 לדף ראשי
לתוכן הגיליון
בתו הקטנה
הרצל חקק גיליון מס' 6 - תשס"ז * 2007 לפני למעלה מחודש, בכ"ב בטבת תשס"ז הלך לעולמו עמירם חרלף, שהיה איש ציבור ידוע בחיפה, משפטן בעל שם וסופר שפרסם כמה קובצי סיפורים. עמירם נולד בכ"ב בחשוון תרפ'ז, 30 באוקטובר והיטיב לתאר את חייו בספריו "מסלול אישי" ו"בסערת רגשות".
לפני כמה שנים חלה, ובתו הקטנה תמר כתבה תפילה לבורא עולם שיציל אותו. לאחר מותו הספידה אותו תמר ובסוף ההספד אמרה לאביה : "אבא, אני משחררת אותך". הרצל חקק כתב על תמונה זו את שירו, "בתו הקטנה". בִּתּוֹ הַקְּטַנָּה לְיוֹם הַשְּׁלוֹשִׁים לְעֲמִירַם חָרְלַף זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וּבָרֶגַע הַהוּא הַנּוֹרָא נִלְקְחָה נִשְׁמָתוֹ בִּסְעָרָה וְקָמָה בִּתּוֹ הַקְּטַנָּה אֶל הַחַלּוֹן, אֶל מַרְאֶה הַשָּׁמַיִם הַבּוֹעֲרִים, לַעֲצֹר בְּכַפּוֹת יָדֶיהָ אֶת לְשׁוֹנוֹת הַלֶּהָבָה, אֶת גַּלְגַלֵּי הַמֶּרְכָּבָה: וְאָמְרָה: הֶרֶף, וְאָמְרָה לַמַּלְאָךְ יָד אַל תִּשְׁלַח - קָרַב הַמַּלְאָךְ הַזַּךְ אֶל הַצַּעַר בְּעֵינֶיהָ וְקוֹלוֹ דּוֹמֵעַ: רְאִי, בִּתּוֹ, כִּי יוֹמוֹ הֶעֱרִיב, רְאִי, בִּתּוֹ, כִּי הַזְּמַן קָרִיב, תַּם כֹּחָהּ שֶׁל תְּפִלָּתֵךְ הַיְּשָׁנָה, זֶה זְמַנּוֹ לָצֵאת לְדַרְכּוֹ הָאַחֲרוֹנָה, וְאַתְּ, רְאִי כִּי נִשְׁמָתוֹ רוֹעֶדֶת בֵּין שָׁמַיִם לְאֶרֶץ – שַׁחְרְרִי אוֹתוֹ, תְּנִי לוֹ בִּרְכַּת הַדֶּרֶךְ. כִּי אַתְּ בִּתּוֹ שֶׁכָּתַבְתְּ תְּפִלָּתֵךְ וְכָל שׁוּרָה צָעֲקָה, רְאִי, כִּי תַּם כֹּחָהּ, תַּמָּה הַאָרְכָּה. וְהַמַּלְאָכִים עוֹמְדִים וְרוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת וְכָל הַשָּׁמַיִם עֲשֵׁנִים, וּתְפִלּוֹתֶיהָ לֹא כָּלוֹת, וְשָׁב הַמַּלְאָךְ וְלָחַשׁ בַּחֲרָדָה: תְּנִי לוֹ, בַּת יְקָרָה, אֶת בִּרְכָּתֵךְ הַיְּחִידָה, הוּא אָבִיךְ וְאַתְּ בִּתּוֹ, וְזֶה חַסְדֵּךְ עִמּוֹ - כִּי הִגִּיעָה שְׁעָתוֹ. אֲנִי שׁוֹלַחַת אוֹתְךָ, אֲבִי, לְדַרְכְּךָ כָּךְ שָׁמְעוּ הַמַּלְאָכִים אֶת הַבַּת הַבּוֹכָה, אֲנִי שׁוֹלַחַת אוֹתְךָ בְּצַעַר וּבִנְשָׁמָה קְרוּעָה אֶל כָּל מְחוֹזוֹת הַקֶּסֶם וְהַפְּלָאִים אֶל כָּל אַרְצוֹת הַיֹּפִי וְהָרְקִיעִים, מִכָּאן, מִלֵּב הָאֲנָשִׁים הַכּוֹאֲבִים, מִלֵּב הָאֲדָמָה מִתּוֹךְ יָם הַלְּבָבוֹת הַשְּׁבוּרִים וּמֶלַח וְהַדִּמְעָה, הֱיֵה, אַבָּא יָקָר, מֵלִיץ יֹֹשֶׁר לְבִתְּךָ הַקְּטַנָּה הֱיֵה מַלְאָךְ שׁוֹמֵר לְאִמָּא וּלְכָל הַמִּשְׁפָּחָה בִּיגוֹנָהּ, אֲנִי מְשַׁחְרֶרֶת אוֹתְךָ, אַבָּא, מְשַׁחְרֶרֶת וְעַד כְּלוֹת רוֹעֶדֶת, כִּי בָּא יוֹמְךָ, כִּי תָּבוֹא נִשְׁמָתְךָ עַד עֵדֶן. נָגְעוּ בָּהּ הַשָּׁמַיִם בְּחֶמְלָה, וְקָרַב עַמּוּד הָאֵשׁ – וְאָמְרָה בַּת הַקּוֹל: צַדִּיק בָּא אֵלַי, בִּקְרוֹבַי אֶקָּדֵשׁ. וּכְשֶׁיָּרַד הַגֶּשֶׁם וּבָכָה כְּיֶלֶד עַל שְׂדוֹת בֵּית הָעָלְמִין, הוֹבִילוּהוּ מַלְאֲכֵי נֶחָמָה בְּרֶכֶב כִּסּוּפִים לְעֵדֶן הַטְּרַקְלִין, וּבָרֶגַע הַהוּא הַטָּהוֹר נִתְּקָה נִשְׁמָתוֹ מִן הַחֻלִּין, עֲטוּפָה בְּכָל הוֹדוֹ וַהֲדָרוֹ וְדַרְכּוֹ הַזְּרוּעָה אוֹר בֵּין הַשִּׁטִין וּנְגוֹהוֹת תְּפִלִּין – וְהִדְהֲדוּ עַד אֹפֶק שִׂפְתֵי בִּתּוֹ כְּאִוְשָׁה, הֲבָרוֹת חִוְּרוֹת שֶׁל בַּקָּשָׁה, גֶּחָלִים שֶׁל לְחִישָׁה - אֲנָחָה קְטַנָּה, מִתְחַנֶּנֶת וּבוֹכָה: לֵךְ אֲבִי, לֵךְ לְךָ לְדַרְכְּךָ, לֵךְ לְעוֹלָם שֶׁבּוֹ חֶסֶד וֶאֱמֶת לָרֹב, לֵךְ לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב. וּבָרֶגַע הַהוּא הַגּוֹוֵעַ, רָאוּ אֶת הַבָּרָק בַּחַלּוֹן וּבְעֵינֶיהָ, וְרָעֲדוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים הַדּוֹמְעִים – כִּי קוֹלָהּ חָצָה תֹּהוּ וּרְקִיעִים, כִּי נָגַע בִּכְיָהּ וְנִרְגָּשׁ עַד רִצְפַּת הַמִּקְדָּשׁ, וּבְתוֹךְ הַשְּׁתִיקָה הַקְּסוּמָה עֵת לִטֵּף אֶת בִּתּוֹ מַשָּׁק כַּנְפֵי הַנְּשָׁמָה -- רָעַד פִּיהָ, וְזָעַק וְנֶחְנַק וְיָבַשׁ: "תִּתְגַּדַּל, אֲבִי, תִּתְגַּדַּל וְתִתְקַדַּשׁ"  |
 |
