נאום בערב הענקת אות הוקרה

על מפעל חיים בחקר מורשת הזמר העברי

אליהו הכהן

גיליון מס' 33 - אב תש"ע * 7/10

אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, 7.6.10

כבוד נשיא האוניברסיטה פרופ' משה קוה, חברי הסנט, מכובדי נשיא המדינה החמישי מר יצחק נבון, אדוני שר המשפטים יעקב נאמן, ד"ר טלילה אלירם מנהלת המרכז לחקר המוסיקה העממית הישראלית, ידידים ועמיתים שוחרי השיר העברי, ערב טוב לכולכם.

הגיבור הראשי של היום הזה כולו [שהוקדש לכנס "מי אני? שיר ישראלי?"] הוא לכל הדעות הזמר העברי ואילו אני, השבוי בקסמו, מקדיש זמני להארת פרשיות מתולדותיו בניסיון לחשוף את הסיפור המופלא והמורכב של היווצרותו. יותר מכל אני רואה בערב הזה מחווה של הכרה בחשיבותה של מורשת הזמר העברי ועל כך אני מוקיר תודה ליוזמיו ולמארגניו. במיוחד יעמדו על התודה האמנים ומלוויהם שכיבדו אותנו בהופעתם בערב הזה.

הערב הזה ארשה לעצמי להיתלות באילן גבוה, חיים נחמן ביאליק, שכתב שנים אחדות לפני שנולדתי על ההנאה שהסב לו עיסוקו בשדה השירה הספרדית: "דומה אני בעיניי כעומד על תלי תלים של אבנים טובות ומרגליות וחותה בהן בשתי ידיים." (חותה בת"ו כמובן).

בשנת 1892 התפרסם לראשונה בכתב העת הספרותי "פרדס" בעריכת רבניצקי, שראה אור באודסה, שיר של בחור ישיבה חובש כיפה שחורה בן שמונֶה עשרה, שאיש לא שמע עליו לפני כן.

תוך שנים ספורות הכירו מאות אלפי יהודים ברחבי העולם את המשפט המלעילי "שלום רב שובך, צפורה נחמדת," ועד מהרה ידעו לדקלם על-פה את "אל הציפור" – מי בית אחד, מי שני בתים, ומי את כל שישה-עשר הבתים.

צעירים וזקנים, סטודנטים ובחורי ישיבות, בני העלייה הראשונה והשנייה, העתיקו אותו בכתב-יד מוקפד ומסולסל אל מחברות השירים הפרטיות שלהם, שעליהן שמרו כבבת עין, ושבו וקראו בו שוב ושוב בלילות הדממה הארוכים לאור העששית.

והנה, כפי שעולה מן השיר, התעניין ביאליק לדעת אם איכרי הארץ רואים ברכה בעמלם ואם הם מרננים בעת הקציר: "ואחי העובדים, הזורעים בדמעה, הקצרו ברינה העומר?" – שאל.

בהשראת השאלה הזאת כתב והלחין כעבור שנים מתתיהו שלם, רועה צאן מרמת יוחנן, את השיר "הזורעים בדמעה" ומחזור שירים לקציר העומר.

אך מי שהקדים והשיב לביאליק היה הבילו"יי מנשה מאירוביץ מראשון לציון, עוד בשנת 1895, כשהוציא את הקובץ "שירי עם ציון" בדפוסו של חוקר ארץ-ישראל אברהם משה לונץ. זה היה הכינוס המודפס הראשון של זִמרת היישוב, מסמך נדיר ורב ערך לתולדות הזמר העברי, ששרד ממנו עותק אחד בלבד, ולפיכך אני מנופף בו לעברכם בחרדת קודש, ומי יודע, אולי כשיקום בית גנזים לאוצרות הזמר העברי, הוא יזכה למקום כבוד בין מדפיו, כעדות מוחשית לצעדיו הראשונים של השיר הארצישראלי.

בדברי ההקדמה שלו לקובץ החלוצי, מעורר מאירוביץ את חבריו המתיישבים לשיר את שירת הקציר בקראו: "אחיי ואחיותיי, בקצרנו את קצירנו ובבצרנו את בצירנו, נשירה נא את שירי ציון אשר לנו, וקל יקל על לב כולנו."

ואכן, תוך שנים אחדות נפול נפלה תוך השדה שירת קוצרים האדירה וכל הארץ מלאה שירי קוצרים, יוגבים ובוצרים. שיבולים בשדה כרעו מעומס השירים כי רב, ומאות שירי הלל נכתבו לטומני הזרע ולקוצרי הבר, לקמה שהבשילה ולים השיבולים שמסביב.

