אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

הקול האמוני בשירת נשים

ד"ר דינה לוין

גיליון מס' 48 - תמוז תשע"ב * 6/12

א. מבוא
ב. אסתר וויתקון - "גני השאול"
ג. אביבה סרנה סגל - "תפילה בלילך"
ד. שירה טברסקי-קסל - "בנות צלופחד"
ה. שושנה אידל - "הבשורה"
ו. מרלין ווניג - "יום"
ז. סיכום

א. מבוא
בשירת משוררות ישראליות רבות ניתן לזהות את הקול האמוני שמבעו הפואטי רווי במקורות יהודיים קאנוניים לא רק כעיצוב אומנותי אלא כעמדה נפשית מזדהה ומעריכה.

במסגרת מאמר זה לא ניתן לדון בשירתן של כל המשוררות. בחרתי במדגם מיצג של משוררות ש"בית גידולן" הביוגרפי, מקום מגוריהן וייחוסן לחברה הדתית הם התשתית למבע השירי ולתרומתן לשיח הספרותי העכשווי במדינת ישראל. 1

ב. אסתר וויתקון
המשוררת הראשונה שאדון בשירה היא אסתר וויתקון.
אסתר וותקון לבית זילבר נולדה בחיפה וגדלה בטבעון. קבלה חינוך דתי. מוסמכת אוניברסיטת בר-אילן בספרות עברית. מרצה במכללת "אורות". חברת מערכת בכתב העת הווירטואלי "מעמקים". כותבת שירה וסיפורי ילדים. זכתה בפרס מורה-סופר מטעם משרד ראש הממשלה. (1998) אסתר היא גם ציירת שהציגה את ציוריה במספר תערוכות קבוצתיות ותערוכות יחיד. חברה באגודת הסופרים העבריים. גרה בשומרון בעיר אריאל. ספרה האחרון "חוצה שומרון" זיכה אותה בפרס ז'בוטינסקי לספרות לשנת תשס"ז. 2 כמשוררת ינקה את אהבתה לטבע ממחוז ילדותה בטבעון ומראות השתייה של גבעות שפרעם ועמק יזרעאל מהדהדים בשירתה. שירתה יונקת מרבדי השפה העברית הקדומה- התנ"ך ושפת התפילה והעברית המודרנית. כתושבת אריאל שבשומרון מרבה לתאר את הנוף הניבט מחלונות ביתה, כשהיא נתונה בסימן שאלה מתמיד על גורל ההתיישבות היהודית בחבלי ארץ ישראל.

גני השאול3
מעולם עוד לא היו לי עצים שאולים כאלו,
מעולם לא היו לי אדירי נוף כאלוני ממרא כאלו,
עטויי ציפורים ורוחות השומרון מקננות פה,
בחצרי הקטנה, המופלאה גם תאנה, גם זית ופריחת השסק,
ויונק דבש מרפרף בערגה,
לאחוז רציתי בחוטי משי לחברו אל עצי גני,
שלא יפרח מכאן והלאה, מכאן והלאה,
חלילה לי , שורשי גני שאולים באדמת המולדת,
לא ישוב אלי באביב ואנה אני באה,

בני עמי ניחרו בי, שמוני נוטרה, על כרמי זרים בליבם,
לא אוו שבת בין גפניה,
אל תראוני שאני שחרחורת, ששזפתני השמש מפני יום העקירה,
גני השאול ישן בלילות וסביבו כמגן שישים ברושים גיבורים
מפני פחד הבאות.

הפועל "שאל" מופיע בשמו של השיר ושלוש פעמים במהלכו, והוא המפתח להבנת תוכנו של השיר. הדוברת חוששת שעציה הנטועים בגינתה, הנראים "כאלוני ממרא" של אברהם אבינו בשל גודלם ובשל עוצמתם הפיזית וההיסטורית, הם שאולים היינו, הם עלולים להיכרת ולהיעלם מנוף חייה. האנפורה והאפיפורה בשני הטורים הראשונים מעצימים את ייחודם של העצים הגדולים והאדירים שבגינתה. אף הכותרת שיוצרת ארמז היסטורי לכנף מעילו של שאול המלך שמשמש כביטוי מטאפורי לחיסול מלכותו, מעצימים את חששותיה. 4 הדוברת מנמיכה את מבטה מתיאור העצים הגבוהים לתיאורי עצי התאנה והזית השורשיים והעתיקים, שהם סמל לשבעת המינים המאפיינים את גידולי ארץ ישראל. לתוכם משתלב השסק העץ המודרני שהובא לארץ מסין, מספרד ומקליפורניה. גם יונק הדבש מוצא את מקומו בגינתה, אך מעופו מבטא רפרוף, משהו לא יציב. היא רוצה לאחוז בו על ידי חוטי משי, וכך לחברו אל עצי גינתה שלא יפרח משם הלאה. הביטוי "מכאן והלאה" חוזר פעמים ומדגיש את תקוותה שפעולת האחיזה ביונק לא תפריח אותו ממנה. חוטי המשי מיוצרים מפקעות הגולם של זחלי טוואי המשי, והם מסיבי הבד הראשונים בהיסטוריה. הם מצטיינים בחוזקם, בעדינותם ובברק היפה. כך מתקבל ניגוד בין הרפרוף של יונק הדבש לבין הרצון לחברו לגנה בעזרת חוטי המשי החזקים והעתיקים. מילות הקריאה:"חלילה לי" חושפות את חשש הגדול שמא כל השורשים הנטועים עמוק באדמת המולדת של גינתה הם רק שאולים וזמניים. החרדה קשורה גם ליונק הדבש שעלול לא לחזור אליה באביב. אם חלילה כך יהיה "אנה אני באה". הארמז לראובן שגילה את היעלמו של יוסף מהבור מחדדת ומעמיקה את הטרגיות בתפיסת המציאות של הדוברת, החרדה לקריסת עולמה. האנלוגיה לראובן מעצימה אף את תחושת האחריות שמפעמת בה לנחלת אבותיה בדומה לאחריות שחש ראובן כלפי יוסף.

