בעטיו של נחש

יעקב עציון

גיליון מס' 33 - אב תש"ע * 7/10

דוברים וכותבים רבים מבקשים לגוון את מילות הקישור והסיבה שהם בוחרים, ולכן בשדה זה פעמים רבות ישנן התפתחויות מעניינות, שבהן נשלף ביטוי כלשהו מהקשרו המקורי והופך למילה עצמאית. כך למשל, בבתי הספר כיום מלמדים את התלמידים שבמקום להשתמש רק במילה "בגלל", שיכולה לשמש הן לחיוב והן לשלילה, ניתן לגוון ולומר "בזכות" כשמדובר בסיבה חיובית – או "בעטיו" כשמדובר בגורם שלילי. לדוגמה, במקום לומר "הכבישים נחסמו בגלל התאונה", מוטב לומר "הכבישים נחסמו בעטיה של התאונה".

עטיו זה מנין בא? מקורו במימרה התלמודית (בבא בתרא יז ע"א): "ארבעה מתו בעטיו של נחש, ואלו הן: בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד". כוונת הדברים היא שארבעת אלו לא מתו בשל חטאם, אלא בשל עצתו של הנחש לחווה לאכול מעץ הדעת בגן העדן – כלומר, בשל החטא הקדמון הרובץ על האנושות כולה ולא בשל חטאם הפרטי (רש"י שם: "לא היו ראויין למות אלא שנגזרה גזירת מיתה על כל תולדותיו של אדם הראשון בעצתו של נחש").
עטא בארמית היא עצה (חילוף צ' ב-ט', כמו במילים צהרים וטיהרא), ו"בעטיו" פירושו כאמור "בעצתו". בספר 'הערוך' הובאה בנוסף הצעה שהמילה עטיו שבכאן היא מלשון עֵט – "קולמוסו [של הנחש] שנכתב בו המוות" – אך נראה שהפירוש המקובל, מלשון עצה, מוכח ממקורות אחרים. בתרגום הארמי למגילת רות ישנה הרחבה בפסוק החותם את המגילה – "ועובד הוליד את ישי, וישי הוליד את דוד" – ומובא כך: "ועובד אוליד ית ישי דמתקרי נחש, בגין דלא השתכחת ביה עילא ושחיתא לאתמסרא בידוי דמלאכא דמותא... עד דאדכר קדם ה' עיטא דיהב חיוויא לחווה" [= ועובד הוליד את ישי הקרוי נחש, שכן לא נמצא בו חטא ועילה להימסר בידי מלאך המוות... עד שנזכרה לפני ה' העצה שנתן הנחש לחווה].

איך יצאה המילה "עטיו" ממימרה זו ועברה לשפה הכללית כמילת סיבה שלילית? ראשונים שהשתמשו בה מחוץ להקשרה המקורי ("עטיו של נחש") עדיין כיוונו לעצה כלשהי – והזכירוה לרוב בהקשרים אנושיים (לדוגמה, "בעטיו של נפוליאון..."). בהמשך נתפסה המילה כמקבילה למילה "בגללו", וכך ניתן היה להשתמש בה גם ביחס לחפצים או לאירועים שאין להם דבר עם עצה כלשהי.

***
הרב חיים יוסף דוד אזולאי (חיד"א), שנפטר באיטליה לפני מעט יותר ממאתיים שנים, הוסיף פעמים רבות בשולי תשובותיו ההלכתיות התנצלות על שהינו כותב במהירות ומתוך לחץ וטרדה – או בלשונו המליצית, כמסורת חכמי המזרח (ועל רקע ההגייה הצפון אפריקנית המקובלת): "את קסתי נתתי בעטיו של נחץ, וצריך להתיישב בדבר...".