ללא כתובת

ברוך רבינוביץ

גיליון מס' 35 - מרחשוון תשע"א * 10/10

האם אי-פעם הרגשתם געגוע ללא כתובת?
בערגת פתאום ללא מוצא?
בכמיהה עזה שדומה
שאין לה שום קורא?

זה בא במדרגים –
עדנת תוגה שמרעידה קלות,
עצב שניגר חרש לנימים,
ולפעמים נחשול עד לפרץ של דמעות יוקדות –
ואין אנו יודעים מדוע...

כלומר, תמיד יש משהו שמשחרר –
שיר נוגה של צוענים בוקע מאי-שם,
המיית גלים מעט לפני השחר,
שמש-אש שמחפשת לה מסתור,
עופאים מרשרשים מרוח בת-ערביים,
ירח במשט אילם, כוכב קורץ...

האם זה געגוע למשהו שפעם היה?
לזמן שבו האם-אלה עדיין הרעיפה מטובה –
עוד בטרם בוא אל המלחמה?
למורשת שנולדה בעולמות
אי-שם מעבר לאלפי שנות אור,
מקומות של נועם ושלווה קסומה?
ואולי לאותה ילדות שנחטפה
מבלי שאף יותר לנו להגיד מילה?