הבית השני בשיר מעצים את תחושותיה הקשות שנובעות מראייה נכוחה של המציאות החברתית שהייתה קיימת באותן השנים. היא נתקלת בניכור חברתי של בני עמה. המדינה עודדה להתיישבות בחלקי ארץ ישראל לאחר מלחמת ששת הימים אולם במציאות קיימת בלב רבים בחברה הישראלית תחושת ניכור וזרות כלפי חבלי ארץ זו. כך הפכה ישיבתה בין גפניה בשומרון לצנינים בעיני בני עמה. לשון השיר מרמזת ל"שיר השירים", 5 וכך דברי הרעייה בשיר השירים מקבלים פרשנות אקטואלית של הדוברת. החשש מיום העקירה מעניק לפניה לא צבע של שיזוף בריא אלא צבע שחור מפחד הבאות.

השיר מסתיים בנימה של תקווה העולה מהארמז לשלמה המלך שמיטתו נשמרה על ידי ששים גיבורים. 6 כך היא מקווה שיקרה גם לגנה השאול שישמר על ידי ששים הברושים שמסביבו. ההאנשה שמיוחסת לגן ולצומח בו כמו יכולת השינה יוצרת אנלוגיה לנפש הדוברת. גם היא כגנה מתפללת שתוכל לישון מפני העתיד המאיים. תיאור בוטני וביולוגי זה חושף את הטלוס7 של השיר. היינו, בטבע בין הצומח מתקיימת הרמוניה של פריחה ותנובה, ואילו בעולם החי בין הבריות קיימות זרות ומחלוקת שעלולות להביא למשטמה, לעקירה ולגירוש.

תקוותה לשמר את הקיים על ידי היאחזות בתעצומות נפש, שמקורן בכתבי הקודש. הם שמעניקים את הגופנקא ההיסטורית האלוקית לשיבתו של עם ישראל לחבלי המולדת המובטחים. הארמזים למקורות אלו ממחישים את הפער בין הדוברת לסביבתה, אולם הם מעניקים גם תקווה לשמירה על אדמת ארץ ישראל שלא ניעקר ממנה. שיר זה נכתב בשנת תשנ"א באינתיפדה הראשונה. 8 חששותיה ופחדיה של האני השרה מפני העתיד הפכו למציאות מרה עם עקירת גוש קטיף.

בספרה האחרון "חוצה שומרון" נתנה אסתר ויתקון ביטוי פואטי בשירה ובפרוזה לנושא עקירת ישובים וזכותנו על ארץ ישראל.

ג. אביבה סרנה סגל
המשוררת השנייה שאבחן את שירה היא אביבה סרנה סגל. אביבה סרנה נולדה בלונדון למשפחה שומרת מצוות שנטעה בה אהבה לארץ ישראל ולשפה העברית. עלתה ארצה ערב מלחמת השחרור. סיימה תואר ראשון ושני באוניברסיטת חיפה ועבדה כמורה וכמפקחת בצפון הארץ. כיום היא גרה בעופרה. כתבה ארבעה ספרי שירה. 9 בשיריה הליריים קיימת כמיהה לנוכחות אלוקית וכן ישנם בשיריה קינות ספוגות בכאב לזכר הנרצחים בדרכי יהודה והשומרון.

תפילה בלילך10 "אולם אל שדי אדבר" (איוב יב, ג)

בבית תפילתי
אין ידנו משגת
לחלונות שגאל,
חלקנו
סתם זגוגית שקופה.

בלילות שבת האחרונים
עת נטיתי ימינה
לקבל את פני הכלה
שוב לא היו השמשות
סתם,
בגון שבין לילך לסגול
נצבעו.
מכחול נסתר
לא של שגאל,
של אלוקים.


השיר פותח בציון מקום ההתרחשות הלירית של הדוברת, מדובר "בבית תפילתי". כינוי הקניין "תי" מציין את יחסה הנפשי של הדוברת לבית הכנסת שהוא מקום תפילתה. הטורים הבאים משקפים מצב אקונומי ריאליסטי קשה בו אין אפשרות כספית לפאר את בית התפילה בציוריו של הצייר הנודע מארק שאגל11 כפי שנעשה ביצירתו המפורסמת שנקראת "חלונות שאגאל". ציור זה נמצא בחלונות בית הכנסת בבית החולים "הדסה" בירושלים, ובו מצוירים שנים-עשר השבטים. בחלקנו היינו, אצלנו ישנה סתם זכוכית שקופה ופשוטה.

הבית השני הוא ארוך יותר ומתאר את הדוברת בשעת תפילת ערבית של שבת, כשפניה הופנו ימינה לעבר חלונות הזכוכית הפשוטה. אז קרה מהפך בראייה האנושית. שוב לא היו אלה שמשות סתם אלא הם נצבעו בגוון סגול כפרחי הלילך. גם המילה "חלון" הסתמית קבלה העצמה והשתנתה לשמשה כמדגישה את מהות תפקידו של החלון. הוא המקשר בין השמש ברואת אלוקים להווייתו של האדם. 12 גוון סגול זה נצבע על ידי מכחול נסתר וגדול יותר משל שאגאל. זהו מכחולו של אלוקים שצבע את השמים בזמן שקיעת החמה בגוון שבין לילך וסגול. העיצוב האומנותי בשיר מתהפך זה מקבל בסיומו תובנה פואנטית של גילוי תודעתי אמוני לנוכחות הבורא בעולם. אם בתחילה מעמדה של הזכוכית השקופה היה נחות בעיניה הרי לקראת סיום השיר השקיפות שבה אפשרה מגע ישיר עם הטבע פרי מכחולו של הבורא. כעת ברורה כותרת השיר "תפילה בלילך". זוהי תפילתה האישית שנצבעה בצבע סגול אלוקי.

