גן העדן ומגדל בבל:

גבול שמיים וארץ - הגבול האחרון

ד"ר גיתית שמעון

גיליון מס' 35 - מרחשוון תשע"א * 10/10

מיד עם סיום עניינו של חטא האכילה מעץ הדעת, מופיעה החלטת הקב"ה על גירוש האדם מגן העדן:

"וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם. וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם. וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים"¹.

על פניו, מתוך פשוטם של מקראות, אין עניינה של סמיכות זו אלא כדי להסביר את העונש שבא על האדם בגין הפרת הצו המפורש - "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת"². עתה, משיודע האדם להבחין בין טוב לרע, אין הקב"ה מעוניין כי יאכל מפרי עץ החיים ויזכה בחיי נצח. על כן הוא מגרשו, חוסם כל פתח לאפשרות שכזו ואף מציב שמירה הדוקה על פתח גן העדן בדמותם של הכרובים ולהט החרב המתהפכת.

דעה זו נתמכת גם בדבריהם של הרד"ק³, הרמב"ן⁴ , חזקוני⁵, רבינו בחיי⁶ ובפירושו של האלשיך⁷ על הפסוק. משמע, רצונו הברור והעיקש של הקב"ה במעשה הגירוש מגן העדן הוא להוציא לפועל את הצו המוות אשר גזר על האדם, באוכלו מעץ הדעת. אולם בדבריו של הקב"ה אל האדם, לאחר קצבת העונש לנחש וחווה, אין הוא גוזר עליו מוות, כפי שניתן היה לצפות ע"פ הנאמר בפרק הקודם; במסגרת פירוט העונש הארוך, נושא המוות כלל אינו מוזכר. ההתייחסות היחידה לכך היא בחתימתו של הקטע - "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב"⁸.

האומנם היה חי האדם לנצח בגן העדן, גם אלמלא היה אוכל מעץ הדעת או לחילופין, אילו היה אוכל מעץ החיים? האם לא ניתן להבין את דבריו של הקב"ה כאקסיומה של מעגליות וחזרה אל הראשית, שהרי נוצר האדם "עָפָר מִן הָאֲדָמָה"^9. האומנם יכולה בריאה כזו לחיות לעולמים? וגם אם כן, האם נכון לחשוב כי מגמתו הברורה והיחידה של הקב"ה הייתה לוודא את התממשות דבריו? האם זו נחישות נקמנית או חבישת שני כובעים - שופט ותליין גם יחד?

לדעתו של ספורנו, דאג הקב"ה לנשמתו הרוחנית של האדם שכעת, משאכל מעץ הדעת, התקלקלה בוודאי ולא תחדל מרדיפה אחר הנאות נהנתניות, תוך זניחת דרך התורה והישר^10.

על כך משיב חזקוני, כי ביקש הקב"ה שלא להעמיד את האדם בניסיון אי האכילה מעץ הדעת, ועל כן גרשו מגן העדן, לטובתו ולתועלתו¹¹. אך דווקא המשך הסברו של חזקוני מעלה נקודה מעניינת וכבדת משקל:

"ואכל וחי לעולם - וא"ת הלא כתיב לעיל כי ביום אכלך ממנו מות תמות והנה עבר הוא על הציווי ואכל ממנו ואיך יוכל לחיות לעולם, אלא י"ל עץ החיים היה סם חיים ורפואה לאוכל מעץ הדעת דאי לא תימא הכי אלא מות תמות ממש הרי לאחר מיתתו לא יהיה לו יכולת לאכול מעץ החיים אלא ע"כ לא נברא עץ החיים אלא לתקן קלקול עץ הדעת ומות תמות פי' תהא נחשב כמת"^12..

