בצל

חיה משב

גיליון מס' 9 - תשס"ז * 2007

בָּצָל

תָּבִין, אֲנִי עוֹסֶקֶת כָּעֵת בַּבָּצָל
וּבְכַמָּה כֻּרְכּוּם, מְנַסָּה לִמְצֹא
מַתְכּוֹן שֶׁיָּבִיס אֶת סַרְבָנִית
הָאֹכֶל. אֵינִי יְכוֹלָה עוֹד
מִלְחָמוֹת, אֲנִי מֻקֶּפֶת
בָּצָל, וּפָנַי מְשׁוּחִים כֻּרְכּוּם.
מִבַּעַד לְחָרָךְ אֲנִי רוֹאָה אוֹתוֹ נִמּוֹחַ
בְּפִיהֶם, מְרַכֵּךְ אֶת רִירִית הָאַף שֶׁנִּתְקַשְּׁתָה
שׁוֹמַעַת אֶת בִּזַּת הַזְּבוּבִים וְשַׁאֲגַת הַבֶּטֶן.
21/05/2007

על השיר

השיר מצייר תמונת מצב בפלאסטיוּת וחדוּת עד שהכּוּרְכּוּם והבָּצָל ממש שורפים את העיניים.. בשיר זה קיימת השוואה בין הילדה שכביכול יש לה הכל ואינה רוצה לאכול כלום, לבין אותם ילדים באֵזורים מוכי עוני ומלחמה, שעולים בדמיונה של הָאֵם; אותם ילדים שאנו מכירים בסִבלם רק מן התמונות עם הנזלת שהתייבשה והבטן הנפוחה (הם אלו המתוארים ב-3 השורות האחרונות).

האֵם לכודה בתוך מלחמה פרטית שלה (הילדה סרבנית האוכל) ואינה יכולה להתפנות למלחמות בחוץ, אבל בזוית העין התמונות הללו של הילדים הרעבים זולגות לתודעה והיא נקרעת בין שני העולמות - ידה אינה מושיעה לא פה ולא שם.