המצלול
הצליל של העיצור "ח" , "ך" ו"ל" חוזרים מספר פעמים בשיר: "לחלונות שגאל", "חלקינו" "מכחול ", "לילך", "תפילתי", "בלילות", "האחרונים", "לקבל . . . הכלה"
א של שגאל", "של אלוקים". כך מקבלות מילות השיר צליליות של תפילה השזורה בצבע לילך ככותרת השיר.

הטלוס משקף עמדה נפשית שנובעת מענווה והסתפקות במועט. הנכחת הבורא במציאות חייו של האדם המודרני היא תוצאה ישירה של חידוד הראייה והתובנה בנפשו. טלוס זה מתקשר לתפיסה חסידית הרואה בתפקיד האדם להנכיח את הבורא בכל עשיותיו הפיזיות ועל אחת כמה וכמה בשעת התפילה במקום מקדש מעט.

ד. שירה טבקסקי קסל
המשוררת השלישית שאדון בשירה היא שירה טבקסקי- קסל. נכדה ונינה לרבי ישראל בעל שם טוב ורבי נחמן מברסלב, שירה טברסקי-קסל גדלה בניו-יורק בבית ששילב את הזיקה ללימודי תורה ומיסטיקה יהודית עם פתיחות ללימודים כלליים. בעלת תואר B. A. בשפות עתיקות ובעיתונאות. היא עלתה לארץ-ישראל בימי נעוריה. כתבה מספר ספרי שירה. 13 בשנת תשמ"ט, שנתיים לאחר שהחלה בכתיבת שירה בשפה העברית, זכתה בפרס "ניומן" לביכורי יצירה מטעם בית הסופר ע"ש חיים הזז על ספרה "שחרור". ספרה "יומן שירה בסולם הגאולה" נולד בין שיר ללימוד: שירים שנכתבו מתוך זעזועי הסכם אוסלו, נרקמו באספקלריית לימוד התורה וכתבי המקורות של עם ישראל על דורותיו.

בנות צלופחד14
כאשר הן התקרבו
כאשר הן עמדו בפני אוהל המועד,
מחלה נועה וחוגלה
מילכה ותרצה,
לא הכתים את פניהן צל של פחד
הן לא שללו כל נפילה בין השיטין,

בצלף חד של אגלי אור הן הלקו
את חששות אישיהן שהתפזרו והתפזרו,
ואף היסוס-לא מעט מן המעט-
פיעם את ליבותיהן.

בחצר המחנה
מטר של פרחי שיטה ריחניים נישא סביב הענן
נזרע בין שערותיהן ככתרי מלכות,
חוסן חלציהן, כוחן לברוא
עם הבורא חיים,
ניחן בגרונותיהן קול,

שלובות זרוע וריעות
דרשו ממשה נחלה.


השיר "בנות צלופחד " מושתת על תיאור בנות צלופחד ההיסטוריות שפנו למשה, בדרישה לקבל נחלה בארץ ישראל אף שלא היו בנים במשפחתן. (במדבר, פנחס, כז, א-ה) השיר בנוי משישה בתים ללא אחידות בין מספר הטורים בכל בית. בבית הראשון ובבית האחרון מופיעה קליגרמה מעניינת בשני הטורים האחרונים המתארים את חמש האחיות ואת מראן החיצוני. הבית הראשון מתאר את התקרבותן של האחיות לפתח אוהל מועד כפי שמתארת התורה:"ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה פתח אוהל מועד לאמור". (שם, ב) האנפורה "כאשר" מעצימה את עיתוי הרגע המיוחד של מפגש האחיות עם הקודש. ברגע מרגש זה בלטו עוצמתן הרוחנית, נחישותן ואומץ לבן. לא בכל יום קורה מפגש שכזה באוהל מועד. פירוט שמן לפי סדר הולדתן מעניק לכל אחת את חשיבותה, ומבליט את האחדות שקרנה מהופעתן.

שלושת הבתים הבאים הם בני שני טורים בלבד, והם מתייחסים לתיאור הבנות. הדוברת משתמשת בשמן "צלופחד" המורכב משתי המילים: "צל ופחד" ואת התכונה הדומיננטית הזו היא בוחנת במראן החיצוני ובהרגשותיהן הפנימיות. בפניהן אין צל של פחד. ולא קיימת אצלן נפילה בין השיטין. כלומר, הן שללו כל אפשרות של פרשנות רמוזה ובלתי מפורשת על ידי מנהיגי העם משה ואהרון. הן רצו אמירה ברורה וחד משמעית באשר לגורל נחלתן. גם בבית השלישי מנצלת הדוברת את הרכב שמן ומזכירה שם של צומח "צלף חד". 15 בדרך זו נוצרת מטאפורה מורכבת ומעניינת המחברת בין קוציו החדים של הצלף לבין אגלי האור בהן הלקו את החששות של בעליהן. כדי להעלים את הפחד והחשש של הבעלים הן השתמשו בטיפות האור שקרנו מאישיותן, וכך הצליחו למחות את הפחד של בעליהן מהרעיון שנרקם במוחן. התוצאה המיידית מתוארת בפועל שחוזר פעמיים. החששות "התפזרו והתפזרו".