משמע, לא לחינם ברא הקב"ה את עץ החיים, אלא כדי לתקן את עונש המוות על האכילה האסורה מעץ הדעת. פירוש זה מעמיד אפוא את מעשיו של הקב"ה באור חדש: מדוע לא הניח לאדם לאכול מן העץ אשר ברא מלכתחילה עבור מטרה זו? יתר על כן, מדוע האדם עצמו, שידע על הציווי המפורש שלא לאכול מעץ הדעת¹³, לא אכל מעץ החיים קודם שאכל מעץ הדעת? יתר על כן, מדוע - במשך כל משך שהותו בגן העדן - לא אכל מעץ החיים ולו פעם אחת, בפרט משנצטווה על כך מאת הקב"ה מפורשות:

"וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת"¹⁴.

כשם שנצטווה על האיסור, כך נצטווה על האכילה.

ייתכן כי לא ידע האדם איזהו העץ שאת פריו הגישה לו אשתו:

"וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה... וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל"¹⁵. כלי יקר תומך בפירושו בסברה זו, כשהוא מביא את טענותיו של האדם אל מול הקב"ה: "ויש אומרים, שאמר מאחר שנתת האישה עמדי לבשל ולהכין כל צורכי הבית חשבתי שחזקתה שאינה מאכלת אותי דבר איסור על כן חשבתי שפרי זה מעץ אחר"¹⁶.

אור החיים מעלה סברה אחרת, מדוע לא אכל האדם קודם החטא מעץ הדעת:

"ויאמר ה' וגו' הן האדם וגו' - יש להעיר למה לא חש האל לצוות להאדם על עץ החיים לבל יקדים ויאכל ממנו וחי לעולם קודם שיאכל מעץ הדעת... אכן להיות שקדם ה' וציווה לאדם על עץ הדעת לא חש ה' להאדם שיאכל מעץ החיים בין מצדו בין מצד המסית, בין מצידו כי הוא משולל מההכרה והידיעה לבקש תחבולות לעלות ברומי הצלחות גופיות. בין לצד המסית כי המסית מטבעו שלא יסית להאדם על הדבר שיש לו בו הנאה וזכות ופשיטא שלא יסיתהו לאכול מעץ החיים, ואם היה ה' מצוהו על עץ החיים עם עץ הדעת היה המסית מתגרה בו לאכול מעץ החיים לצד ביטול המצווה ואפשר שהיה מוצא מקום להסית גם לאדם עצמו, לזה נתחכם ה' לבל צוותו על זה שבזה לא יתגרה בו מסית, וכאשר אכל מעץ הדעת וישנו בהכרת דבר שיאות לו נכנס בגדר ספק שמא ישלח ידו לאכול לחיות לעולם"¹⁷.

ואולם דומה כי דווקא פירושו הקצר והתמציתי של רש"י לפסוק:
"ועתה פן ישלח ידו - ומשיחיה לעולם הרי הוא קרוב להטעות הבריות אחריו ולומר אף הוא אלוה..."^18..

שלא כמו דעת אור החיים, שאינו מוצא צורך מיוחד בציווי אי אכילה על עץ החיים, מזהה רש"י בעייתיות גדולה במצב העניינים החדש שנוצר: אילו היה אוכל האדם מעץ זה, היה מחשיב עצמו כאלוהים, טשטוש גבולות והגדרות מוחלט. גם הנחש, בדבריו אל חווה, תולה את טעם האיסור באכילה מעץ הדעת בכך - "כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע"¹⁹.

כדי למנוע אנרכיה ובלבול סדרים שכאלה, מחליט הקב"ה להביא את האדם לעבוד את האדמה אשר ממנה נוצר - "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב"²⁰. בהדגשת מוצאו, מבהיר הקב"ה היטב לאדם את מגבלותיו וגבולותיו ומותח קו מחיצה ברור בינו ובין יציר כפיו. על כן הכפילות בכתוב - "וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם. וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים"²¹.

שולח אותו חזרה אל כור מחצבתו, אל האדמה החומרית, המעשית, היצרית ומגרש אותו מרעיון ההידמות באופן כה נחרץ וחד משמעי.

מהלך עניינים ופרשנויות אלה נושאים בדמיון ענייני להתרחשות מקראית נוספת, המובאת כמה פרקים מאוחר יותר:

"וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר. עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ"²².

