גלגולי החיסול

יעקב עציון

גיליון מס' 35 - מרחשוון תשע"א * 10/10

זֶרַע רַב תּוֹצִיא הַשָּׂדֶה וּמְעַט תֶּאֱסף כִּי יַחְסְלֶנּוּ הָאַרְבֶּה (דברים כח לח)

"מי בעד חיסול הטרור?"; "אבחון מוקדם יביא לחיסול מהיר של המחלה" – המילה חיסול (והפעלים המתאימים: חיסל, חוסל, התחסל) נראית בת בית ותיקה בעברית, אך אין הדבר כן.

בתנ"ך השורש חס"ל מתייחס רק לחסיל – מין ממיני הארבה או שלב כלשהו במחזור חייו של החרק. פועל משורש זה מופיע פעם יחידה במקרא בפרשתנו: "כי יַחְסְלֶנּוּ הארבה", היינו יאכלנו ויכלנו.

על פי דרשת חז"ל שמו של החסיל בא לו על שם תכונת החיסול שהוא מצטיין בה: "ולמה נקרא שמו חסיל – שהוא חוסל את הכול" (ירושלמי תענית) – אך יש המפרשים להפך, שהפועל יחסלנו הינו גזור מן השם חסיל. כך מסביר למשל ראב"ע כאן: "יחסלנו – יכריתנו, והוא מן חסיל, מין ממיני הארבה". כך או כך, בעברית המקרא איננו מוצאים עוד אזכורים של חיסולים מלבד בהקשר לחסיל.

המובן המוכר של השורש חס"ל במובן סיום וגמר - כבסיומה של הגדת הפסח: "חסל סידור פסח כהלכתו" - בא מן הארמית. כך למשל מתורגם הפסוק בדברי הימים (ב' ד) לגבי בניין כלי המקדש: "ויכל חורם לעשות את המלאכה" – "וחסל חורם למעבד ית כל עבידתא".

מעניין לציין שלשון חס"ל בארמית מתייחסת גם לגמילת התינוק – גמר התקופה שבה הוא נתון בחיק אמו וניזון הימנה. המילים "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק" מתורגמות ביד אונקלוס: "ועבד אברהם משתיא רבא ביומא דאתחסיל יצחק" (ואמנם, השורשים גמ"ל וגמ"ר קרובים זה לזה. כך יש ללמוד למשל מפסוקי תהילים: "אשירה לה' כי גמל עלי" (י"ג) מול "אקרא לא-להים עליון, לא-ל גֹמר עלי". אף מצד המשמע, הגמול הוא התמורה הניתנת לאחר גמר המלאכה, כשם שהתשלום ניתן לאחר השלמתה).

אף בארמית שבתלמודים ובמדרשים אנו נפגשים רבות עם השורש חס"ל במשמעות גמר וסיום. כך לדוגמה מובא במדרש שיר השירים רבה: "הדין פייטנא – כד עביד אלפא ביתא זמנין מחסל לה וזימנין דלא מחסל לה". כלומר, פייטן זה, כאשר הוא מפייט על פי אלף-בית, לעתים הוא מסיים ומגיע עד ת', ולעתים קוטע את האקרוסטיכון באמצעו.

ככל הנראה, את העובדה שהמילה חסל אומצה על ידי העברית יש לזקוף בעיקר לזכותה של שורת הפיוט הנזכרת "חסל סידור פסח", הנאמרת בבתי ישראל ברוב טקס עם סיום הסדר (אמנם, יש להעיר שכוונתו המקורית של המשפט אינה מתייחסת לליל הסדר עצמו, שהרי זהו חלק שנשאל מסיומה של 'קרובה', פיוט גדול שחובר בידי ר' יוסף טוב עלם בצרפת לפני כאלף שנים לשבת הגדול. בסיום הפיוט שבו מפרט הפייטן את הלכות הסדר – כמנהג המקובל לחזור על הלכות אלו בשבת ערב הפסח – הוא חותם: "חסל סידור פסח כהלכתו, ככל משפטו וחוקתו", ומוסיף: כאשר זכינו לסדר אותו, בשבת זו – כן נזכה לעשותו בעיתו ובזמנו, בליל י"ד בשעה שמצה ומרור מונחים לפנינו).