הבית הרביעי מתאר את פנימיותן. לא היה שום היסוס שפיעם בלבן ברגעים גורליים אלו. וכך הקורא נחשף לתואם המלא בין תחושתן הפנימית לביטחון החיצוני שהפגינו. המילה "לא" חוזרת בשלושת הבתים הללו פעמיים וגם היא מעצימה את התואם הזה. המילים והפעלים: "הכתים", "שללו", "צל, " , "נפילה", "צלף", "חששות". "היסוס" "הלקו", יוצרות שדה סמנטי שלילי שעלול היה להכניע אותן ולייאשן. אך הן הצליחו להתגבר על כל המכשולים שנקרו על ידן בביטחון ובאמונה בצדקת דרישתן. קבלת דרישתן על ידי הבורא נאמרת בנחרצות: "נתון תיתן להם אחוזת נחלה בתוך אחי אביהם והעברת את נחלת אביהן אביהן להן". (במדבר כז, ז) הדוברת מתארת אמירה אלוקית זו בציור מטאפורי הכולל שימוש בחושים. פרחי שיטה ריחניים הגיעו עד לענן ששכן על האוהל ומשם נזרעו בשערותיהן כמו כתר מלכות. שילוב של חוש הריח, חוש הראייה ואף חוש המישוש מעצימים גם את יופיו הרוחני של המראה. מטר פרחי השיטה נישא אל על ומקבל הטענה רוחנית מכבוד הענן. ואחר כך הוא "נזרע" בין שערותיהן ונדמה היה לכתר מלכות. הדימוי לכתר מלכות תואם את דברי המדרש שמתאר את בנות צלופחד כבנות מלכים. (ילקוט שמעוני, פנחס, כז) הבית האחרון מעצים את דמותן. הסכמת הבורא עם דרישתן העניקה להן חוסן וכוח לברוא בדומה לו. דברי המדרש מהדהדים כאן בתארם את בנות צלופחד כרווקות בנות ארבעים. הן לא מצאו את הגברים המתאימים להן, ולכן היו זקוקות לברכת שמים שתוכלנה ללדת בגילן. (עם לועז, פנחס, יד) השורש "ברא" חוזר בבית פעמים ומחזק את האנלוגיה בין הקב"ה בורא החיים לבין בנות צלופחד שהצליחו לברוא חיים בגילן. האמירה האלוקית בקשר לדרישתן היא בבחינת בריאה של משפט אמת שמקורו אלוקי. מבין השיטין מהדהד כשלונו של משה באי ידיעת ההלכה. האנלוגיה שבינן לבין הקב"ה מתעצמת גם בעזרת חוש השמיעה. הקול האמיתי שהשמיעו קבל עם ועדה היה קול אמוני שקיבל גושפנקא אלוקית. שני הטורים האחרונים של הבית מסכמים את עמידתן. הן היו שלובות זרוע כלומר, אחדות של כוח ורעות אפפה את נוכחותן ומעמדה זו דרשו ממשה נחלה. הדוברת העצימה את דמותן של בנות צלופחד בדרך פרשנית מקורית. ניתן לומר שבנות צלופחד המתוארות בתורה ובמדרש כדעתניות, חכמות וצדקניות מועצמות בשיר על ידי תיאור חוסנן הנפשי. השיר מעמיד על נס את דמותן דרך האזכור של צמחי המדבר: הצלף והשיטה. שילובם בתיאור מעצים את שכלן החד כצלף, ואף את אור פניהן החד כצלף. זריעת פרחי השיטה בשערותיהן הגלויות היא תוצאה אלוקית שמאששת לא רק את ההסכמה האלוקית אלא את אף את התערבות האלוקית בזריעה ובדאגה להמשך בריאת חלציהן.

בנות צלופחד הן דגם מוערך של נשים אמיצות שעלינו לחקותן גם בימינו. עיצוב דמותן הפואטי חושף את הטלוס המדגיש שארץ ישראל נקנית בלחימה אמיצה ומתוך נחישות ואמת פנימית בשילוב של אחדות ורעות בין אדם לחברו.

ה. שושנה אידל
המשוררת הרביעית ששירתה תיבחן היא שושנה אידל. היא נולדה ברומניה ועלתה לארץ לאחר קום המדינה. שושנה היא מורה לשעבר לספרות ולתנ"ך. פרסמה ששה ספרים16, וזכתה בפרס האישה היוצרת בשנת 1999.

שירתה של שושנה נטועה בעולם התפילה היהודי. ברמזי מקורות ובנופי ירושלים. שירתה הלירית יונקת את חוויותיה האישיים מנוף העולם, מקולותיו מצבעיו, מהמוסיקה ומאהבת האדם. ציוריה העדינים המלווים את השירים בספרה "אור" יוצרים הרמוניה של צבעים המבליטים את האור הייחודי הקיים בעולם.
הבשורה17 (נכתב במוצאי שמחת תורה)
נברשות הפז משתקפות במראה עוד ועוד
עד לבלי הכיל,
כמו שואפות לשוב למקורן קדם אל מנורת המאור

עיגולי רוקדים בקצב ניגון אופף, שוטף קסם חן
קוראים במחולות מחנים יבוא מלך הכבוד,
ושנים עונים זה לזה ה' צבאות

אחד במרכז חוגר אבנט ומחלפות ראשו תלתלים
והמבט אליו נשאב מכל הסימטאות
ואשנבי העזרות
אולי דוד,
ועימו בסערה מחוללים רועים שבעה
כמו ר' זושא בשירה (בשיר של מלצר)
מניעים את הלהב והתלהבות,
לפני שהספרים נפתחים בחצות,
ובעזרת נשים כולן צופות על קצות האצבעות
לבשורה,
זוהי שעת הקשב
לשיר,
הוא עתה מלאך הגואל
למצטופפים בהיכל,
שהם יונקים שמחה בבחינת תינוקות, שהם עוד לא קלטו שיר של עצב,
ילדי השעה המופלאה,
ושום חוג צפרות מתבונן בלהקות ציפורים
לא ישווה להתבודדות הזאת
בצוותא חסידית,
וכל השעות מזאת השעה
יכולות ללמוד
באור היחד.