לאחר סיפור המבול ותיאור תולדות בני נוח וצאצאיהם, מסופר סיפורה של קבוצת אנשים עלומה זו, שלא שם לה ולא זהות, המבקשת לבנות לעצמה מגדל על מנת לשמור על לכידתם כקבוצה. תפיסה זו, אשר יכולה גם להסביר את עונשם של בני דור הפלגה, נתמכת בפירושיהם של רשב"ם²³, רד"ק²⁴ ורבינו בחיי²⁵, הרואים במניעיהם האסטרטגיים של ציבור זה החטאה של הצו האלוהי: הם ביקשו להישאר מקובצים במקום אחד, בסתירה לדברי הקב"ה - "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ"²⁶.


ואולם, קבוצת פרשנים אחרת אינה רואה את בניית המגדל כמעשה פרקטי מצומצם, לשמירה על זהותם כקבוצה בלבד: בעל התורה תמימה סובר כי במעשה זה נתכוונו בני דור הפלגה לבנות לעצמם מקדש לעבודה זרה²⁷ . ספורנו מחדד טענה זו בפירושו - "נעשה שם - עבודה זרה שתהיה במגדל, ויצא בכל המין האנושי שם גובה מקומה וגודל עירה, באופן שתחשב אלוהי האלוהים אצל כל בני האדם, ואליה ידרשו כולם. והכוונה בזה הייתה שהמולך על אותה העיר ימלוך על כל המין האנושי בהיות שם דרישת כולם"^28.. על זאת מרחיב המלבי"ם: "ויאמרו" - אח"ז צמחה מחשבתם ראש ולענה לבנות עיר גדולה ולכונן ממלכה אדירה, ובתוכו יבנו מגדל וראשו בשמים, שאז שכחו את השם, והתחילו להאמין שהשפע יורד מן כסילי השמים ורצו לעשות מגדל גבוה להעמיד ע"ז, ושיהיה ראשו בשמים עשוי לפי מחשבתם להוריד שפע מהשמים, כאילו דרך המגדל תרד השפע מן המזלות, וכמ"ש חז"ל כי היה זה עניין הכחשה באלוה ממעל, ורצו שיהיו הטלסמאות והעבודות שבדו לעצמם עניין כולל לכל בני האדם, כמו שנראה ששתי מאות שנה אח"ז נשכח שם ה' מביניהם, ואברהם שכפר בע"ז השליכוהו לכבשן אש. וכ"ש אם לא היה ה' מפיץ אותם שאז לא היה שום תקווה, ואמרו ונעשה לנו שם, בשיהיה כל ב"א כפופים תחתם ומוכרחים להאמין באמונתם, כחשו בה' ויאמרו לא הוא"²⁹.

מכאן, שלא רק להגנתם ולתועלתם נהגו בני דור הפלגה כפי שנהגו, אלא מתוך מגמה ומטרה נסתרת, חריפה וחתרנית הרבה יותר: הם ביקשו להחליף מקומו של הקב"ה בעולם וליטול את מעמדו כבעל הסמכות, מושל שמים וארץ³⁰. לפי רבינו בחיי, ציבור זה אף לא חשש להתעמת עם הקב"ה ולצאת עמו למלחמה בכדי להגן על עצמם מפני פורענות אפשרית נוספת, כפי שאירע בחורבן המבול³¹. ולא זאת בלבד, אלא שאף חתרו לערער כל סדרי עולם ולהבטיח לעצמם חיי נצח - להתריס בכך כנגד העונש שהוטל על האדם הראשון, בגין האכילה מעץ הדעת, ולהוכיח את עליונותם על הצו האלוהי^32.: "הן עם אחד ושפה אחת לכולם - לומר כי גם לעשות הפך רצונו יתברך כיוונו, עם כל זה אחדות היה ביניהם כי ביקשו להידמות אל הקדושה"^33.

"וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת"³⁴.

