 לדף ראשי
לתוכן הגיליון
על הספר יראה מאת רון גרא
עמית מאוטנר גיליון מס' 35 - מרחשוון תשע"א * 10/10 היה מרתק לקרוא את "יראה"! קראתי בנשימה אחת את הספר כמי שמנסה לפענח חידה טמירה. חבויים בעומק הטקסט סודות גדולים שמרשים לעצמם לצאת מעט החוצה עם כל הקיטור הרגשי שלהם כמו בשסתום ההוא של סיר הלחץ שהמשורר מרים ומשחרר באופן מבוקר. ויש גם כמה שורות שמבריחות החוצה ריחות נפש מדהימים אולי גם מבלי שהכותב ירצה, היישר מתת-המודע שלו. מצד אחד יש דובר שהוא בתוך החוויה, הוא אותו מבוגר שהימים שלו בורחים "אל שבי השבת (אגב, יפה ששבת המלכה, השבת המיוחדת הופכת להיות במשמעה של השביתה, של סוף הימים כולם...), אותו מבוגר העורג אל המקום הראשוני, אל ערש הילדות (אפרופו 'ילדוּת', משפט חזק הוא "צף במערבולת נשימתה/ בתנועות עריסה./ אימא." בשיר "אמי") המזוהה עם המקום החלומי,
ומצד שני יש דובר המסתכל מן הצד בהתנהלות האנושית, כמעט כמו לא שייך אליה (כמו בשיר "בני אדם"). מן הצד השני הזה אהבתי למשל מאוד את השיר "כשהיצרים קופאים יש בשירים הקשבה לפנימיות וחיבוריות רגשית וכן רפלקציה ומודעות מחשבתית גדולה. הבטן של המשורר היא כמו מיקרוקוסמוס הרוחש חיים, כמו קן נמלים המעבירים חומרים מפה לשם לעשות סדר בדברים, לברור ולברר. אהבתי את הרעיון של "המוות הוא ידע המוות... רק האדם מת." אהבתי את הרעיון הפילוסופי שמתחת לתפקידי התפקידים שאנו מאיישים בחיינו, ושלפעמים אנחנו שוכחים שהם תפקידים וכי יכולנו גם אחרת, ש- "אילו לא התביישו, אפשרהמשורר מודע לדברים ומנתח אותם ניתוח קוגניטיבי נעים ומעניין, למשל ב"מחשבה בקהל" יש הבנה של מה שקורה הרבה למורים ולמרצים, שהמילה מקדימה את המחשבה ומאפשרת לחדד את המחשבה שתבוא... למרות שהספר מגיח מהחומרים האפלים של הנפש ומן הבורות הלא ממולאים, שחי "תקוות שדופות של שרב", למרות זאת – עם הספר המשורר מצליח בעיניי להגשים את הבית השני בשיר "פרחים", שבו "יש היודעים לרקוד בין הברקים והטיפותויש תקנה לחייו. אני מסכים עם הבית האחרון בשיר "בניין האי-גיון": "רק בעולם הרגש תמשיך הנשמהאיזה תיאור מדויק הוא לכתוב: "במלתחות חדר הכושרמיד עולה התמונה לעין הפנימית. לדובר בספר יש הרבה "מחשבות צעירות" אם יורשה לי להשתמש בואריאציה לכותרת של השיר בעמוד 33. הדובר "תקוע" כמו כולנו בעבר החלומי, הרוחני, למרות הגוף הנסוג המתבלה, וכמו שפרויד טבע את מושג האין זמניות (timelessness) כך הדובר אומר: "לשנים/ אתה חש בצמרת חדשה פורחת/ מציץ/ מזהה את זמזום הפרפר/ של אותה מחשבה צעירה/ ופניה פני אישה קשישה,/ משפחה שלמה של מחשבות/ ובנות מחשבות כרוכה/ אחריה./ בחשאי חתרה/ ובנתה בך את קנה."תיאור מקסים! המשורר חושף מערכות יחסים שהשתנו עם רוח הזמן, שאינו מצליח עוד לשלוט בהם, שעשה הכל כדי לשנותם לריק. לא קל לקרוא תיאורים יפים ומכמירי לב כמו "אישונך נטושים" ו"פעם חשבתי שאת איתי... מדבירה מועקות." אבל כעת האוהבים של פעם הם פרודים של היום והבגידה ברירת מחדל. אהבתי את - "עם גרושיי/ חיפשתי בית שיזכיר/ ילדותי/.../ בטני משתוקקת... לגויאבה אדומה/ שנחש ישב על קצה העץ/ ונגס בה."הזדהיתי מאוד עם החומרים ב"אור אפולו ושכרון דיוניסוס" שכבר הכותרת שלו מעידה על הקונפליקט החזק שבנפש, הפסיכומכיה שממנה נבראות האמונה וההשראה, שבה לא צריך להחליט "מי יתן את המלה האחרונה?". אהבתי את האוקסימורון "דיוניסוס חי בקרבי בשלום." אהבתי את הביטויים "בנק בזיות" ו"אין סוף להריונות" בשיר "הריונות". ובהמשך לכך את "הריתי הבטחות אין-ספור/ הפלות" בשיר "הריתי הבטחות" בהקשר של יחסי הדובר ורעייתו כמדומני. יפה "הושטתי מניפות שנהב/ לשבור את השרב." אהבתי את "עורבים בקולם המשחיר/ מצחקקים כזב", גם מבחינת המצלול של "מצחקקים" (ערב ראש השנה החדשה). אהבתי את היחסים האינטר-טקסטואליים של "ילדות ובגרות" עם "על נהרות בבל ישבנו גם בכינו". ואת התוספת "ובחטא נגענו." אהבתי את "כשאני פוגש בך באקראי... מרחרח ככלב עזוב/ השמח למצוא את בעליו..." בשיר "כלב עזוב". אהבתי מאוד את התוספת האחרונה "כים החוזר אל מעמקיו" כהמשך לשורה "האהבה כמו/ בגאות ושפל/ מציפה ונעלמת". אהבתי את המחשבה האיטית ש"כאילו חוצבת אי-שם בדומייה./ משאה כבד" והזדהיתי מאוד עם חומרי השיר הזה. אהבתי את המחשבה הממיתה שעוקבת אחרי ההרגשה "ויש שהיא ממיתה אותה במבטה." מחשבה יפה לומר על הכתיבה "מועל בתפקידי" ויפה לומר "מנסה להבעיר לבבות/ גחלים כבויות". כל אלה מעידים שאין מה להטיל ספק בכתיבה , גם אם היא לא אידיאלית, היא התנועה המעבירה אותנו ממקום למקום, וזה הרבה. |
|