ציון זמן כתיבת השיר בכותרת ממקדת את השיר בתיאור הריקודים בשמחת תורה. השיר בנוי משלושה בתים כששני הבתים הראשונים מכילים שלושה טורים ואילו בבית השלישי יש עשרים ושלושה טורים. רוב הטורים ארוכים כשמדי פעם משתרבבים טורים קצרים בני מילה או שתי מילים. נשאלת השאלה האם יש למבנה זה משמעות תוכנית? הבית הראשון מתאר את חלקו העליון של ההיכל. שם נמצאות נברשות פז המשתקפות במראה כאילו שואפות לשוב למקור האור של מנורת הזהב שעוצבה במתכונת אלוקית. הנברשות והאנשתן הופכות למטונימיה של האנשים הרוקדים בהמשך. אף הם מחוללים בסערה אקסטאטית השואפת למעלה כריקודי המחנות בשיר השירים. שם הריקודים מיוחסים לעם ישראל שיחזור לארצו, בית המקדש יוקם והשכינה תשרה בו. (על פי מצודת דוד)18 ארמז מקראי זה ממחיש את התגשמות דברי הקודש בשיר השירים. בריקודים הם שרים לכבוד המלך ה' צבאות כפי שנאמר בתהילים. 19 הבית השלישי מתאר את אחד הרוקדים על ידי התארים משיר השירים. מחלפות ראשו תלתלים. 20 הסביבה מגיבה כלפי הרוקד בסקרנות משתאה והפועל "נשאב" מבטא את המשיכה המגנטית לדמותו הייחודית. מאין הוא שואב את האקסטאטיות של ריקודו? אולי מדוד המלך, אולי משבעת הרועים: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרון ודוד שרוקדים עמו כמו ר' זושא. שבעת הרועים עשויים להיות גם גדולי החסידות כמו: ר' פנחס מקוריץ, הסבא משפולה, ר' ברוך ממזיבוז, ר' נחמן מברסלב, ר' ישראל מרוז'ין, ר' מנחם מנדל מקוצק, ור' זאב ווללף מסטריקוב. 21 דימוים לר' זושא בא להמחיש את עוצמת ריקודם, כפי שמתאר הסיפור החסידי את ריקודו האקסטאטי של ר' זושא וכפי שמופיע בעיבודו הספרותי של שמשון מלצר. 22

אולי כל הדמויות הללו מניעות את "הלהב וההתלהבות" של הריקודים. "להב" פירושו שלהבת אש. 23 היינו, אש רוחנית מוקרנת מריקודם האקסטאטי. הכפילות של השורש "להב" בשם העצם ובשם הפעולה "התלהבות" מעצים את המראה העילאי שנלווה לריקודים לפני שהוציאו את ספרי הקודש בחצות. צבע האש שולט בצבע השחור של הלילה. זמן החצות הוא זמן טעון24 כלומר, הוא בעל כוחות מטאפיזיים כפי שהיה ביציאת מצרים. הוצאת ספרי התורה בזמן זה יש בכוחה להאציל על הרוקדים את השפע האלוקי. אף בעזרת נשים קיימת תכונה של צפייה שמתבטאת בעמידה על קצות האצבעות, כדי להיות גבוהות יותר ואז תוכלנה לראות ולשמוע את הבשורה. מילה זו היא יחידה בטור, והיא המשך ופסיחה מהטור הקודם. היותה יחידה בטור היא לא רק סימן מבני אלא היא מכילה משמעות תוכנית לשיר. הבשורה היא הנושא המרכזי בשיר, וגם הקורא נעשה שותף לסקרנות ולצפייה להבין את משמעותה. גם הטור הבא מסתיים בפסיחה והטור אחריו גם הוא בן מילה אחת- "לשיר". היינו, שעת החצות הופכת לשעה של קשב, לנכונות נפשית לקבל הארות רוחניות. השיר מקבל העצמה מטאפורית. הוא מלאך גואל בעיני המצטופפים בהיכל. הם מדומים לתינוקות שיונקים בשמחה את השירה, כי עדיין לא נחשפו לשיר של עצב. כל הנוכחים שם בהיכל הם "ילדי השעה המופלאה" כלומר, הכרונוטופוס25 -הזמן של שמחת תורה והמקום של ההיכל המקודש יוצרים הוויה חדשה של אנשים שבמהותם הפנימית הם טהורים כילדים שלא טעמו טעם שלילי בחייהם. בטור הבא ישנו מעבר חד לעולם אחר, שונה במהותו מעולם הישיבה הסגור. הדוברת עוברת לטבע הפתוח למרחבים בו מתקיים חוג לצפרות. שם האדם- הצפר צופה בבדידות בלהקות ציפורים ומנסה ללמוד על אורח חייהם ועל טיב הקשרים ביניהם. הדוברת יוצרת אנלוגיה ניגודית בין ההתבוננות בלהקת הציפורים לבין ההתבוננות באותה "צוותא חסידית". הצפייה ב"יחד החסידי" היא גדולה יותר לעין ערוך מהצפייה בעופות הטבע, שכן יש בה איכויות רוחניות והשפעתה היא לטווח ארוך יותר. האחדות של הצוותא היא הבשורה והיא השיר שיש בכוחם ליצור אור אשר השפעתו אינה מוגבלת בזמן.
ניתן לומר, ששירתה של שושנה אידל מוטענת במקורות תנ"כיים בשילוב דמויות מן החסידות ובמושגי היסוד שלה, אותם היא אורגת ושוזרת במציאות העכשווית.

מוטיב האור נמצא בתחילת השיר והוא מרמז לאור אלוקי עליון. בסוף השיר מקור האור נובע מכיוון תחתון היינו, מעולם העשייה וההתנהגות של האדם. ב"צוותא חסידית" האדם מבטל את האגו האישי שלו, ולכן מסוגל להכיל את הזולת בשעת הריקוד. זהו הבסיס להיווצרות "אור היחד".

הטלוס בשיר מעלה על נס את המושג החסידי "דיבוק חברים" כלומר, את האחדות ואת הרעות כפי שבאים לידי ביטוי בריקודים של שמחת תורה. תוצאותיו המידיות מקשרות את האור עלי אדמות עם האור אלוקי.

ו. מרלין וניג
המשוררת הרביעית מרלין וניג היא הצעירה מבין המשוררות. היא ילידת אוסטרליה, גדלה בירושלים. מרצה במוסדות להשכלה גבוהה וסמינרים חרדיים. עוסקת בבימוי קולנוע ותיאטרון. משוררת וסופרת שיצירותיה התפרסמו בכתבי עת רבים. 26 פרסמה מחקר על הקולנוע החרדי. 27
מרלין היא דוקטורנטית בחוג לספרות באוניברסיטת בר-אילן.

