יוצא בחוץ

יעקב עציון

גיליון מס' 35 - מרחשוון תשע"א * 10/10

"כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני" (קהלת ב כה)

בספר הלימוד "ודייק", שזכה לפני דור-שניים לפופולריות גבוהה (36 הדפסות), מלמדים המחברים בין השאר את התלמידים להבדיל בין צמד הביטויים "מלבד" ו"חוץ מ-". על פי הנכתב, "מלבד" פירושו "נוסף על, להוסיף על האמור" – ואילו "חוץ מ-" פירושו "להוציא מהכלל, למעט".

והרי הדוגמאות: "המשרד פתוח בכל ימי השבוע, חוץ משבת" – ולעומת זאת: "מלבד המורים והתלמידים, השתתפו גם הורים במסיבה". כלומר, המילה "מלבד" תמיד תבטא הוספה וריבוי – ואילו הביטוי "חוץ מ-" ימעט ויפחית.

אם אכן כך, ישנם משפטים שבהם השימוש ב"מלבד" או ב"חוץ מ-" ישנה לגמרי את הכוונה. ניטול לדוגמה שלט שעליו נכתב: "כל המוצרים בחנות בחצי מחיר, מלבד התפוחים". על פי הנאמר, המשמעות היא שלא רק התפוחים נמכרים בחצי מחיר – אלא גם כל שאר המוצרים. לעומת זאת, אם ייכתב "כל המוצרים בחצי מחיר, חוץ מהתפוחים" – יש להבין שהם אינם בכלל ההנחה.

ברם, דומני שלא מעטים מהקוראים את הדוגמה לעיל יצקצקו בלשונם ולא יקבלוה. אדם מן היישוב שייתקל בשלט כגון זה הנזכר, "כל המוצרים בחצי מחיר מלבד התפוחים", יבין מיד שהתפוחים אינם נמכרים בחצי מחיר. ולאידך גיסא, משפט כמו "חוץ ממני השתתפו בתחרות מאה אצנים" יובן על ידי כל דובר-עברית כך שהאדם הדובר השתתף בעצמו בתחרות, בדיוק כפי שהיה מובן אם היה אומר "מלבדי השתתפו בתחרות מאה אצנים". כלומר, שני הביטויים יכולים לבטא מיעוט או הוספה, והכול תלוי בהקשר.

חוץ מבקהלת
בין דוברי העברית שלא מצייתים לכלל שטבעו בעלי "ודייק" ניתן למנות גם את קהלת – היחיד בספרי המקרא שבו בא הצירוף "חוץ מ-" (או במילים אחרות: בכל התנ"ך לא מופיע הביטוי "חוץ מ-", חוץ מבקהלת). בלשונם של חכמים כבר זוכה "חוץ מ-" לתפוצה רחבה, והוא מופיע לרוב בכללים שטובעת המשנה (למשל: "על פירות האילן הוא אומר בורא פרי העץ, חוץ מן היין שעל היין הוא אומר בורא פרי הגפן"; ברכות פ"ו מ"א).

בפרק ב' בקהלת נאמר: "אין טוב באדם שיאכל ושתה והראה את נפשו טוב בעמלו, גם זה ראיתי אני כי מיד הא-להים היא, כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני". "חוץ ממני" כאן פירושו מקביל לגמרי לצורה הרווחת יותר "מלבדי" (כך למשל לשון רש"י: "חוץ ממני – מבלעדי"; וכן פירש ראב"ע: "כי מי יאכל ממנו לבד ממנו... וכן עניין 'חוץ', ואין כלשון הזה במקרא כי אם בדברי הקדמונים מעתיקי המצוות ז"ל").

יתרה מזאת, הלשון "חוץ מן" היא מקבילה של הצירוף הארמי הרווח "בר מן", המופיע בתרגומי המקרא בקביעות תמורת המילה "מלבד". כך לדוגמה בפסוקי פרשת המועדות בספר ויקרא שייקראו בחג בבתי הכנסת: "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים דבר יום ביומו –מלבד שבתת ה' ומלבד מתנותיכם ומלבד כל נדריכם ומלבד כל נדבותיכם אשר תתנו לה'". ומתרגם אונקלוס: "בר משביא דה' ובר ממתנתכון ובר מכל נדריכון ובר מכל נדבתכון דתתנון קדם ה'". הבר הארמי פירושו חוץ, וממנו הגיעו לעברית בין השאר חיות הבר, המהלכות מחוץ למקומות היישוב.

כלומר, החלוקה החותכת בין "מלבד" לבין "חוץ מ-" אין לה על מה שתסמוך (וכבר כתבו כך בלשנים שונים[1]). שני הביטויים משמעם שהכלל האמור במשפט אינו מתייחס לפרט הנוסף – בין אם בגלל שהוא 'בפנים' וזה כבר ידוע ("חמישה באו לטיול חוץ ממני"), ובין אם בגלל שהוא 'בחוץ' ("כולם באו לטיול חוץ ממשה"). כך או כך, המידע העיקרי הנמסר במשפט אינו מתייחס אליו, ומבחינה זו הוא מחוצה לו.