מכירת חיסול וקשיי נזילות
המילה חיסול שבפינו נטבעה על ידי יצחק אבינרי לפני כשמונים שונה, בהקשר כלכלי דווקא. בשנת תרצ"א החליט אבינרי להמיר את המילה הלועזית ליקווידיציה – פירוק של עסק וכדומה – במילה חיסול, ופרסמהּ בעיתון "מסחר ותעשייה". כדרך הימים ההם, נמצא מי שחידוש זה לא מצא חן בעיניו. בכרך החמישי של כתב העת 'לשוננו' הלין אי-מי החתום בראשי התיבות י"ג:

לפני איזה זמן סיפרו לי כי באחד העיתונים חידש מי שהוא שם עברי לליקווידציה – חיסול או התחסלות. חשבתי אז כי סופו של החידוש המוזר הזה יהיה כסוף כל החידושים הקיקיוניים הרבים שבן לילה היו ובן לילה אבדו, והנה ראיתי אחר כך באחד מגיליונות 'הארץ' כי סופר אחד ראה את המציאה ונפל עליה וחידש גם פועל משורש זה ואמר: "בגרמניה חוסלו סניפי בנקים...".

למרות ההשגות החיסול נשאר על מקומו, ודחה את החידושים האחרים שהוצעו לליקווידציה – כדוגמת לִקְווּד או הצרפה. ברבות הימים השתמשו הדוברים והכותבים במילה חיסול גם מחוץ לשדה הכלכלי, עד שכיום דומה שאיש כבר לא יאמר שבנק פלוני "חיסל את סניפיו" בעיר אלמונית (החיסול נשאר בעיקר בשלטים המודיעים בחוצות על "מכירות חיסול" – "liquidation sale" בלעז).

אגב, המילה הלועזית ליקווידציה יסודה במילה הלטינית ליקווידוס, שפירושה נוזל (liquid באנגלית). המילה הכלכלית "נזילוּת" נוצרה כתרגום מילולי של המילה liquidity, שמקורה באותו יסוד.

ועוד אגב, השימוש במילה "חיסול" ביחס לאנשים או לקבוצות שיש להעלימם מעל פני האדמה, הרווחת בלשון העולם התחתון ולהבדיל בלשון הצבאית, הגיע כעסקת חבילה עם תרגומה של הליקווידציה, בעקבות השימוש שעשו במונח הכותבים הקומוניסטים בברית המועצות בשנות העשרים של המאה הקודמת.

שיר צלצל
מן הארבה והחסיל נעבור כמה פסוקים קדימה, אל פסוק הפורענות "כָּל עֵצְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ יְיָרֵשׁ הַצְּלָצַל". רש"י מבאר כי הצלצל הוא מין ממיני הארבה, ונראה שיש לדמות את המילה לפי פירוש זה לצרצר המוכר לנו, הנקרא כך גם בארמית ובערבית (צֻרצֻר). הסברה המקובלת היא כי הצלצל והצרצר קיבלו את שמם מן הרחש שהם רגילים להשמיע, ולפיכך זו דוגמה נפוצה לתופעה הקרויה אונומטופיאה (שמות שצלילם קשור למשמעם). אגב, מי שיחפש את הצרצר במילונים יגלה שהוא מנוקד בצורה צְרָצַר – וזאת על פי הצְלָצַל שבפסוקנו.

כפירוש זה של רש"י נקט אולי גם ר' אלעזר הקליר, שכמה מאות שנים לפניו פייט בהושענות לסוכות: "הושע נא אדמה מארר, בהמה ממשכלת, גורן מגזם... כרם מתולעת, לקש מארבה, מגד מצלצל".