יום 28
ואפילו אם פנה יום
דקה ועוד דקה יאספו
ומבעד לזגוגית החלון
במרפסת
בכחול הבוהק יבלע הזמן
עתיר תשובות, כבול
בלתי ניתן לשינוי

ואפילו אם יפנה יום
צחוקם של האנשים מטה. . .
ומי יודע לאיזה דרך אלך ובשביל

ואם יפנה יום
אשב ואראה איך הלילה נולד
ומבעד לזגוגית החלון
יתפזרו כוכבים
במרפסת


השיר בנוי משישה בתים. בבית הראשון, השלישי והרביעי ישנה אחידות של שלושה טורים. בבית החמישי ישנם ארבעה טורים והבית השני והאחרון בנוי ממילה אחת בתוספת מילת בכל"מ והא הידיעה "במרפסת". החזרה הכפולה על המילה "מרפסת" והיותה יחידה בטור בשני בתים מרמזת על המטען הסמלי שלה בחיי הדוברת. זה המקום המקשר אותה בין החיים בביתה לבין החיים שנמצאים "מטה" ברחוב. כיוון מבט עיניה הוא מלמעלה למטה.

התמונה הבולטת בשיר היא ההתבוננות בשקיעת השמש בסיום היום תוך עמידה במרפסת המקורה בזכוכית. התבוננות חיצונית זו מפגישה אותה עם צחוקם של האנשים הנמצאים למטה ברחוב. הם מעוררים בתודעתה את השאלה למהות השביל והכיוון של דרכה בעולם.

השיר נפתח בוו' החיבור שקשורה למילת וויתור במשפט מורכב החוזרת גם בבית הרביעי, וזה יוצר אצל הקורא ציפייה וסקרנות להמשך המשפט העיקרי המפרט מהו הוויתור.

התיאור "מבעד לזגוגית החלון", מודגש פעמיים בבית הראשון ובבית האחרון והוא קשור לתשתיות תנ"כיות. 29 יום זה מורכב מאוסף של דקות ועוד דקות. הפועל "יאספו" מרמז ליעקב אבינו שברח מעשיו אחיו. ניתן לתאר את תחושת הבדידות שחש כשישן על האבן בלילה ותהה לאן יגיע ומה יהיה במהלך חייו החדשים. הגעתו לבאר עת הצאן נאסף ופגישתו עם רחל בוודאי הפיחו בו עידוד ותקווה לחייו החדשים. 30 הדוברת עשויה לשאוב עידוד למחשבותיה מסיפורו שח יעקב.

הבית השני מתאר את צבעם של השמים ברדת היום. הם בצבע כחול בוהק. היום הפונה בולע את הזמן עתיר התשובות. הזמן מלא בתשובות רבות. היינו, הזמן עשוי לספק תשובות לשאלות בלתי פתורות, אך הוא גם כבול ובלתי ניתן להחזירו. תפיסת הזמן על פי הדוברת היא אוקסימורונית. מאפיינת אותו הפתיחות ויכולת לפתור בעיות אך בד בבד יש בו סגירות וחוסר גמישות. זאת בניגוד לתהליך הפנימי המתרחש במרחב הנפשי והתודעתי של האדם בו אין הגבלת זמן ועשויים להתחולל בו שינויים תודעתיים רבים בעת ובעונה אחת.

התמונה המצטיירת בבית זה היא חזרה על פניית היום והיעלמותו.
בעומדה במרפסת היא שומעת את צחוקם של האנשים למטה ברחוב. שלוש הנקודות בסיום המילה "מטה" באות לרמז לא רק על עמדתם הפיזית בהימצאותם במקום נמוך מתחת למרפסת אלא גם על מצבם הנפשי של הצוחקים בנהנתנות, בפשטות ללא תהייה וללא חיבוטים נפשיים. הן עשויות לרמז גם על המעמד המביך של הדוברת המתחבטת בדרכה הבלתי ברורה.

ההתבוננות בהם מעוררת בה את שאלת הכיוון והשביל שבה עליה ללכת. המילה בסיום הטור הרביעי היא "ובשביל" וניתן לפרשה בשתי משמעויות. משמעות אחת היא חיפוש השביל אשר אינו סלול כדרך אלא כמקום מעבר צר, שהאדם מנסה לפלס בחייו ומקווה שיובילו לדרך הראשית. זוהי נקודת מוצא ענוותנית המסתפקת בשביל. האפשרות השנייה יכולה להתפרש במשמעות של מטרה בשביל מה? היא איננה יודעת מה מטרת הדרך שבה תלך?

אי הידיעה וההססנות הם מאפיוני האדם שמחפש את דרכו ועלול להיתקל בצחוקה של החברה.

התמונה האחרונה בשיר פותחת במילת תנאי "ואם" והיא התשובה למילית הוויתור בבית הראשון "אפילו" ובבית השלישי. כלומר, למרות שהיום פנה עם כל הקשיים שהיו בו הדוברת יושבת באותה מרפסת ומבעד לחלונה היא רואה איך נולד הלילה והכוכבים מתפזרים בשמים. הלילה מקבל משמעות חיובית של לידה והתחדשות, התואמת את המרחב הפנימי בנפש האדם. למרות הלילה ישנה תחושה של חיים חדשים שנולדים ואשר מלווים בכוכבים מאירים. ישנה אופטימיות ותקווה למציאת הדרך למרות החשיכה, למרות אי הוודאות והחיפוש המתמיד של השביל.

השיר מסתיים בטור בו מילה אחת "מרפסת" כמו בבית השני.

חזרה זו מעצימה את ה"מרפסת" ומעניקה לה משמעות אנושית חדשה ומקורית, שאינה מוכרת לקוראים מיצירות ספרותיות הן בשירה והן בפרוזה שנכתבו בנושא זה. 31 המילה מרפסת מקורה במשנה. 32 והיא שזורה בתחילת השיר ובסיומו. שורש המילה הוא "רפס" משמעותו רופף וחלש. 33 יתכן, שאופן בנייתה של המרפסת המחוברת לבית נראית כתוספת רופפת שעלולה לקרוס. ואולי דווקא במקום הרופס שקרוב לרחוב ולכל הפיתויים שבו שם היא אוזרת אומץ לחפש את השביל הנכון. בשירה של מרלין ווניג המרפסת מוטענת במשמעות פנימית של חיבוטי נפש וחיפוש אישי של דרך וכיוון בחיים.

