לדף ראשי
לתוכן הגיליון
היער
נחום שניצר
גיליון מס' 48 - תמוז תשע"ב * 6/12 נכספתי לראות את בית אבי. עברו שנים, הורי כבר בעולם שכולו טוב, אבל רציתי לראות שוב את מחוזות ילדותי. גם אם את הגלות שללתי, נשארה פינה בלב לנופי העבר, הזכרונות. לאחר שנברתי באלבומים ולא הרוויתי את צמאוני, פניתי למסך המחשב וחיפשתי באתר המפות.
באצבעות רועדות הקלדתי את כתובת הבית. עלו על המסך רוחות העבר כמו לפני בעלת האוב. הבית, לפי הנראה, עומד על תלו. בשעה שעמדנו למכור את הבית שבנה אבינו בעשר אצבעותיו, חשבתי רבות על הבעלים העתידיים. ספק אם יהיו יהודים. אבל אולי יש להם ילדים. אולי ישפצו את הבית וילדים עוד ישחקו בדשא בגינה כמו שאנחנו שיחקנו. אולי ישבו ההורים מתחת לעצים לעת ערב לצפות בנוף הירוק כפי שעשו הורינו. אולי יקטפו הילדים את התפוחים, הדובדבנים והאגסים ואת ירקות הגינה שאביהם זרע בגינה ויביאו לאמם כדי שהיא תכין מהם מטעמים למשפחה. אולי ירדפו אחר הגחליליות בחושך היורד לאיטו.... כאשר סיפרתי לאחי על הירהורי תקוותי, הוא דחה אותם בשתי ידיים. "העיקר שיסכימו לשלם מחיר הוגן. לא איכפת לי אם יהרסו את הבית ויבנו שם עשר יחידות." אני הבן הרחפן, הלא מעשי, זה שכותב ומתבונן על החיים מהצד, שבוי בהרהוריו. טוב שאחי איננו כזה. בשנותיו האחרונות היה אבינו ספון בביתו שבנה. חייו הצטמצמו עוד ועוד, וכבר לא עלה לקומה השניה. בטלפון נשמע מרוצה מביתו, מחייו, אבל קבלנו דיווחים מדאיגים מהקרובים שבקרו אותו, ולעיתים מהרופאים שיצרנו איתם קשר. חרף כל מאמצינו להעלות את אבינו ארצה, או להעבירו למקום מתאים יותר מהבית המרוחק משכנים על סף היער העבות, הוא בקש להשאר בביתו, עם זכרונותיו, עם עברו. הוא נאחז בעבר ולא הרפה. ראה אחי בבית סמל של פתולוגיה, עבודת עץ ואבן במקום התמודדות מושכלת עם המציאות שהשתנתה. הבית הוא זה שהפריד את אבינו מאתנו. הבנתי ללב אבי. בביתו היה בעל הבית, בכל מובני המילה. גם חיים מצומצמים הם חיים, לעומת חייו של אורח או מטופל במוסד. אם מורידים את השריון מהצב, אינו הופך לבן חורין. בשנותיו האחרונות, הגינה והמטע הוזנחו. מזמן התמוטט ונעשה גל חרבות דיר העיזים שבנה אבינו בילדותנו ואוכלס בשתי עיזים צחורות ברגע של אופטימויות לא מבוססת. היער בפאתי החלקה זחל פנימה והתחיל להשתלט על השדה המעובד. צמחו עצי שרק ששתלה אותם הרוח. בין כך ובין כך, יצא אבינו מביתו ולא חזר. עברו השנים, ולא חשבתי על הבית שעזבתי לפני עשורים. פתאום, ללא התראה , הביאוני געגועי למקום, או לפחות התרפקותי על זכרונות למסך המחשב הביתי ולאתר המפות ברשת. והנה עץ הברוש התמיר ליד הבית שהייתי יושב בצילו וקורא, מוסתר מעין כול. ובמקום שעשה אבינו גינת ירקות, עוד בית וחצר. וכן במטע התפוחים, שמהם הכינה אמנו שטרודל נפלא – עוד בית. אפילו במקום דיר העיזים צמח בית נוסף. מאזור חקלאי בקצה הישוב, הפך המקום לפרבר. גם אחוזתו של השכן הפכה למשבצת בתים ורחובות. בקצה האדמות שרכש אבינו ועליהן בנה את ביתו, שכן יער עבות. קטע זעיר מהיער, אולי חמשה עשר מטרים, גלש לתוך החלקה שהיתה שלנו, אבל