השאננים לציון", אלא מגלה "סטייה רעיונית" מהאידיאולוגיה הפוסט-ציונית של השמאל, לא יזכה לשום שימת-לב, החל ממאמר ביקורת וכלה מאיזכור בימי העיון לספרים חדשים שמקיימים מדי פעם החוגים לספרות באוניברסיטאות. נבזותה של שיטת "ההמתה בשתיקה" נחשפת כאשר במקביל זכו ספרים חסרי-ערך מרמתם הירודה של "אחוזת דג'אני" של אלון חילו ו"המפץ הקטן" של בני ברבש לשבחים מפליגים שלא היו ראויים להם אך ורק משום שמחבריהם התיישרו עם הקו הרעיוני המקובל על בעלי "היד הנעלמה".

אלא שפגיעת השמאל בסופרים שזיהה כ"לאומיים" מדי לטעמו התבטאה לא רק בסתימת פיהם ובהשתקת קולם באמצעות שיטת "ההערכה מחדש" ושיטת "ההמתה בשתיקה". ל"יד הנעלמה" היו דרכים נוספות לפגוע בסופרים אשר לא הצטרפו למחנה הנכון ("הנאור", "הליברלי" ו"ההומני"). בעטיה של רשעות היד הזו התמעטו גם סיכוייהם לזכות בפרסים ובמלגות התפנות לכתיבה – מההטבות הספורות שהקצתה המדינה לסופריה. יתר על כן: הם גם לא הוזמנו לכנסים של סופרים בארץ ולא נשלחו לייצג את הספרות הישראלית בכנסים כאלה בעולם. וכמובן שלא שותפו בפאנלים ובימי עיון המוקדשים לספרות הישראלית באוניברסיטאות ואף אוניברסיטה לא אימצה אחד מהם למשך שנה במעמד סופר-מרצה.

השמאל מייחס לעצמו נאורות (יחס ליברלי לריבוי השקפות ופתיחות-לב לרעיונות חדשים) ויושר אינטלקטואלי (תמיכה בחֵרות המחשבה ובחופש הדעה ומתן הזדמנות הוגנת לחולקים על דעתו לבטא את עמדותיהם ורעיונותיהם). אך בפועל הוא מפעיל מאחורי הפרגוד את שיטותיו החמקמקות – "תופר" קריטריונים המותאמים להפליא למועמדים הרצויים לו ומסנן בעזרתם מועמדים בלתי-רצויים, דואג למינוי ועדות שיפוט המורכבות מאנשיו, "מבשל" מראש החלטות ומעביר אותן אחר-כך בישיבות, אך תמיד בהקפדה מלאה על "שקיפות" ההליכים ועל קיומם "על-פי הספר".

נזקי השתיקה
אף שרבים הם נפגעיהן של שתי השיטות הפסולות הללו, שאין להן מקום בחיים תקינים של ספרות לאומית, נמנע המאמר הזה משלוש סיבות לפרט את שמותיהם ומעדיף להתרכז בתופעה הידועה והרוחשת מזה שנים בין הסופרים. הסיבה הראשונה – אחרי שמותיהם של משה שמיר ואהרון מגד – הבכירים מבין נפגעיה של "היד הנעלמה", אין טעם לצרף שמות של סופרים שמעמדם פחות מבוסס בספרות הישראלית. הסיבה השנייה – רק לסופרים עצמם שמורה הזכות לפרסם ברבים את העובדה, שהם נמנים עם אלה שקופחו ונפגעו משיטותיה של "היד הנעלמה", כדי למחות נגד הרשעות הזו הנעשית בשדה הספרות. והסיבה השלישית – ייתכן שהחצנתם של סופרים אלה כנפגעי "היד הנעלמה" עוד תוסיף ליצירתם נזקים על אלה שכבר עוללו לה "השאננים לציון".

השיטות שהפעיל השמאל להשתקת יריבים רעיוניים הן כל-כך אכזריות, שבהחלט מוצדק לשאול – מדוע לא פעלו הסופרים במשך כל-כך הרבה שנים נגד רשעותה ושרירות מעשיה של "היד הנעלמה" בחיי הספרות שלנו? התשובה לשאלה זו די פשוטה, ומכירים אותה היטב הסופרים שהתנסו בחוויה המקוממת שחווה לוינשטיין, גיבור הרומאן "עוול", מידי ששת העורכים שאליהם שלח את הפואמה שלו לפירסום: על שיטותיה הפסולות מגוננת "היד הנעלמה", בתחבולות חמקמקות אשר מקשות להשיג ראיות נגדה. לעולם לא יאמר עורך של במה ספרותית באופן ישיר ומפורש לסופר החשוד בעיניו כ"לאומי", שיצירתו נדחית משום שהיא מבטאת השקפה ש"היד הנעלמה" הורתה לו למנוע את פירסומה. תמיד יצרף העורך בנועם לשון הסבר תמים וחף משיקול פוליטי להחלטה כזו.

באין לעורך נימוקים ספרותיים לדחיית יצירה של סופר החשוד כ"לאומי", ישלוף תירוץ כלשהו ממאגר התירוצים הבא: היצירה ארוכה מדי ואינה מתאימה לממדיה של הבמה, חברי המערכת קראו והיו להם הסתייגויות שונות שאינני רשאי לחשוף אותן, על שולחנו ערימה של יצירות שממתינות לפרסום ולכן אין הוא יכול להתחייב על מועד קרוב ומוטב לשלוח את היצירה לפרסום בבמה אחרת, כתב-היד כלל לא הגיע לידיו, ספרך החדש הועבר לאחד המבקרים והוא טרם החליט אם יכתוב עליו מאמר ביקורת.

והציבור שותק משום שהוא סבור, שרק בזירות החיים הגשמיות – ובעיקר באלו הפוליטיות והכלכליות – שכיחים גילויים של כוחניות, מניפולציות, עורמה ותככים. הנטייה של הציבור ליחס חפות ממעשים של רשעות ושפלות לזירות הפעילות הרוחניות – ובראשן האקדמיה, האמנות והספרות – נובעת מהנחתו, כי בזירות אלה עוסקים רק ברעיונות נעלים (אידיאלים וחזונות), מונעים על-ידי מניעים ערכיים (האמת וההגינות) ופועלים על-פי קריטריונים מוצקים הבוחנים איכויות בלבד (המקוריות וההצטיינות). הן לא ייתכן, אומר הציבור התמים, שאלה העוסקים בדעת, ברגש ובמחשבה יפעילו התנהגויות נחותות ופסולות כמו סתימת פיות ליריבים רעיוניים וגרימת עוול ליצירותיהם.

"היד הנעלמה" צברה את כוחה משתיקת הציבור ומהקושי של הסופרים שעָוְלוּ להם לאסוף ראיות נגדה. אך מצבה העגום של הספרות הישראלית כיום הוא עֵדוּת מוצקה לנזקים שהסבה "היד הנעלמה" למעמדה ולהתפתחותה של הספרות העברית בדור הזה, מאז שהחלה לבחוש בחייה ולערב בהם שיקולים פוליטיים חוץ-ספרותיים. המצב הזה לא ישתנה כל עוד תמשיך רשעותה לשלוט ברשות הרבים הספרותית שלנו.

--------------
* יוסף אורן הוא חוקר, מבקר ומרצה לספרות. החודש הופיע בהוצאת "יחד" ספרו החדש – "השאננות לציון בסיפורת הישראלית", שהוא הכרך ה-20 בסידרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית". מסה מקיפה על הרומאן "עוול" כלולה בכרך העשירי של הסידרה: "הספרות הישראלית – לאן?" (1998).