לימודים - התנ"ך התחוח

פתיחה
הדברים שאעלה על הכתב להלן מתרוצצים בראשי כבר לא מעט זמן, ותפסו תאוצה בשנים האחרונות בהן מצאתי עצמי מלמד תנ"ך במסגרות מגוונות מרתקות – דתיים וחילוניים, בנים ובנות, מבוגרים וצעירים. בשיעורים אלו אני ניצב לא רק כמלמד אלא גם כלומד המאזין לקולות מפתיעים אך גם מרתיעים, ונדרש להתבונן על תנ"ך לא מוכר מעיניים לא מוכרות.

האמת היא שהקולות רוחשים לא רק בתוך בתי המדרש השונים אלא מהדהדים גם במרחבי התרבות הישראלית שמגלה מחדש את ארון הספרים היהודי, ובראשו שוב את התנ"ך. מאמרים חדשים ומחקרים חדשניים, קריאות ופרשנויות שלא שערו אבותינו לטוב ולמוטב, ספרי הגות וספרי רומן שיוצאים ממש חדשים לבקרים – אינם מאפשרים להישאר אדישים ולכלוא את ההרהורים...

וכך הדברים מוגדרים – הרהורים, שהרי כך הם באמת, וכך ראוי שייקראו. חלק מהדברים ומהאווירה הנושבת דרכם ודאי יהיו מוכרים לחלק מהקוראים כנשיבת הרוחות בתקופת הפולמוס "תנ"ך בגובה העיניים", אולם אין ברצוני לשחזר כאן את הטענות מצד זה ומהצד שכנגד, אלא פשוט, כאמור, להעלות הרהורים אישיים על הכתב.

כותרת דברי הושאלה משירו המפורסם של יהודה עמיחי – "המקום שבו אנו צודקים":

מן המקום שבו אנו צודקים
לא יצמחו לעולם
פרחים באביב
המקום שבו אנו צודקים
הוא רמוס וקשה
כמו חצר
אבל ספקות ואהבות עושים
את העולם לתחוח
כמו חפרפרות, כמו חריש
ולחישה תשמע במקום,
שבו היה הבית
אשר נחרב

בקצרה, במהלך השנים אני מגלה לתדהמתי, שהתנ"ך - על ספריו וגיבוריו, אירועיו ומסריו - איננו המקום הברור והקשה, אלא דווקא זה התחוח...

אינני יודע כיצד התעצבה אצלי החוויה הראשונית שהתנ"ך הוא ספר של "מקום בו אנו צודקים" ועל כן הוא "רמוס וקשה" וברור וחד; אולי בגלל ההוראה הדוגמאטית במערכת החינוך שלנו, והשימוש בתנ"ך כלקט סיסמאות בדרשות ובנאומים, אולי בגלל תובנות שמרניות ומסורתיות החזקות כפל כפליים כשמדובר בספר הספרים, ולא מאפשרות מלכתחילה להתבונן בתחיחותו, ואולי בגלל סיבות אחרות. בכל אופן הגילוי של התנ"ך מחדש מעורר בי תדהמה מופלאה, רעננות וסקרנות, ממש תחושת פריחת אביב.

בשורות הבאות אנסה להסביר מדוע אני רואה את התנ"ך כתחוח, כאשר ברור לי שעדיין יהיה מקום להתלבטות – האם הראיה הנה אובייקטיבית (כך הוא התנ"ך באמת) או שמא סובייקטיבית (כך אני קורא את התנ"ך), וגם אם הנה סובייקטיבית - אולי בכלל סובייקטיביות זה שם המשחק.

א. ספריו
מהי דמותו המצטיירת של התנ"ך, כאשר לצד חומש "שמות" על התגלות אלוהים שבו בנסים ובתורה, ניצבת מגילת "אסתר"?

כיצד ניתן לתפוש את התנ"ך כספר ברור וחד, כאשר חורשים בו ספיקותיה של מגילת "קהלת" ומוצגות בו טענותיו של "איוב"?

עברתם פעם על ספר "תהילים" מתחילתו ועד סופו?

ובכלל – גם אם צודקים הם דברי האלוהים המובעים למשל בנבואות "ירמיהו" או "יונה", הרי התנ"ך נותן מקום כל כך רחב לדבר האדם, תחושותיו, הרהוריו ולבטיו, לא רק בספרי הכתובים (שהם דבר האדם באופן מובהק) אלא אף בספרי נבואה כמו "ירמיהו" או "יונה".

ועוד לא דברנו על האהבה הנפתלת שבמגילת "שיר השירים", שכתב אותה אותו כותב של דברי המוסר ויראת ה' שבספר "משלי".

מוכרת אמנם המתודה הפרשנית הכללית (הנמצאת כבר בחז"ל ונמשכת עד ימינו) המבקשת לשטח את הגבשושיות: אולי נצנזר ונגנוז, אולי נביט על הדברים כמשל, אולי נשלים פערים ונכסה ונסתיר, אולי נדרוש צייתנות בפרשנות הראויה וכד'. אלא שלא משנה מהי עמדתנו הסופית כלפי הדרכות לימודיות אלו, שהרי בכל מקרה - בעצם קיומן הן מעידות על התחיחות של התנ"ך. שאלת ההתמודדות עם הלגיטימיות של "הספרים התחוחים" הנזכרים, ובסופו של דבר הקביעה להותיר ספרים אלו בתוך התנ"ך כפשוטם, עושה את התנ"ך לספר תחוח ולא רמוס וקשה כמו חצר.