אני הייתי מטייל בכל היער כבתוך שלי. התפתל שביל צר בין העצים בזכות הליכותי שם (וכנראה לא רק הליכותי) לאורך כל היער, עד שהוא םגש בכביש עגלות ישן. אהבתי את היער ואת עציו, את הנחל שעבר בו, את הפטל השחור שחנק עצים שנפלו, את הריחות והצללים. אהבתי לשהות בו בימי חול ובשבתות, בדרך כלל יחידי. מידי פעם הייתי מביא חברים לשם – אבל בשבילם, היער היה רק יער. בשבילי היה מקלט וידיד, רווי סודות וחלומות. אהבתי לשכב על גבי ולהתבונן בפיסות השמים שנראו בעד בדי האילנות שהתמירו אל על ולדמיין, להמציא סיפורים על המקום. מצאתי פעם שרידי צריף, אבני מסד וארובה. לא רחוק משם עמד עץ תפוחים שעדיין הניב פירות מעטים ומצומקים, סימן לישוב אדם. הייתי ממציא סיפורים על המשפחה שפעם גרה בצריף, על הילדים שחיו ביער. לבסוף, שאלתי אנשים שגרו במקום, והיתה המציאות מעניינת יותר ממה שדמיינתי. גרה שם רווקה זקנה, אשה שניתקה קשר מרוב העולם החיצוני. יש אומרים שהעולם מחוץ ליער איכזב אותה והיא נסוגה אל תוך היער, ויש אומרים שסתם התעייפה מהעולם – מהטירדות והקידמה המתמדת והמטלטלת, ןהעדיפה לחיות חיים פשוטים יותר. היא גרה בגפה בבקתה שבה נולדה, ללא חשמל, ושמרה על אורח חיים של עולם שנעלם מזמן. ביקרו אצלה שכנים אחדים וסיפקו את צרכיה המועטים. גם ספרים הביאו לה – וסיפרו שוויתור חלקי אחד עשתה לחיים המודרניים: היא החזיקה פטיפון ידני והקשיבה לתקליטי אופרה בלב היער. אני תוהה אם חזרה הגברת לגור בתוך היער, או אף פעם לא יצאה ממנו. אולי היא טיילה בכל העולם, שמעה אופרה ברומא ופריז, והגיעה למסקנה שמקומה בביקתה בין העצים והפטל השחור ליד השביל המתפתל. או אולי היא רכשה את השכלתה והאהבה לתרבות בסביבה הקרובה, ובשלב מסוים נמנעה מלצאת מהיער. שם היא נולדה ושם נפטרה – אלה עובדות. במותה, צוותה את אדמותיה למדינה והיו למעין שמורה. בתוך תוכו של היער ניצב עץ דולב עתיק, רחב ותמיר, שלמרות שהיה חלול בחלקו התחתון, היה רענן ומצמיח עלים בצמרת. הייתי אוהב להכנס לתוך העץ ולשבת שם שעות ארוכות. הייתי פורס פיסת קרטון מתחתי, וקורא מתוך ספר לאור פנס שהבאתי אתי ליער. לעיתים הייתי מביא ספר תהילים, לעיתים ספרי הרפתקאות. הכניסה הספיקה בדיוק לגודלי באותם ימים. כאמור, הייתי ילד חולמני, משוטט במחשבותי ובספרים. את העולם לא הכרתי, ולא היה לי חסר. אמנם נולדתי באמצע המאה העשרים, אבל לא היה לי ענין בכל הסובב אותי: ספורט ובידורי הטלוויזיה, אירועי העולם הגדול וההתרחשויות שרחשו מסביבי. אהבתי לחלום ולקרוא ספרים ובהם מצאתי מזור. העולם שהצטייר בתוך הספרים נראה לי חי יותר, אמיתי יותר מהחיים המשמימים שבהם הייתי שרוי. חיי הספרים קרצו לי, קראו לי. היה בהם טעם וריח שהיו חסרים לי. לשווא חיפשתי רמזים לספרים בחיי היום-יום, ולא מצאתים. ובכל זאת קסם לי היער. התהלכתי בו בכל שעות היום (ואף פעם לא בלילה). הלכתי לנוע על העצים ולשמוע את שיחם. בתוכו הייתי בארץ התיכונה משלי, ביער החדש שלי. גר שם פו הדוב וגם רובין הוד, ועוד דמיינתי לעצמי שעמד פנס רחוב בכניסתו של היער, וחיו בו עוד יצורים