האם חזה אז מישהו את צביונו של הזמר הזה? האם ניבא מישהו אילו סגנונות יתמזגו בו?

באותו כרך של "פרדס" שבו התפרסם לראשונה השיר "אל הציפור", השתתף גם הסופר אלחנן לייב לוינסקי, מי שמוכר לרובנו, רחמנא ליצלן, רק מן השוק והמכללה הקרויים על שמו. לוינסקי פרסם חיבור אוטופי בשם "מסע לא"י בשנת ת"ת", שבו דימיין ביקור עתידי שלו בארץ ישראל בשנת 2040. באוטופיה שלו נתן לוינסקי ביטוי מרתק למה שעשוי להתרחש בארץ כמעט בכל התחומים.

ואיזה עתיד הוא צפה אז לזמר העברי?

"חוכמת השיר והזמרה," הוא כתב, "צעדה צעדי ענק במאה השנים האחרונות. מחברי המנגינות השכילו לאחד את השירה המזרחית בכל עמקותה עם השירה המערבית ביפיפיותה וחינה."

במילים אחרות: לוינסקי חזה שבזמר האארץ-ישראלי העתידי יתמזגו צלילי מזרח ומערב גם יחד. וזה היה, כאמור, עוד במאה ה-19.

האם "אל הציפור" ויתר שיריו המולחנים של ביאליק עלו בקנה אחד עם חזונו של לוינסקי, אותו שטח בשכנוּת לביאליק בין דפי ה"פרדס"?

ובכן: "אל הציפור" זכה לתריסר מנגינות ממזרח וממערב. "הכניסיני תחת כנפך" נפוץ בלחן מזרח אירופי, "החמה מראש האילנות נסתלקה" הולחן בסגנון קלאסי מערב-אירופי, "בין נהר פרת" הושר בעקבות לחן ערבי, "לא ביום ולא בלילה" בלחן של ואלס רוסי, "ביום קיץ יום חום" בלחן מקורי של צעיר מאנשי העלייה השנייה, "יש לי גן" על פי לחן ערבי, ו"מי יצילנו מרעב" בלחן בוכרי. לא בכדי התלוצץ ביאליק באמרו: "מי יצילנו מערב".

אימוץ מנגינות עממיות לשירי זמר עבריים לא היה בגדר תופעה חדשה. כבר היו דברים מעולם. עוד בספר הפזמונים "זמירות ישראל" של יליד הארץ רבי ישראל נג'ארה, שנדפס בצפת בשנת 1587 בדפוס שהיה הראשון במזרח כולו, הופיעו 108 פזמונים, שבראש כל אחד מהם נרשם באיזה לחן יש לשיר אותו. כמעט כל הלחנים היו ערביים, טורקיים, יווניים, ספרדיים ואחרים.

אז מי אתה, שיר ארץ ישראלי? – לעתים נדמה שכל מי שסורק את רפרטואר השירים שהושרו בארץ במהלך שנות התהוותו של הזמר העברי, לא רק שיזהה בהם מגוון של צלילי מזרח ומערב, אלא שגם יחוש כאילו הוא משוטט במחוזות המוזיקליים של עמים רבים. גם לאחר שכבר קמו לנו דור ראשון ושני של מלחינים ארץ-ישראליים, עדיין המשיכו והצמידו לשירים העבריים מנגינות מכל ארבע כנפות תבל, שזכו לכינוי הרווח – "לחן עממי".

מי ששר "וקרב פזורינו מבין הגויים" היה עליו להבין שיחד עם פזורינו צפויות להגיע הֵנה גם המנגינות של "פזורינו" שחיו בין הגויים. קיבוץ הגלויות טמן בחובו קיבוץ מנגינות.

כך הגיעה אלינו מנגינת שיר הערש "ניטשו צללים" מן הקוזאקים, ולחן "שחקי שחקי" משיר רוסי על הנהר דון, "תה ואורז יש בסין" מן האוקראינים, ו"הו ערש מולדת" מן השוודים, "אריה אריה קום התנדב לגדוד העברי" מן הסקוטים, ו"מי יתנני עוף" מן הבוכרים, "הר וכר הוריקו" מן הטטארים ו"התרגעות" מן הספרדים, "הרוח נושבת קרירה" מן הארמנים ו"יונתן הקטן" מן הגרמנים, "למדבר שאנו" מן הבדואים ו"קסם על ים כנרת" מן האיטלקים, ואפילו שם הערב הזה "זמר לך מכורתי" לקוח משיר ששתי מדינות אוחזות בלחנו, בולגריה וטורקיה.

אם לפני מאה שנה היה מישהו מציע לקיים כנס כמו זה שנערך כאן היום, ובאותו השם: "מי אני – שיר ישראלי", דומה כי היה צריך לכתוב "מי עני".