ב. גיבוריו
האם גיבורי התנ"ך, קדושי האומה, מוצגים בתנ"ך כאנשים "פלקטיים", שמרגע הופעתם על בימת התנ"ך ועד לירידתם לא התקדמו לשום מקום?

האם גיבורי התנ"ך, מחנכי האומה, מוצגים בתנ"ך כ"מלאכים עומדים" ולא התמודדו עם אתגרים הנוגעים לאישיותם הפנימית?

הן גיבורי התנ"ך פעלו וחלמו, תכננו והתבדו, חטאו ונענשו ותיקנו, חטאו וקבלו תוכחה ושבו, נפלו וגם טעו וגם שגגו ואף זדו – והתנ"ך מציג בעיקר את נפתוליהם עם עצמם ועם הזולת ועם האלוהים. והרי הם כסולם מוצב ארצה שראשו מגיע השמימה, ועולים ויורדים בו!

ולא רק בחטאים מדובר, ולא רק את הכישלונות אני מחפש, אלא את כל מבנה האישיות של גיבור וגיבורת התנ"ך. שרה אמנו היא שרה אמנו לא רק בשל הליכתה אחר דבר ה', אלא גם בשל צחוקה והכחשתה, כאבה וצערה ומותה. ההיה יוסף יוסף הצדיק, לולא חלומותיו שבפרשת "וישב"? ההיה אהרון אהרון הכהן לולא פרק ל"ב בספר שמות? ומה על הנביאים שלימד אותם ה' ש"האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב"? קראתם פעם את שירי כל משוררי "תהילים"? ועוד לא ייחדנו דיבור על דוד...

הזדהות היא תורף החינוך שבתנ"ך ובכלל, ואין הזדהות בלי כנות. תחיחות הגיבורים משווה לתנ"ך את כנותו.

ומה עם הקב"ה? כיצד הוא יתברך – הגיבור הלא מעורער של הספר כולו – מופיע בתנ"ך? אל נוקם - ומלא רחמים, זקן יושב בדין - ובחור עושה מלחמה, עונה מן הסערה - ומציץ מבין החרכים, עוטה ערפל - ומבהיק כלהב אש, ומתעצב אל לבו...

על תחיחותה הנשגבת של הופעת האלוהים בתנ"ך עומד ר' נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן קמא תורה קט"ו) בנוגע לפסוק " ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים" – בערפל דווקא...
נצרף לדבריו שיר:

אלהי מסכה לא תעשה לךְ
גם לא אלהי סטיקר
או גרפיטי
גם לא אלהי פלקט.
אלהי מסכה לא תעשה לךְ
לא תעשה לךָ אלהי מסךְ
גם לא אלהי קסם.
אולי אלהי שיר
שַֹךְ כּף
בעב ענן
לוחש

ג. אירועיו
הרבה מבוכה הייתה נחסכת מאתנו אם התנ"ך היה בוחר לדלג על כמה וכמה אירועים הנזכרים בו.

הרבה התפתלות היו נמנעות אם התנ"ך היה נכתב בקול אחד ללא סתירות, חזרות, כפילויות ובחינות.

כמה חיצי ביקורת היו נשארים אחר כבוד באשפתם, אם התנ"ך היה נכתב כספר היסטורי בהיר, או ספרותי ברור, או בלשון מוחלטת.

ולמה החפירות הארכיאולוגיות לא מצביעות על משהו ברור לעין כל, ולפעמים דווקא להיפך?

והנה עם כל זאת כך נכתב התנ"ך.

ד. מסריו
לפסקה זו מתנקזים ההרהורים כולם. בשטף לימודי הולך ומתברר לי שהתנ"ך לא צבוע בגווני שחור-לבן, אלא אפור. ואולי בצבעי הקשת. דברים ברורים בתחום המוסר המוצגים בספר אחד, עולים כשאלה בספר האחר; האמונה התמה הנצרפת בחיי גיבור זה, מתפתלת ביותר בחיי גיבור אחר; המסר הנלמד במוחלטות מאירוע זה, מקבל תפנית לא פשוטה באירוע האחר. יודע אני שצריך לפרט ולהדגים, אך כה רבות הן שאינני יכול לפורטן. אין זאת אלא שהמקרא דורש – 'דרשוני'! למדו אותי בשתי אוזניים פתוחות לרווחה, ובלב המבקש להבין, להכיל, לשאת הפכים.