האם התיירא הקב"ה מבני דור הפלגה ומבניין מגדלם המפואר? האם ביקש לסכל בעד המפעל האדיר אשר ביקשו להקים קודם שישלימו אותו בנחישותם ואזי דבר לא יעמוד בדרכם מלממש את כוונותיהם? המתחרות וממתחרים מתחמק הקב"ה?

בנקודה זו כדי לשוב ולהרהר בתכלית ייעוד בריאתו של האדם:

"וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה. וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה"^35..

מהותו הבראשיתית של גן העדן לא הגיעה לכדי ייעודה משתי סיבות:

(1) הקב"ה לא המטיר מטר גשם על האדמה.
(2) לא היה בנמצא אדם, אשר יעבד את האדמה.

ניכר אפוא, כי האחריות על צמיחתם ופריחתם של צמחי גן העדן מתחלקת שווה בשווה בין הקב"ה לבין יציר כפיו, האדם.

את הקושי הראשון פתר הקב"ה באופן מיידי - "וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה"³⁶ . את הקושי השני פתר הקב"ה כשברא את האדם. זו אפוא תכליתו ומהותו של האדם בעולם - לעבוד, לקיים ולטפח את האדמה, את הבריאה והיצירה³⁷.

אילו היה אוכל האדם מעץ החיים ומבטיח לו בכך חיי נצח, אזי היה חל ניתוק בינו ובין כור מחצבתו. לעולם עוד לא יכול היה האדם לשוב אל האדמה ממנה נברא. מובן מאליו כי עם התקדמות הדורות, שאינם נבראים, יצירי עפר מן האדמה, הפער שבין התכלית לבין הקיומי האנושי בפועל היה מעמיק עד לכדי קרע בלתי ניתן לאיחוי.

עם האכילה מעץ הדעת, גוזר הקב"ה על האדם ללכת ולעבוד את אדמת המציאות - אדמת העולם. גם קיומה שלה תלויה באספקתם הסדירה של שני תנאים חיוניים, בדיוק כפי שנדרשו בגן העדן: מטר שישקה ואדם שיעבוד.

עבודתו של האדם באדמה הארצית קשה ותובענית הרבה יותר מהשמירה הפסיבית של אדמת גן העדן, אך במהותה ובמהותו מדובר באותה עבודה, באותו הייעוד. השותפות עם הקב"ה חייבת וצריכה להישמר גם כאן.

הקב"ה אינו מעניש את האדם כשהוא משלח אותו מגן העדן. הוא משליט סדר בבריאה ומחדד את תכליתו כעובד אדמה - בצורה ברורה ומוחשית.

כשאוכל האדם מן העץ אשר צווה שלא לאכול, כשהוא מפר את האיסור האחד שהוטל עליו, מבקש להסיר ולהתנתק בכך מן המגבלה היחידה המזכירה לו את דבר היותו אנושי, שני לבריאה, דואג הקב"ה להשליט את הסדר על כנו ולייצר הבדלה ברורה ומובחנת יותר במציאות.

על אף שלא על כן עונשו, הרי שבהתנהלותו בגן האדם הפר האדם צו אלוהי נוסף, כשלא אכל מכל העצים אשר בגן, ובפרט מעץ החיים -

"וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת"^38..

האדם לא אכל מעץ החיים משום שעד לרגע שאכל מעץ הדעת לא היה בעץ החיים כל ייחוד בפני עצמו. הוא היה "עוד" עץ בגן, עוד פרי ככול הפירות. חיי נצח הם דרך לרצות להידמות לבורא עולם, אולם כדי לרצות בכך, חייבת להקדים להם מודעות. מודעות שלא הייתה קיימת באדם, עד שלא אכל מפרי עץ הדעת^39.