שלוש פעמים מופיעים המילים "ואם יפנה" שמקורם בפיוט "כי פנה היום" הנאמר בתפילת נעילה ביום הכיפורים:

"פתח לנו שער בעת נעילת שער כי פנה היום". ארמז זה מבטא את התחינה האישית של המתפלל, הנמצא ברגעי השיא של היום הקדוש. תפילתו וחזרתו בתשובה הן אמיתיות ונובעות מעומק הלב. לכן הוא פונה בתחינה אחרונה לפני סיום היום הקדוש. תשתית יהודית זו מעניקה לחוויה לירית של התבוננות מבעד למרפסת לרחוב ביטוי לנפש הפנימית של האדם המצפה לפתיחת שער עליון שיסייע לו בבחירה נכונה של הכרעותיו.

המילה "יום" מופיעה בכותרת ובשיר היא חוזרת שלוש פעמים וכך מדגיש השיר את הימצאותה של הדוברת בזמן ריאליסטי, אך תודעתה חוצה גבולות לזמן יהודי טעון כמו יוהכ"פ. אם בתחילת השיר מבטה פנה למטה לרחוב כעת כיוון ההבטה הוא כלפי השמים בבקשת עזרה מהיושב במרומים.

הטלוס של השיר מבטא את הקשיים האישיים והחברתיים של האדם המחפש את דרכו לשיבה לתשתיות האמוניות והערכיות של היהדות. מקורות אלו הן הערובה ליכולת ההתמודדות ולעמידה מול החברה וליחסה המנוכר והמזלזל.

ז. סיכום
המאמר דן בדגם מיניאטורי של שירת נשים שמבע שירתן מאופיין כשיר פתוח34 ללא חריזה בסופי הטורים וללא אחידות באורך הטורים. העיצוב האומנותי מדובב את החוויה הלירית במטאפורות ייחודיות, בדימויים, בצבעים ובשימוש בחושים.

המשוררות הללו מעורות היטב בחברה הישראלית, בשיח הספרותי ובאומנויות נוספות כמו: ציור ותיאטרון. הן שותפות לשיח הציבורי בנושאים שונים, בתחומי דת ולאום ובשירתן הן מגיבות באומץ, בנחישות ובאהבה לכל המתרחש סביבן. העיצוב הפואטי בשירתן שזור בתפיסת עולם אמונית הנשענת על תרבות עם ישראל ועל ערכיה.

שירתן היא בבחינת קול קורא בחברה הישראלית המשמיע הגיגים כמוסים: לנוכחות אלוקית ולחיפוש הדרך לעבודתו, לדיבוק חברים לאחדות ולרעות בעם, להזדהות עם נשים צדקניות הדבקות בנחלת ארץ ישראל, ולמשאלות לב של אומה מאמינה החפצה להגן על חבלי מולדתה.

עיון הרמנויטי בשירתן עשוי להעשיר את הקורא בנושאיה הערכיים הרבים והמגוונים שבה, וכן באפשרותה לעודד ולפתח את כוחות היצירה החבויים בקורא ולהוציאם מהכוח אל הפועל.