מופלאים. מצאתי בו מקלט מהשעימום והשטחיות מסביב. בפראות היער לא ידע דמיוני רסן, והכול היה יכול לקרות. ויום אחד אכן קרה, ומאותו רגע השתקף עולמי באור שונה. כבר אמרתי שנכספתי לראות את בית אבי, ופניתי למסך המחשב כדי לראותו. מה ציפיתי למצוא? אולי את השינויים שפקדו את המקום – בתים שנבנו בינתיים במקום שהיה שם גינת הירקות ששתל אבי? האם הבעלים החדשים כרתו את עץ הדובדבן היפהפה ליד החצר? שמא התכוונתי לוודא שהיער עתיק הימים עדיין שרוע במקומו למרות הבנייה מסביב? והנה איננו! במקום עצים ירוקים אדמה קרחה! נמחק היער מהמפה. בתחושת תדהמה וקבס הסבתי את פני ממסך המחשב, כאדם המסב את עיניו ממראה זוועה. ידעתי שאין הגיון או טעם בתגובתי. אבל ללב הגיון וטעם משלו. אחזוני הגעגועים למה שאיננו, והסיעוני למקום והרגע ששינו את מבטי על העולם. אמרתי שהיה עץ חלול, דולב, בתוך היער, ואהבתי להכנס לתוכו דרך חור גדול שהיה לפתח. עכשיו אני מריח את ריח האדמה והרקבון בתוך החלל המסתורי והאפלולי. פנסי בידי ואני נכנס פנימה. הייתי כבן שלוש עשרה ומשהו. עשה בר המצוה עלי רושם גדול. הנחתי תפילין בכל יום, ואהבתי לקרוא בספר התהילים הזעיר שקבלתי כמתנה. הבאיתיו בתוך כיסי, יחד עם אולר שקבלתי כמתנה. בתוך גזע העץ ישבתי וקראתי מזמורים לאור פנס-כיס. בעיני רוחי ראיתי את עצי השדה מוחים כף, שמעתי רננת עצי היער. חשתי מוגן ושליו במקום מסתורי, בלב הטבע ממש. לפתע, שמעתי קולות. כיביתי את פנסי וכמעט נעצרה נשימתי. מי חדר לתוך יערי? ומה יעשו לי אם ימצאוני? היו שלשה קולות. קולות של בחורים. שני קולות עבים ואחד צורם וחורק. קולות גסים, חצי-שיכורים. שמעתי אותם מתישבים על האדמה, קישקוש בקבוקים ופתיחתם. קול עבה מאד. "קח עוד בירה. זה טוב בשבילך." "שתיתי מספיק. לא רוצה." קול משדל, חורק, מציק."כולנו שתויים. אתה לא שתית מספיק – מה- אתה לא יודע לשתות?" "יודע טוב יותר ממך. תן לי עוד אחד." שמעתי לגימה ארוכה והשלכת בקבוק. קול העבה יותר. "זה כלום. הנה, הבאתי את הדבר האמיתי. לקחתי וויסקי מארון המשקאות של הזקן שלי. אתה מספיק גבר לשתות?" "תעביר." בלי לראותם היה ברור לי שהשנים מנסים להשקות את השלישי עד שישתכר. את הקולות לא הכרתי – אבל מטון הדיבור וההיגוי, הייתי בטוח על איזה סוג חברה מדובר. קודם כל, לא משלנו. גויים גמורים עם כל ההידורים, ולא מהעדינים ומשכילים שבהם. איך ידעתי? יהודי מהגולה יודע להכיר יהודי אחר, וגם לזהות בקלות מי אינו יהודי. איני יכול לנקוט בכללים קבועים, אבל מרגישים את הדבר בחוש. צורת הדיבור והשתיה לשכרה היו סממנים מובהקים – אבל החוש יותר מכל סממן. המשתה המשיך, ואני כלוא בגזע העץ. היום היה חמים ומהביל, אבל בתוך העץ היה מעט קריר. היתה השעה לקראת ערב, וכניסת השבת מתקרבת. מה אעשה אם החברה האלה ירבצו ליד עץ החלול עד הלילה, ואולי עד בוקר? הם יידעו בדיוק מה לעשות עם נער יהודי ממושקף צנום ודק כמוני שיופיע פתאום בתוך היער המבודד, במיוחד בגילופיהם. תדליק אמי נרות, ימזוג אבי יין לקידוש, ואיפה הבן? ידאגו, יכעסו...... אבל המשיכו הפרחחים בשלהם, ואני המשכתי בשלי. ידעתי כמה מזמורי תהילים בעלה פה, ומלמלתי אותם בלי להשמיע קול. ממעמקים קראתיך ה'...