חלף זמן עד שהחל לבקוע הקול המקורי מזמרת הארץ.

הלא כמעט שכחנו שעד לפני זמן לא רב כמעט שלא היו לנו שירי ילדים עבריים.

במוסד החינוכי המודרני הראשון בארץ, בית הספר למל, לימדו ושרו בבוקר בגרמנית ואחר הצהריים בעברית. בבית הספר החקלאי במקווה ישראל שרו תלמידים בצרפתית ובגרמנית. בבית הספר העממי בזיכרון יעקב הנהיג המורה יהודה גרזובסקי – הלא הוא גור, לימים מחבר המילון העברי – שיטה מיוחדת במינה: הדיבור בהפסקות יהיה יום אחד בצרפתית, יום אחד בערבית ויום אחד בעברית.

אסתר שפירא, מי שזכתה לכינוי הגננת העברית הראשונה, לימדה בגן הילדים העברי הראשון בראשון לציון שירי ילדים בגרמנית ובצרפתית. ילדים שרו בהתלהבות על שלגים ועל כפור מקפיא – כשבחוץ שרר חמסין כבד, וזימרו על נופים של טחנות רוח ויערות, כשמבעד לחלון נשקפו דיונות של חול.

באחד הביקורים של הברון בראשון, שרו הילדים לכבודו שירים בצרפתית. הגננות קיוו שבכך ישמחו אותו. אך תגובתו הייתה הפוכה. "שירים צרפתיים יש לי די בצרפת," אמר להן, "כאן אני מחפש לשמוע שירים בעברית."

בכרטיס ביקור משנת 1899 של הגננת אסתר שפירא, השמור אצלי, היא פונה למורה דוד יודילוביץ': "אדון יודילוביץ', הואל נא בטובך לתרגם לי [לעברית. – א.ה.] את השירים האחדים שהעתקתי פה. אולי באמת יבוא הנדיב. חפצי ללמדם איזה שיר בעל פה, אם רק יהיה זמן. אבקשך נא לתרגמם שבוע זה כדי שאוכל ביום הראשון ללמד זה לילדים. מְקַוָה שלא תשיב פני ריקם."

יודילוביץ' נענה לגננת אסתר ותירגם את השיר הצרפתי "פררה ז'קה" לעברית, "אחינו יעקב", ומכאן החל להתגלגל השיר בארץ באלף נוסחים עד שהיה ל"אחינו הנהג".

כך היה עד שקם והזדעק ישראל בלקינד הבילו"יי: "עד מתי נשיר את שירינו רק במנגינות צרפתיות, רוסיות, גרמניות, אנגליות, ערביות, טורקיות או רומניות?"

נאה דורש ונאה מקיים – החל בלקינד ללמד את שירי הילדים שחיבר יצחק אפשטיין, מי שהיה מנהל בתי הספר בראש פינה, מטולה וצפת: "הילד רואה בעיניים", "לי עז קטנה", ו"עברים אנחנו עברית נדברה". אלה היו משירי הילדים העבריים הראשונים ששרו בני העלייה הראשונה.

צעד אחר צעד, החל להתגבש בארץ אוצר הזמרה העברית החדשה. שבעים השנים הראשונות, מתרל"ח ועד תש"ח, מן החריש הראשון באם המושבות ועד חידוש הריבונות הישראלית – אלה השנים המכוננות שבהן הונחו אבני השתייה של הזמר העברי, שלצד הלשון העברית היו לאחד ממרכיבי הזהות של אדם מישראל. בחר לך עשור מתולדות היישוב, כל עשור, הצב מן העבר האחד את האירועים שהתרחשו בו – ולמולו את השירים שנכתבו בו, ותיווכח לדעת כי הזמר העברי הוא בעצם יומן החדשות של התקופה. השתקפה בו ההווייה הישראלית כולה. למן האירועים הביטחוניים והיישוביים ועד התחושות, התקוות ומשאלות הלב שחילחלו אל השירים. לפני שאתה שר "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי" – לך אל השירים והם יספרו לך מתי היו ימות השמחה והפרוספריטי ומתי תקופות המצוקה, המכאוב והייאוש. על פי השירים תוכל על נקלה לשרטט גרף שיציג את התפתחות מצב הרוח הלאומי בארץ, מעלותיו ומורדותיו, לאורך ציר הזמן, ותיווכח איך התמודד היישוב בימי מצור ומצוק והתגבר על משברים בסיוע תיבת הנגינה של הזמר העברי, שהיתה ציפור הנפש של היישוב.

על קצה המזלג הגענו לשלב הסיכום. אז מי אני, שיר ישראלי?