הערות
1 "בית הגידול" הכוונה לתנאי הסביבה החומריים והאקלים התרבותי, ו"גומחה ספרותית" הכוונה לניצול חומרי ההזנה התרבותיים שמספקת לו סביבתו כמו ספרים, כתבי עת ואירועי תרבות. אלה הם מושגי היסוד של המיתודה האקולוגית- ספרותית. ראה: אבידב ליפסקר, "השיח על הרפובליקה הספרותית והשיח האקולוגי על ספרות" בתוך: שירת יצחק עגן, אקולוגיה של ספרות בשנות ה-30 וה-40 בארץ ישראל, מאגנס האוניברסיטה העברית ירושלים תשס"ו, עמ' 205- 259.
2 ספריה הם: חלון נבו, עקד תל-אביב תשנ"א, רפאות הצבעים, רשפים תל-אביב תשנ"ו, קיץ 99, ביצרון, ירושלים תש"ס, מה קרה בגינתנו הקטנה, ספריית כרמלי תל-אביב תש"ס, חוצה שומרון: מיומנה של מתנחלת-רשמים, שירים סיפורים, תשמ"ו -תשס"ו, דורות, ירושלים תשס"ז.
3 מתוך הספר: חוצה שומרון, ראובן מס ירושלים תשס"ז, עמ' 140.
4 שמואל א, כד, ד: "ויקם דוד ויכרות את כנף המעיל אשר לשאול בלט"
5 שיר השירים, א, ה:"אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש, בני אמי ניחרו בי שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי".
6 שיר השירים, ג, ז: "הנה מיטתו שלשלמה שישים גיבורים סביב לה מגיבורי ישראל".
7 טלוס הוא האידאה הנמצאת בבסיס התימה ואשר מאחדת את כל רכיבי הטקסט. ראה: יואב אלשטיין ואבידב ליפסקר, אנציקלופדיה של הסיפור היהודי, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן תשס"ה, עמ' 25 - 51.
8 האינתיפדה היא התקוממות אלימה של הערבים שהחלה ב-8 בדצמבר 1987 והסתיימה במלחמת המפרץ ב-1991. אז התקיים כינוס וועידת מדריד. ב1993 חתמו על הסכמי אוסלו.
9 תפילה בלילך, ספרית פועלים תל-אביב תשנ"ג, עלי גיתית, הוצאת המחברת, עופרה תשס"ב, בין דמיון לקיימא, הוצאת המחברת, עופרה תשס"ו, זה דודי וזה רעי, הוצאת המחברת, עופרה תש"ע.
10 מתוך הספר: תפילה בלילך, שם, עמ' 5. עטיפת הספר תואמת את תמונת החלון שאור השמש ניבט ממנו בדומה לשיר.
11 שגאל, מארק ( ( 1887 - 1985 צייר, מעצב תפאורה, מאייר ואמן זכוכית, קרמיקה ופסיפס . ראה: גומבריך, א' ה' , קורות האמנות, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1990, עמ' 416, , 420 וכן פייפר, דיויד (עורך ומחבר ראשי), לקסיקון הציור והפיסול, כרך 4 , ערך שגאל, הוצאת כתר, ירושלים 1984.
12 על מוטיב החלון במקורת תנ"כיים וגלגוליו לספרות העברית לדורותיה ראה: דינה לוין, סיפורי ר' אלימלך מליז'נסק- הבחינה המטאפיזית והבחינה המוסרית, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן רמת-גן, תשס"א, עמ' 68 הערות 75 - 76.
13. ספריה הם: שחרור, מבחר שירים, צ'ריקובר, תל-אביב 1989;החיים הסודיים של הציפורים, ספרית פועלים, תל אביב תשנ"ה;יומן שירה בסולם הגאולה, ספרי ביצרון, ירושלים ותל-אביב תשס"ד.
14 מתוך הספר: יומן בסולם הגאולה, ביצרון, ירושלים ותל-אביב תשס"ד, עמ' 13.
15 מאמרי חז"ל על הצלף ראה בשיר: צלף, שם, עמ' 141 .
16 שלהבות גנוזות, עקד, תל-אביב 1994, ערגת טל, מכון הברמן, ירושלים 1995, אהבת הלוטוס, כרמל, תל-אביב 1998 , לו בנגינות, עקד, תל-אביב 2000, ימים כינוריים, כרמל, תל-אביב 2003, אור, מכון הברמן, ירושלים 2008.
17 מתוך ספרה: אור, מכון הברמן למחקרי ספרות ירושלים, תשס"ח, עמ' 10- 11.
18 שיר השירים, ז, א : שוכי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך, מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים".
19 תהילים, כד, ט: "שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד".
20 שיר השירים, ה, יא: "ראשו כתם פז קווצותיו תלתלים שחורות כעורב".
21 על פי ספרו של אליעזר שטיינמן, באר החסידות- שבעת הרועים, כנסת ישרל תשי"ח.
22 אברהם חיים שמחה בונם, אוהל אלימלך, נר למאור, ארה"ב תשס"ב, סימן קעז. ארבע גרסאות נוספות לסיפור חסידי זה. הגרסה עברה עיבוד ספרותי על ידי מרטין בובר, אור הגנוז, שוקן, ירושלים ותל-אביב תשל"ט; מרדכי בן- יחזקאל, ספר מעשיות, ב, דביר, תל-אביב תשכ"ה, עמ'; אליהו כי טוב, חסידות ואנשי שם, בית הוצאת ספרים ירושלים תשל"ח כרך א, עמ' סג; שמשון מלצר, שירות ובלדות, דביר, תל אביב תרצ"ט. פרשנות לסיפור החסידי זה ולגלגולו לבלדה של מלצר ראה: דינה לוין, ר' זושא ור' אלימלך- גירסה חסידית וספרותית, מעמקים, 16, אייר תשס"ח, 5/08.
23 ישעיהו, כט, ו:"סופה וסערה ולהב אש אוכלה".
24 זמן ה"חצות" הוא מוטיב חשוב בסיפור החסידי שניזון מאירועים חשובים בהיסטוריה של עם ישראל, ועל כן אצורים בו כוחות מטאפיזיים.
25 על הכרונוטופ בספרות ראה: הלנה רימון, "הזמן והמקום של מיכאיל בכטין" בתוך: מיכאיל בכטין,
צורות הזמן והכרונוטופ ברומן, מסה על פואטיקה היסטורית, דביר-הקשרים-אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2007, עמ' 227 - 340.
26 ראה את סיפורה: "חרדל" בתוך: אהבה ומצוות אחרות, (עורכים עדי גרסיאל ואסתי רמתי), הוצאת ידיעות אחרונות, תל-אביב 2008.
27 מרלין וניג, הקולנוע החרדי, רסילינג תל-אביב, 2011.
28 מתוך: שחרית, 2, מכללה, ירושלים תשס"ח.
29 ראה הערה 12.
30 בראשית, כט, ג: "ונאספו שם כל העדרים ובהמשך: "ויאמרו לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים".
31 למשל: אידה פינק, "הגן המפליג למרחקים", כל הסיפורים, עם עובד, תל-אביב תשס"ה; אהוד מנור, "בשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות, , הקיבוץ המאוחד, תל-אביב 2003; רינה פרנק מיטרני, כל בית צריך מרפסת, ידיעות אחרונות ספרי חמד, תל-אביב 2005.
המרפסת כביטוי לנהנתנות החיים ראה: חיים חפר, "פוקר על המרפסת", חיים חפר מספר ומזמר, זמורה ביתן, אור יהודה תשס"ה, עמ' 242.
תפיסה אמונית מתקשרת למוטיב המרפסת בשירו של עודד מזרחי "תפילה חרישית", הצופה, ט"ו, תשס"ד: בשעת תפילת מנחה / אזרתי עז:/ יצאתי למרפסת !
החרבתי את/ ארבעת קירותי /למרחב החשוף
לבושי נפשי /נעלמו ברוח/עולמית קרירה.
ובניגוד להלכה/ התובעת בית סגור/ואותיות שלימות,
שפתותי הדובבות /בקבר העולם/הפכו שירה.
32 מעשרות, ג ו: "בית שער, אכסדרה ומרפסת - הרי אלו כחצר"
33 מנחות, לז ע"א: "מקום שמוחו של תינוק רופס".
34 ראה: הלל ברזל, השיר החדש - סגירות ופתיחות, עקד, תל-אביב תשל"ו, 1976.