רק לאחר אכילה זו הפכה האכילה מעץ החיים מציווי לאיסור⁴⁰:

"ויאכל - בכאן חטא האדם, שכבר הזהירו: ומעץ הדעת טוב ורע וגו', וכלל בו שתי אזהרות, אחת למטה ואחת למעלה, שלא יאכל מפרי עץ הדעת שלא יתלבש בתאוות, ולמעלה שלא יהרהר אחר דוגמתו, ולא יתפתה לומר שהוא עיקר, ושאין למעלה ממנו סיבה עליונה, כדעת דור הפלגה, זהו לשון "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו", לכן הוסיף לומר "ממנו", כלומר לא תפרידנו ולא תעשה מן הפרי אילן בפני עצמו, ולא מן הענף שורש בפני עצמו. וכן לשון "ויאכל", כלומר שעבר על שתיהן, וזהו לשון אכילה שהוא כיליון הדבר והשחתתו. ולמדך הכתוב שהשחית משני צדדין: שאכל מן הפרי למטה וקצץ בדוגמתו למעלה, ומפני שדוגמתו מקבלת ממידת הדין של מעלה שהוא השמאל, ע"כ כששב אדם מחטאו הוצרך להקריב שור שישוב אל לבו..."⁴¹.

כשהאדם מבקש לטשטש את הגבולות, כפי שביקש לעשות האדם הראשון, כפי שביקשו לעשות אנשי דור הפלגה, כשהוא שוכח את מוצאו וייעודו ומטרותיו, כשהוא מבקש להעלות עצמו לכדי תפיסה נשגבת, דואג הקב"ה, שליט הבריאה, להחזיר את העולם אל מסלולו הנכון⁴².

"ועתה לא יבצר מהם - אם כן אין מונע להם מהשלים כוונתם ותהיה אותה עו"ג אשר יבחרו כללית לכל מין האדם, ולא יפנה אחד מהם לדעת את הבורא יתברך ולהבין כי יוצר הכול הוא. והפוך זה יקרה כשתהיה מחלוקת בעניין האלוהי הנכר, כי כל אחת מהנה תחשוב שיש אלוהי האלוהים שכל האלוהות מסכימים לדעתו, ובו ישלם סדרם וסדר המציאות"⁴³.

בני דור הפלגה ביקשו לבנות את המגדל הגבוה שלהם בתוך בקעה. האדם ביקש להידמות לבורא באמצעות אכילה מעץ הדעת. אלו אמצעים מגוחכים ממש, המשתווים במופרכותם רק לעצם הרעיון אשר ביקשו להשיג. אין הם מהווים כל משקל של חשיבות כנגד הקב"ה - לא פחד או איום קיומי.

"וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם"⁴⁴.

במקום נוסף במקרא חושש הקב"ה מפני שליחת ידו של אדם - בסיפור העקדה לאברהם ויצחק: "וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי"⁴⁵.

שליחת ידו של אברהם באה לפי צו ה' המפורש -

"וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ"^46..

אף שליחת היד של האדם הראשון באה לפי צו ה' המפורש - "וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל"^47..

אך לאור מעשיו של אדם, צו זה אינו יכול להיות תקף עוד.

שליחת היד של אברהם נבעה מתוך מסירות ודבקות אמונה.
שליחת ידו של האדם הראשון באה מתוך התרסה והתקוממות, מתוך העדר דבקות ואמונה.

הקב"ה עצר את אברהם מלשלוח את ידו דווקא מפני שעמד במשימה והצליח.
הקב"ה ביקש לעצור את האדם ראשון מלשלוח את ידו אל עץ החיים דווקא מפני שנכשל⁴⁸.