ה' ישמרך מכל רע, ה' ישמור את נפשך, ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם..... "עוד קצת, עוד קצת!" הקול המציק שוב. הקול העבה. "הוא כבר כמעט נרדם. עכשיו נוכל לטפל בו. תעזור לי," "נלמד אותו לקח – שלא יתעסק עם הבחורה שלך." התלהב הקול המציק. קול ישנוני, שתוי. "למה אתה תופס אותי? מה אתה עושה? הי! זה כואב!"" "חשבת שאתה יכול לעשות מה שבא לך? שכחתי שהיא שלי? שכחת שאף אחד לא מתעסק אתי ככה?" "מה? לא עשיתי כלום! לא נגעתי בה..." "סתום!!!" מה ששמעתי אז החריד אותי עוד יותר. מכות גדולות ונאמנות. גניחות, צעקות. מכות רצח. צרחות וקללות. צמצמתי את עצמי בתוך הגזע עוד יותר. כל החלל הקטן התמלא בפחדי; היה המקלט למלכודת. אבד קסמו של היער. רק רציתי לברוח מן המקום ולהתרחק. חיללו לי הפרחחים האלה את היער. אני זוכר את דברי סבי, כאשר נתקל בתחרות אגרוף בטלוויזיה. "גויים שלאגען זיך" היה אומר בקמצוץ שביעות רצון לפני שהעביר לתחנה אחרת. גויים הולכים מכות. זכר סבי את הפוגרומים בקישנב בתחילת המאה שעברה, ורווח לו שהגויים בטחוויזיה מוציאים את זעמם אחד על השני ולא מכים יהודים. הזכרונות והתחושות הללו לא קבלתי בירושה. נגעלתי ופחדתי. לא ציפיתי להשפלות הבאות. הקול העבה: "תעזור לי להוריד לו את הבגדים. נשאיר אותו כאן." "תוריד לו את המכנסיים! אפשר לחתוך אותו! לעשות לו דברים!" התלהב הקול המציק. "לא-א-א-א!" גנח הקול השתוי והתחיל ליבב. הקול העבה. "די! אתה מגעיל אותי. סוטה! שתוק כבר." הקול המציק, כמתנצל. "או קי, או קי, לא התכוונתי לכלום." "שתוק! קשור לו את הידיים. חזק. אני אסתדר עם הרגליים." שמעתי שהשניים עובדים בשקט, מידי פעם מחליפים מילה או קללה. התחנן השלישי, "אל תשאירו אותי ככה... לא עשיתי כלום..... למה? למה?" "לעזאזל! סתום את הפה!" שמעתי פתיחת רוכסנים והטלת מים, צחקוקים אכזריים וגניחות ויבבות, ועוד בעיטה ובעיטה וקללות. וצעדים מתרחקים ורישרוש צמחיה. ואז רק גניחות ואנחות ובכי. יצאתי ממחבואי, נצנצה החמה כעדי אדום בין בדי העצים. שכב צעיר בלונדיני כפות בחבל על האדמה, כולו חבול, מדמם ומצחין. הוא היה כבן עשרים, נראה בחור חסון – אבל שכאשר שניים מתנפלים על האחד.... נסיתי לא לביישו במבטי. הוצאתי את אולרי לשחררו. "אל תחתוך אותי. אני מתחנן. אל תהרוג אותי," הוא בכה. "אף אחד לא יהרוג אותך. אני באתי לעזור לך." חתכתי את החבל. הוא הרים את עיניו. "מאיפה באת? מי אתה?" כל כך בא לי להגיד שאני אלף מהיער. כאמור הייתי ילד חולמני, והוקסמתי מהספר "שר הטבעות." בדמיוני הייתי לגולאס, האלף הגיבור, לוחם וחכם בחכמה עתיקה ומסתורית. אבל הבחור המסכן, להערכתי, לא היה אחד הקוראים, וטרם הפיקו סרט על הספר באותם ימים. במצבו, ואולי בכלל, לא יאהב בדיחות. "לא משנה. הנה יש לי מים." הושטתי לו את המימיה שהבאתי מהבית. הוא שתה כמה טיפות ועזרתי לו לקום. אז התכופף הבחור והקיא את קרביו על האדמה. נרתעתי לאחורי. לאחר שהתרוקן, שוב נתתי לו