אני מבקש להדגיש - אין אני חווה את לימוד התנ"ך כ"תוכנית לפי בקשתך", אך גם לא כדוגמה קבועה מראש. הכרתי בתחיחות של התנ"ך מובילה לבירור מעמיק יותר, עדין יותר, קשוב יותר לסוגיות המשתקפות ממנו על חיי, חיינו. הדברים הנלמדים מתלבנים תדיר חדשים לשיעורים, סימני קריאה מפנים את מקומם לסימני שאלה ולסימני תמיהה, והנאומים הברורים מוחלפים לא פעם להפתעתי ולשמחתי בשתיקה ובקשב. ממילא זקוק אני לכל הכלים שברשותי כדי ללמוד אותו – כלים פרשניים וספרותיים, ביקורתיים ונפשיים. ועדינות. הנה כך אני מאמין נאפשר ללחישה להישמע מתוך הלבן שבין האותיות, ולבנות מחדש את הבית אשר היה נחרב.

אסיים בדברים מפעימים בכנותם שכתב הרב ברויאר (שללא ספק הנו אחד מהמתמודדים המובהקים והמוצלחים עם תחיחות התנ"ך), ואביאם בהרחבה ("פרקי מקראות" עמ' 14-15):

הקורא ספר שנכתב בידי אדם רשאי ואף חייב להתייחס אליו בביקורת. לפעמים ימצא שהעובדות המובאות בספר אינן נכונות, או שיש כשל הגיוני במסקנות המוסקות מהן, או שהתפיסה המוסרית של המחבר איננה מתיישבת עם מצפונו. בכל המקרים האלה הוא יעמוד על דעתו, על הגיונו ועל מצפונו, יקבל רק את מה שנראה לו וידחה את מה שאיננו מקובל עליו. הוא הסמכות הריבונית להכריע בכל מחלוקת, ולעולם לא ישמע לאדם אחר שיאמר לו קבל דעתי.
לא כן יחסו של אדם מישראל אל תורת ה'. כאשר הוא פותח את ספר התורה, אין הוא בא לקרוא בתורה, אלא הוא בא ללמוד מן התורה. לעולם יראה את עצמו כתלמיד הלומד תורה מפי נותן התורה. לפני תחילת לימודו יברך את ה' המלמד תורה לעמו ישראל, ואחר כך יכוף אוזנו לשמוע דברי אלוהים חיים. אך לעולם לא יחלוק על רבו ויאמר – דיין הניין לי ודין לא הניין לי.

אולם אין פירושו של דבר שהוא יוותר על חירות אישיותו ויקבל דברים שאיננו מסוגל לקבל. הוא ינסה להבין, ואם לא יבין - ישאל, ואם לא יבין את התשובה יחזור וישאל – מתוך אמונה שלמה שיש תשובה לשאלותיו. אך לעולם לא יאלץ את עצמו להבין את מה שאיננו מובן לו, ולא יזדהה עם מה שאין בכוחו להזדהות איתו. שכן היא לא תצלח. משום כך לא יכניס אל לבו דברים שהם זרים לרוחו, כי הרוח תדחה רעיונות שהם זרים לה, כשם שהגוף דוחה איברים זרים. אך מאידך, הוא גם לא ישליך את הדברים הקשים ארצה מתוך החלטה שאין הם ראויים לו. אלא הוא ישים את דברי התורה "על" לבבו, וימתין באמונה לשעה שבה ייפתח הלב, (כך נמסר בשם האדמו"ר מקוצק על הפסוק: "ושמתם את דברי אלה על לבבכם"), ויקבל את הדברים שעדיין איננו מסוגל לקבל. בהמתנה זו הוא יבטא את אמונתו השלמה באמיתה של תורה. היא כל ההבדל שבין יחסו אל תורת ה' ובין יחסו אל כל ספר שנכתב בידי אדם.

והעובדה שהתורה היא תורת ה' תבוא לידי ביטוי גם במשמעות שהלומד ימצא בה. שהרי עומק המשמעות שאדם יכול לייחס לספר תלוי בעומק אישיותו של המחבר. סיפור פשוט הנאמר מפי איש קטן יהיה בעיני השומע רק סיפור פשוט וקטן. אולם אם ישמע אותו סיפור מפי אדם גדול, כבר הוא עשוי למצוא בו משמעות גדולה – כגודל אישיותו של המספר. והואיל והמחבר של התורה הוא אין סוף, גם אין סוף למשמעות דברי התורה. ולפיכך הלומד תורה יצפה תמיד לגלות בה נפלאות מפי האל המפליא לעשות. והוא ימצא את הנפלאות האלה דווקא כאשר יפרש את התורה על פי פשוטו של מקרא. כי התורה מדברת בלשון בני אדם – אך בלשון בני אדם היא משמיעה דברים שבני אדם לא יוכלו לבטא בלשונם. כי רק הלשון היא של בני אדם; אך התכנים הם של ה' שברא שמים וארץ וירד מן השמים אל הארץ כדי להשמיע תורה לעמו ישראל. וכי גבהו שמים מארץ כן גבהו דברי ה' מדברינו ומחשבותיו ממחשבותינו.

על המחבר: בן 33, גר בירוחם, תאר שני בהוראת תנ"ך ממכללת הרצוג, מלמד תנ"ך במגוון מוסדות בנגב כגון: ישיבות הסדר, תיכון לבנים ולבנות, מכינות קדם צבאיות חילוניות ומעורבות, מדרשות לבנות ועוד.