¹ בראשית ג', כ"ב - כ"ד.
² בראשית ב', ט"ז.
³ "ועתה פן ישלח ידו - והנה מתחילה לא מנעהו מעץ החיים, אבל צווהו לאכול ממנו, כמו שפרשנו, כי הוא בכלל כל עצי הגן, וכל זמן שיאכל מעץ החיים יאריך חיותו עד שיחיה שנים ארוכות יותר ממה שחיה, אבל בעברו על מצוות האל ואכל מהעץ אשר מנעהו ממנו היה עונשו המיתה טרם זמן הנגזר לו מתחילה, לפיכך לא רצה שיישאר בו פן ישלח ידו ולקח ויאכל גם מעץ החיים כמו שאכל מעץ הדעת ויחיה זמן רב, כי כן טבע פרי העץ ההוא לחזק טבע האדם ולהאריך חייו, וכיוון שעבר על המצווה יקבל עונשו לקצור ימיו וראוי לגרשו מן הגן בעבור זה כדי שלא יאכל מעץ החיים" רד"ק, בראשית ג', כ"ב.
⁴ "ועתה פן ישלח ידו - רצה הקב"ה שתתקיים גזירתו במיתת האדם, ואם יאכל מעץ החיים שנברא לתת לאוכליו חיי עולם תבטל הגזרה, או שלא ימות כלל, או שלא יבוא יומו בעת הנגזר עליו ועל תולדותיו" רמב"ן, בראשית ג', כ"ב.
⁵ "ואכל וחי לעולם - ד"א אמר הקב"ה כבר נקנסה מיתה עליו וגזרתי על עץ החיים שכל האוכל ממנו יחיה לעולם ואם יאכל האדם ממנו איך יתקיימו ב' גזירות הללו לפיכך נכון שאטרדנו מגן העדן" חזקוני, בראשית ג', כ"ב.
⁶ "ועתה פן ישלח ידו - כלומר כיוון שחטא וגזרתי עליו מיתה צריך אני למנוע ממנו עץ החיים כדי שלא תתבטל גזרתי" רבינו בחיי, בראשית ג', כ"ב.
⁷ "פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם - ונמצא בלתי מת ולא יתוקן לעולם" אלשיך, בראשית ג', כ"ב.
⁸ בראשית ג', י"ט.
⁹ בראשית ב', ז'.
¹⁰ "כאחד ממנו לדעת טוב ורע - הוא יודע טוב ורע עם היותו בצלמנו, ואם יהיה נצחי בזה העניין, הנה ירדוף כל הימים אחר הערב, וישליך אחרי גיוו כל השגה שכלית וכל מעשה טוב, ולא ישיג האושר הרוחני המכוון מאת האל יתברך בצלמו ודמותו" ספורנו, בראשית ג', כ"ב.
¹¹ "ועתה פן ישלח ידו - גלוי וידוע לפניו כי גם בתוך הגן יכול הקב"ה לשמור את האדם שלא ייקח מעץ החיים אלא כנגד מידת הדין שהייתה מקטרגת עליו לנסותו דבר הכתוב וגלוי לפניו אם יהיה מנוסה לא יעמוד בניסיון לפיכך עשה לו לפנים משורת הדין לגרשו משם להיות לו פתחון פה לומר אף אילו היה שם לא היה מפר צוויו" חזקוני, בראשית ג', כ"ב.
¹² שם.
¹³ שלא כמו חווה, שנבראה לאחר הציווי.
¹⁴ בראשית ב', ט"ז - י"ז.
¹⁵ בראשית ג', ו'.
¹⁶ כלי יקר, בראשית ג', ו'. דעה זו נסתרת על ידי הכלי יקר עצמו, כשהוא מביא טיעון אחר של האדם לפני הקב"ה, לפניו מסביר האדם כי הכניעה אותו האישה בדבריה ("לחצה אותו כדרך שנאמר בשמשון" כפי שטוען גם ספורנו) וכי האדם היה סבור כי עיקר הציווי היה "שאין אני רשאי לתלוש הפרי מן העץ אבל אם הוא כבר תלוש ועומד, חשבתי שמותר לי לאוכלו, ועתה היא נתנה לי מן העץ ולא אני לקחתיו מן העץ" שם.
¹⁷ אור החיים בראשית ג', כ"ב.