ברם, מיקומו של הפסוק בפרשה מקשה על הפירוש שהצלצל הוא קרוב משפחה של הארבה. פגיעתו הרעה של הצלצל מוזכרת בין הקללה "בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך כי ילכו בשבי" לחזות הקשה: "הגר אשר בקרבך יעלה מעלה מעלה". מסיבה זו פירש הרמב"ן כי הצלצל הוא שם למחנה האויבים, המשמיעים "קול מלחמה במחנה וקול שופר ורעם שרים ותרועה, מלשון צלצלי שמע וצלצלי תרועה". גם לפירוש הרמב"ן הצלצל נקרא על שם הקולות שהוא משמיע, אך לדבריו זהו כינוי למחנה האויבים הפושטים על המטעים ועל השדות – ולא לבעלי הכנף המחסלים את התבואות.

נראה שכבר בתקופות קדומות לרש"י ולרמב"ן הילכו שתי מסורות פירוש לפסוק זה, כפי שניתן ללמוד מהתרגום הארמי הארצישראלי (ניאופיטי), המתרגם בכפליים: "יירש הצלצל – ישיצון יתהון מסיקייא, ישיצי יתהון חלזונה". החלזונה הוא לכאורה מין בעל חיים, ואילו המסיקייא הם המסיקין – כנופיות פורעים הנוטלים בכוח הזרוע את היבולים.

וכבר בנביא תוארה פשיטת הארבה וחבר מרעיו כהסתערות לוחמים: "כְּמַרְאֵה סוּסִים מַרְאֵהוּ וּכְפָרָשִׁים כֵּן יְרוּצוּן... כְּקוֹל מַרְכָּבוֹת עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים יְרַקֵּדוּן... כְּאַנְשֵׁי מִלְחָמָה יַעֲלוּ חוֹמָה" (יואל ב').

וכשם שחולקים רש"י ורמב"ן בפירוש הצלצל שבכאן – כך חולקים הם בהבנת הביטוי "ארץ צלצל כנפיים" האמור בישעיהו ככינוי לארץ מרוחקת: "הוֹי אֶרֶץ צִלְצַל כְּנָפָיִם אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי כוּשׁ". לפי רש"י הצלצל בישעיהו הוא מלשון צֵל: "אני אומר לפי שהן שרוין במזרח והארץ חמה, העופות נאספים שם והיא מצולצלת [=מוצלת] בכנפי עופות". רמב"ן לעומת זאת מקשר גם את ארץ הצלצל לצלצול ולהשמעת קול: "ארץ המשמעת צלצול כנפיה שהולכות למרחקים כאשר ידאה הנשר". על פי פרשנים אחרים, הצלצל שבישעיהו הוא הוא הצלצל שבפרשתנו, וארץ צלצל כנפיים פירושה הארץ שממנה מגיעות להקות הארבה הענקיות.

לא נאריך כאן בעניין זיהויה של אותה ארץ – אך נציין לפירושו המעניין של הבלשן יוסף אלסארי (בשמו הגרמני: יוליוס פירסט), שלפיו ארץ צלצל כנפיים היא ארץ באזור קו המשווה, שבה הצללים של בני האדם נוטים במשך השנה הן לצפון והן לדרום – כזוג כנפיים (מה שאין כן בארצות הצפון, כבארצנו, שבהן הצל בצהריים תמיד יטה צפונה – שהרי אף בשיא הקיץ השמש דרומית לקו המתוח מעל ראשנו). פירסט מביא לפירושו זה סיוע מן היוונית, שבה היו רגילים לכנות את האנשים החיים בארצות החום "בעלי שני הצללים".


כדי שלא תוקדש פינתנו זו רק לחיסולים ולצלצלי קללה, נחתום בפסוקי נחמה מהפטרת השבת, המבטיחים כי לא תבוא עוד פורענות על הארץ:

לֹא יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה... לֹא יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף כִּי ה' יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ... וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר (ישעיהו ס').