מאגר הזמר העברי הנוכחי הוא אוצר בלום של שירים, עם שפע סוגות ובליל סגנונות ממזרח וממערב. מדינה אחת, פעמיים ים, שנים עשר שבטים ושבעים ושבעה סגנונות זמר, והם כולם שירים ישראלים. רבבות שירים מכל התחומים והסוגים: שירי ילדים ושירי נוף, שירי ריקוד ושירי חג, שירים חסידיים ושירי תימן, זמר מזרחי, זמר ים תיכוני ושירי פסטיבלים. יכול אדם להפליג היום בשיט מסביב לעולם ולהאזין לאורך כל הדרך לרצף של שירים עבריים מבלי לחזור על שיר אחד פעמיים.

ואולי אין זו אלא מנגינה אחת עם מיתרים אלפיים.

ולקראת סיום – משהו בנימה אישית:

משנות ילדותי המוקדמות בנווה צדק, הטמיעו בי שבעה בתי כנסת את הצלילים של מזרח ומערב במוזיקה היהודית. שני בתי הכנסת האשכנזיים הראשונים של נווה צדק, שנהרסו ואינם עוד, התנוססו ממש אל מול חלון חדרי ויכולתי לשמוע את קולות הזמירות והניגונים שבקעו מהם שחרית וערבית. בבית הכנסת שעמד סמוך לביתי, בחצר ביתו המפואר של אמזלג, למדתי את הנוסח הארץ-ישראלי המזרחי של "לכה דודי", ובבית הכנסת של שלוש שבקצה הרחוב, בהיותי בן שלוש, נשאתי בגאווה דגל ביד ושרתי "מפי אל מפי אל יבורך כל ישראל."

מדי שבת וחג פקדתי עם אבי וסבי את בית הכנסת "אליהו הנביא" ובו שרתי את "מזמור לדוד" ו"יגדל" בנוסח ספרד, ובבית הכנסת "אוהל מועד" שברחוב שד"ל לימדני המלחין ניסן כהן מלמד את "פתחו לי שערי צדק" ואת "טעם המן". בבית הכנסת של בית הספר "תחכמוני", בו למדתי, שרתי שנים במקהלה שהקים החזן רביץ וגם עברתי לפני התיבה.

מיזוג של מזרח ומערב נתקיים גם בי ולו רק מעצם אילן היוחסין שלי: עם סבתי האחת דיברתי לדינו ושרתי "אברה טו לה פוארטה סרדה", ועם האחרת דיברתי יידיש והיא שרה לי "שלאף מיין קינד מיין פייגעלע." כל אלו היו עבורי קניינים מוסיקליים אותם נשאתי עימי לאורך השנים במסעי הארוך בנתיב הזמר העברי, שתחילתו בבית ליד המסילה שבנה אבי בנווה צדק, וסיומו, אך לא קיצו, כאן, במעמד המכובד הזה שזכיתי בו היום.

לצד עבודתי היומיומית ומקור פרנסתי בתחום המחשבים מזה חמישים ושתיים שנה, כמניין אליהו, תמיד נטה ליבי אל השירים. הסקרנות האישית הוליכה אותי בעקבותיהם בעודי משתוקק לדלות כל פיסת מידע אודותיהם, כאשר אני מכתת רגליי בחיפושים אחר מקורות ראשוניים, כי הם החשובים באמת. ששתי על כל הזדמנות לראיין את ותיקי היישוב, ללקט מחברות ופנקסי שיר, תעודות, מסמכים וכתבי יד מקוריים של שירים, להתחקות אחר גלגוליהם של שירים ולברר מתי ואיך באו לעולם. כששפר עלי מזלי חשפתי זהותם של מחברים ומלחינים בשירים עלומי שם.

אמי זיכרונה לברכה הייתה המורה הראשונה שלי לזמרה. בבוקר היתה מעירה אותי בשיר "קומו בנים קומו, עת ללמוד הגיעה", שאותו הביאה עימה מבית הספר העברי בגרייבו בו למדה. היא שרה לי את "יש לי אח קטן מאד בן שנה אחת" ואת "חמש שנים עברו על דן". יחדיו זימרנו במטבח בשני קולות את "שמש אביב נטה ימה", ובלילה הייתי נרדם לצלילי השיר האהוב עלי במיוחד: "שכב בני שכב במנוחה". בארץ ישראל "תזרע בדמעה ותקצור ברינה" הדהדו באוזניי מילותיו של עמנואל הרוסי מפי אימי השומרת עליי מכל רע בעודי מתנמנם, ואני לא ידעתי ש"שירת הקציר" הזו לימים תהיה סם החיים עבורי והפרק הראשי בסיפור חיי.

תודה רבה!