¹⁸ רש"י בראשית ג', כ"ב.
¹⁹ בראשית ג', ו'.
²⁰ בראשית ג', י"ט.
²¹ בראשית ג', כ"ג - כ"ד. ההדגשות שלי.
²² בראשית י"א, א' - ט'.
²³ "הבה נבנה לנו עיר וגו' - לפי הפשט, מה חטאו דור הפלגה? אם מפני שאמרו וראשו בשמים, הא כת' ערים גדולות ובצורות בשמים? אלא לפי שציום הק' פרו ורבו ומלאו את הארץ, והם בחרו להם מקום לשבת שם ואמרו פן נפוץ, לפי' הפיצם משם בגזרתו" רשב"ם, בראשית י"א, ד'.
²⁴ "ונעשה לנו שם - כלומר, אם יהיה לנו מקום גבוה בזאת העיר יהיה לכל אחד ממנו שם שאם יצא חוץ מגבול הזאת יזכור העיר וישוב אליה, או יזכיר אחד לחברו מהיוצאים וישובו אליה, כי אם לא נעשה כן אולי נפוץ על פני כל הארץ שהיוצאים ממנו ישכחו החברה ויישארו שם במקום לכתם, וישבו שם זה למזרח וזה למערב, זה לצפון וזה לדרום, וחברותינו תתפזר, נהיה נפוצים הנה והנה" רד"ק, בראשית י"א, ד'.
²⁵ "ונעשה לנו שם - ע"ד הפשוט, היו מבקשים להתיישב במקום אחד להיותם מחוברים יחד ולא מצאו מקום אלא שנער, וע"כ רצו לבנות להם עיר ומגדל שיהיה מחזיק את כולם, העיר לישוב, והמגדל לאות ולשם שיראוהו בני כל העולם ויישירו נגדו ויתיישבו באותה העיר ולא במקום אחר, וזה טעם "פן נפוץ", וע"כ הפיצם ה' לפי שבאו כנגד כוונתו שהיא שיתפשטו האומות בכל העולם ויתיישבו בכל המקומות שבארץ, לפי שלכך בראה ולשבת יצרה" רבינו בחיי, בראשית י"א, ד'.
²⁶ בראשית ט', א'. הכלי יקר מחזיק אף הוא בסברה כי מגמתם של בני דור הפלגה הייתה להתקבץ ולהתאחד לצורך רווחתם ושלומם, אולם הוא נוקט בלשון פייסנית יותר בפירושו: "ועתה לא יבצר להם כל אשר יזמו לעשות - אין פירושו בלשון בתמיהה, אלא באמת אמר כן יען כי המה חשבו לעשות מעמד קיום אל השלום גם אני חושב כן אמנם בסיבה הפכית ממה שחשבו, המה חשבו להעמיד השלום על ידי כינוסם בחושבם כי כינוסם טוב להם, ואני רואה להעמיד השלום על ידי הפיזור, כי הפיזור טוב להם מן הקיבוץ, לפיכך הבה נרדה ונבלה שם שפתם כי על ידי זה יתפזרו בהכרח ואז טוב להם ולכל העולם כי לעולם אין שלום בין אנשים אשר כל מגמת פניהם לעשות להם שם בארץ ובני עמינו יוכיח" כלי יקר, בראשית י"א, ו'.
²⁷ "ונעשה לנו שם - תניא, רבי נתן אומר, כולם לשם ע"ז נתכוונו, כתיב הכא ונעשה לנו שם וכתיב התם (פ' משפטים) ושם אלוהים אחרים לא תזכירו" תורה תמימה, בראשית י"א, ד'.
²⁸ ספורנו, בראשית י"א, ד'.
²⁹ מלב"ים, בראשית י"א, ד'. לדעה זו שותף גם רבינו בחיי בהמשך פירושו על הפסוק: "ונעשה לנו שם... - וע"ד המדרש (סנהדרין קט א) ונעשה לנו שם, זו עבודה זרה, כתיב הכא: "ונעשה לנו שם", וכתיב הדם: (שמות כ"ג, י"ג): "ושם אלוהים אחרים לא תזכירו", מה להלן ע"ז אף כאן עבודה זרה. ועוד דרשו במדרש תהילים: (מדרש תהילים א') הבה נבנה לנו עיר, אין הבה אלא עצה, שנאמר: (שופטים כ', ז'): "הבו לכם דבר ועצה הלום", ואין עיר אלא אלוה, שנאמר: (דניאל ד', י') "ואלו עיר וקדיש". רבינו בחיי, בראשית י"א, ד'.