את המימיה והוא שתף את פיו, את פניו, וניסה להתרחץ מעט. נשען הבחור על עץ הדולב. "ראית מה הם עשו לי? הם גם לקחו לי את הבגדים, לעזאזל." "לא ראיתי דבר," אמת אמרתי. "אבל אני יודע מה קרה. ארוץ הביתה ואביא לך משהו ללבוש." בביתנו לא השליכו בגדים לזבל, גם אם כבר לא התאימו. היה אחי גדול ממני בכמה שנים, בגדיו נשמרו לי – אם אי פעם אגדל. הם היו כמעט בגודל המתאים לבחור הפצוע. "אבל מהר. אל תשאיר אותי ככה." הזדרזתי בתוך היער המאפיל לעבר ביתי. איך אסביר את הצורך בבגדים לאמי? "מצאתי בחור מסכן הזקוק לבגדים..." אולי "היה בחור ללא בגדים ביער...." לא משכנע בעליל. אבל על אחד מהשיחים מצאתי את בגדיו; כנראה השליכום מתקיפיו שם. רצתי בין העצים למקום שהיה. מצאתיו מטייל בין העצים, כאדם הראשון בגן. בינתיים התפכח מעט ואפילו עלה חיוך על פניו והודה לי בקצרה. זינק הבחור לתוך בגדיו. עדיין היו תנועותיו רעועות, והיה זקוק לתמיכה ממני. "המושיע היהודי שלי," התבדח. מה? איך? הסתכלתי בפניו של הצעיר והוא הישר לי מבט בחזרה. אז נזכרתי. היה בראש השנה אשתקד. חזרתי מבית הכנסת עם הורי ולבשנו חג. עברנו ליד רחוב אחד, שבו הבתים הם פשוטים יותר, קטנים יותר, דלים יותר. המכוניות לידם הם ספורטיביות יותר, ומושקעות יותר מהמכוניות האחרות בשכונה. בדרך כלל אחד מדיירי הבית שכוב תחת למכונית ומתקן משהו, או עומד לידה מצחצח. בילדותי, פעמים רבות הזהירה אותי אמי לבל לעבור ברחוב ההוא. "הם לא כמו השכנים שלנו," הייתה אומרת, ותו לא. הבנתי את הנרמז. באותו יום, היתה חבורת צעירים משפצים מכונית ליד הבית. נעצו בנו את עיניהם והרגשתי לא בנוח. חשתי פער עצום בינינו; אנחנו בלבוש ההדור והלא מתאים למזג האויר, והצעירים לבושים (או חצי לבושים) ברשלנות אופיינית. פתאום הייתי מגוחך בעיניי והרגשתי לא במקום. "אתם נראים טוב בחליפות החדשות שלכם," אמר אחד מהם, כרבולת בלונדינית לראשו, בלגלוג. "שווייג. ענטפער נישט דעם שייגעץ," לחשה אמי. אל תענה לשייגעץ. הבנתי ושתקתי. אבל אבי כן ענה. "יופי של מכונית – Thunderbird 1962, לא?" נפגשו עיניהם לרגע. "נכון. חג שמח." דבר הצעיר בנימוס הפעם, מבוייש מעט. "תודה," השיב לו אבי. כעת עמד לידי אותו בחור. התקדמנו ביחד באור הדמדומים. עוד מעט שבת. מידי פעם שחרר הבחור גניחה ונשען עלי. "אל תגלה לאף אחד," ביקש. הבחנתי בבושה בקולו וריחמתי עליו. ועד לרגע זה לא סיפרתי לאיש מה שאירע ביער המחולל שלי. כמעט שלא חזרתי לשם מאז. "לא ראיתי כלום. רק שמור על עצמך." טפח לי הבחור על השכם בקורטוב חיבה. "אל תדאג – אני אהיה בסדר. אולי יום אחד אזמין אותך לבירה," אמר והלך מתנדנד מעט לדרכו. נכנסתי הביתה ועמדו הנרות בפמוטיהם, וגביע הקידוש על השולחן. התרחצתי בחפזה. רציתי להשיל מעלי כל הגועל והפחד של היום, להפרד מכל המאוס – השכרות, המכות, ההשפלה והצחנה. רציתי להתעלות על הכול, להגיע למקום אחר. והנה התרחקתי והגעתי, והיער איננו והעץ החלול איננו, והורי אינם. אבל עודני זוכר. אמר הבעל שם טוב: “בזכירה סוד הגאולה." איני יודע אם יש כאן גאולה, אבל זכירה יש. |
|