עושים שוק
הזכרנו שהתרגום המקובל באונקלוס למילה "חוץ" הוא "בר", ואמנם כך הוא ברוב הגדול של הופעותיה של המילה בתורה (כך למשל במקום הראשון שבו מופיע החוץ, בציווי על תיבת נוח: "וכפרת אותה מבית ומחוץ בכפר" – "ותחפי יתה מגיו ומברא בכופרא". מבחוץ תרגומו מברא, כפי שמוכר לנו גם מהעברית של חז"ל: "תוכו כברו"). ברם, פעמים חורג אונקלוס ממנהגו ומתרגם את החוץ במילה "שוּק". כך למשל בהופעה השנייה של המילה במקרא: "וירא חם אבי כנען את ערות אביו ויגד לשני אחיו בחוץ" – "וחוי לתרין אחוהי בשוקא".

כמובן, אין צורך לומר ששם ויפת, שני אחיו של חם, הלכו 'לעשות קניות': השוק במקורו אינו אלא רחוב או רחבה פתוחה מחוץ לבתים. כך מתורגמים לארמית גם ה"חוצות" המופיעים בתנ"ך, כדוגמת אלו המוכָּרים משירי החתונה - "עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים" – "בקרויא דבית יהודה ובשוקי ירושלים" (ירמיהו ל"ג).

המילה שוק לא נשארה בתחומי הארמית, והיא מופיעה גם פעמים ספורות בעברית המקרא, ובין השאר בספר קהלת: "כי הולך האדם לבית עולמו וסבבו בשוק הסופדים". גם כאן לא מדובר על הילוך בין דוכני הממכר אלא ברחובות העיר, וכפי שנאמר בשיר השירים אגב הסתובבות מסוג אחר: "אקומה נא ואסובבה בעיר, בשוָקים וברחבות, אבקשה את שאהבה נפשי".

כיוון שהמקח והממכר התנהלו ברחובות העיר וברחבות שבין הבתים, בלשון חז"ל הפך השוק גם לכינוי למקום שבו מתבצעת המכירה והקנייה (דוגמה מן התוספתא בבבא מציעא: "עד מתי מותר להחזיר [מוצר שנמכר במחיר מופקע] - בכרכין עד כדי שיראה לשולחני, ובכפרים עד ערבי שבתות, שכן דרך השוק להיות עומד בעיירות מערב שבת לערב שבת") – וכך ניתן לדבר בלשוננו כיום על 'השוק האירופי המשותף' ועל 'שוק מטבע החוץ', שהתרחקו עד מאוד מן הרחוב (ואף פועל חדש נולד, לשווק, על פי האנגלית שגזרה מן ה-merket את ה-marketing, שיווק).

מעניין לראות שאף המילה 'חוץ' עצמה כנראה רכשה לה משמע של מקום ממכר, כפי שעולה מדברי בן הדד מלך ארם לאחאב מלך ישראל לאחר שזה האחרון חמל עליו ושחררו לחופשי: "הֶעָרִים אֲשֶׁר לָקַח אָבִי מֵאֵת אָבִיךָ אָשִׁיב, וְחוּצוֹת תָּשִׂים לְךָ בְדַמֶּשֶׂק כַּאֲשֶׁר שָׂם אָבִי בְּשֹׁמְרוֹן". החוצות האמורים כן הן על פי המפרשים מתחמי מסחר שמהם גובה המלך את חלקו. בדומה, בירמיהו מצאנו שניתן לו בהיותו בכלאו "כִכַּר לֶחֶם לַיּוֹם מִחוּץ הָאֹפִים עַד תֹּם כָּל הַלֶּחֶם מִן הָעִיר". "חוץ האופים" פירושו "רחוב האופים" או "שוק האופים", בדיוק כמו שוקי הקַּצָּבים או הבַּשָּׂמים בני ימינו.


יש שביארו שהכינוי המוכר לנפטר "בר מינן" פירושו שהמת הריהו נבדל וחיצוני מאיתנו, שבארצות החיים. ברם, במקורו הצירוף בר מינן הוא אמירת הסתייגות נוסח "לא עלינו". הפירוש המילולי של "בר מינן" הוא "חוץ ממנו", ורגילים היו להזכירו כל אימת שדיברו על פגע רע כלשהו. כיוון שהיו שהעדיפו שלא להוציא בפיהם או בפי כתבם את המילה "מת" (כשם שבתלמוד מופיע "איתרע ביה מילתא", מילולית: "אירע בו דבר", במשמעות "נפטר אחד מקרוביו") הסתפקו בשעת הצורך באמירת "בר מינן", וכך זוהה הצירוף דווקא עם הנפטר.

כדי שלא לסיים בדברים שרוצים אנו שיהיו חוצה ממנו, נוסיף מילה על ה'ברייתא', הלא היא אוסף דברי התנאים שלא נכנסו לששת סדרי המשנה ונותרו בחוץ. פירוש המילה ברייתא בארמית הוא "חיצונה", ואמנם, לעתים השתמשו חכמינו במונח העברי במקום המילה הארמית המקובלת, וקראו לברייתות בשם "חיצונות". כך למשל נמצא בתשובות הגאונים: "מקצת התלמידים שסומכים על החיצונות הללו...".