³⁰ "ונעשה לנו שם - מבצר חזק לעולם להיותנו שליטים על כל הבריות ונמלוך עליהם" חזקוני, בראשית י"א, ד'.
³¹ "... ובמדרש של עשרת הדברות ראיתי שאמרו, ניקח קדומות ונבקיע השמים ויזובו, כדי שלא יעשה לנו כמו שעשה לדור המבול, ונעשה חתיכות מן השמים, ונעשה מלחמה עם מלך שבשמים... ועוד בבראשית רבה: (ב"ר ל"ז, ו') אמרו לא כל הימנו שיבור לו העליונים, בואו ונעשה עמו מלחמה, ע"כ. וע"ד השכל: ונעשה לנו שם, היו אנשי הפלגה רשעים משכילים בכל חוכמה ועשו העיר והמגדל כדי להינצל מהמבול של אש, מפני שכבר ראו אבדון העולם במבול של מים, פחדו לנפשם והוצרכו לעשות בניין מקום שאם ירצה להביא מבול של אש ולשרוף את העולם שינצלו מהם ולא תקרב האש בגבולם, וזהו עניין המלחמה המוזכר במדרש, כלומר להיעזר עם הכוחות העליונים בהפך רצונו יתברך, ולקשור חלק מיסוד האש שלא יוכל להתקרב אל העיר..." רבינו בחיי, בראשית י"א, ד'.
³² "מפני שראו שגזר הקב"ה מיתה על אדם הראשון והיו רואים עצמם בעלי כוח וגבורה עצומה וגדולים בחוכמה ובקומה, והיו חייהם ארוכים ולא יבצר מהם לעשות כל דבר, והנה הם בני תמותה, ענפים מקולקלים בקלקול השורש, לכן חשבו תחבולה שיעשו בניין ולהגביה למעלה עד שיעור ידוע כדי להינצל מן המיתה. וטעמם הזה הפיצם ה' שחשבו כנגד גזרתו יתברך. והנה הפסוקים סוגרים הדלת בעד המחשבות הרעות שהיו חושבים בלבם ולא רצו לפרסמם" שם.
³³ אלשיך, בראשית י"א, ו'.
³⁴ בראשית י"א, ו'.
³⁵ בראשית ב', ה' - ז'.
³⁶ בראשית ב', ו'.
³⁷ "וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר... וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" בראשית ב', ח' - ט"ו.
³⁸ בראשית ב', ט"ז - י"ז.
³⁹ "ולא תגעו בו: אמר לה הנחש מן העץ הזה אכל בוראנו, וברא את העולם, וכל אשר בו, ואם אתם אוכלים ממנו, יכולים אתם לבראות עולם כמוהו" מדרש תהילים (בובר) מזמור א' ד"ה דבר אחר.
⁴⁰ "והנה עתה שהייתה לו בחירה שמר העץ הזה ממנו, כי מתחילה לא היה עושה אלא מה שיצווה, ולא אכל ממנו כי לא היה צריך" רמב"ן, בראשית ג', כ"ב.
⁴¹ רבינו בחיי, בראשית ג', ה'. ההדגשות שלי.
⁴² "כאחד ממנו - הרי הוא יחיד בתחתונים כמו שאני יחיד בעליונים ומה היא יחידתו לדעת טוב ורע, מה שאין כן בבהמה וחיה" רמב"ן, בראשית ג', כ"ב.
⁴³ ספורנו, בראשית י"א, ו'.
⁴⁴ בראשית ג', כ"ב.
⁴⁵ בראשית כ"ב, י"ב.
⁴⁶ בראשית כ"ב, ב'.
⁴⁷ בראשית ב', ט"ז - י"ז.
⁴⁸ אור החיים חולק על רעיון זה בפרשנותו - "ועתה פן ישלח ידו אמר ר' אבא בר כהנא מלמד שפתח לו הקב"ה פתח של תשובה" אור החיים, בראשית ג', כ"ב.