לדף ראשי
לתוכן הגיליון
הגישה הראויה בהבנת הנקרא בלימוד תנ''ך
קטעים מתוך מאמר באתר ישיבת מרכז הרב הרב דוד חי כהן
גיליון מס' 1 - אדר ב תשע"א * 3/11
כי לא מחשבותי מחשבותיכם הראיה המוסרית הנבואית ערכי המוסר בתנ''ך כי לא מחשבותי מחשבותיכם
כשעוסקים בלימוד התנ''ך בכלל, ובדברי התורה בפרט, יש לזכור כי עוסקים בספרים המעבירים, דרך הסיפורים והמילים, את אורות הקודש האלוהיים שבהם ודרכם מתגלית החכמה האלוהית והרצון האלוהי הנמשך ממנה. הדיבור הראשון שקיבלנו מאת נותן התורה, מיד לאחר מעמד הר סיני וקבלת התורה, הוא: 'אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם'. לעולם אין לשכוח כי דברי התורה הם 'מן השמים'- מעולם הנצח, ואין להגבילם ולצמצמם באותם גבולות וצמצומים של שכל האדם, הכבול ושקוע בחיי החומר. אין לאדם השגה אפילו במה שנוגע לנשמתו הפרטית, קל וחומר לא בנשמת האומה ובנשמת ההויה שלמענם ניתנה תורה לישראל ולעולם. אזהרה זו חוזקה ונשנתה בדברי הנביא ישעיה: 'כי לא מחשבותי מחשבותיכם... כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי מחשבותיכם, כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים... כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו'.דבר ה' איננו דיבור ומחשבה כדיבור האדם חסר האונים, כל דיבור היוצא מאת ה' הוא דיבור היוצר ומבצע את חפץ ריבון העולמים ללא עיכוב וללא ספק בהצלחתו. כל דיבור שבא בתורה, הן במצוה הן בהסברה, הוא חוק במציאות שאין חזק ממנו בכל חוקי הטבע וההויה גם יחד. אדרבא, כל חוקי הטבע וההויה הגשמיים או הרוחניים לא קיימים אלא כדי לסייע בהוצאת דבר ה' אל הפועל. לכן, אין לעלות על הדעת שחוקי הטבע או חוקי נפש האדם יהיו חזקים או ישרים מדבר ה' הנאמר בתורה או בנביאים. בהמשך יחס זה לתורת ה' יש לזכור כי גם דברי הנביאים הם הופעת דבר ה' בעולם, ואינם דברים מליבם חלילה. כך אמרה התורה על הנביא הנשלח מאת ה': 'ונתתי דברי בפיו'. מתוך כך אין להתייחס לדברי הנביאים כדרך שאנו רגילים ביחס אל דברי חכמים מדורנו או מדורות קרובים, שגישותיהם המוסריות מובנות ומקובלות בשכלנו. הראיה הנבואית של אותן העובדות שאנו רואים שונה בתכלית מראייתנו האנושית הרגילה. לשם כך נביא שתי דוגמאות, על מנת להווכח עד כמה שונה גישת הנביאים, בדרישות המוסריות המחמירות שלה, מן המקובל אצלנו. הראייה המוסרית בתנ"ך א. בסיפור מעשה עכן, בזמן מלחמת העי המובא בספר יהושע, מסופר כי במלחמת יריחו החרים יהושע את העיר ואת שללה בשבועה שהשביע את ישראל. והנה, במלחמת העי, בסיבוב הראשון, הפסידו ישראל בקרב ונהרגו אחדים מישראל. יהושע, שהובטח לעזרת ה' בכיבוש הארץ, נדהם לשמוע על המפלה, קרע את בגדיו ונפל על פניו לפני ה' בתלונה על אשר אירע. תשובת ה' מדהימה בדבריה החמורים: 'חטא ישראל וגם גנבו וגם כחשו וגם עברו את בריתי... חרם בקרבך ישראל...'. לולא ידיעתנו שהיה שם בסך הכל אדם אחד שחטא ועבר איסור, שלא היה איסור תורה אלא נגזר על ידי יהושע, היינו מתרשמים שרוב העם נכשל בגזל וחמס ובאיסורים חמורים. כהיום היינו אומרים שצבא שרק אחד מחייליו נכשל הוא דוגמא לרמה מוסרית גבוהה שאין כמוה. מכאן, נוכל להתרשם עד כמה גדול הפער בין זוית הראיה המוסרית של הנביא לבין אותה בחינה הנעשית על ידינו. ב. בספר יחזקאל ישנו תיאור היסטורי ארוך אודות קורות עם ישראל בתקופה של מאות שנים. תיאור זה עומד בדבריו במיוחד על הבחינה המוסרית מאז יציאת מצרים ועד החורבן. בתוך תיאור זה מתוארים מעשי ישראל בהיותם במדבר במשך ארבעים שנה: 'וימרו בי בית ישראל במדבר ואת שבתותי חללו מאד...'. הדבר תמוה: בתורה מסופר שבמשך כל ארבעים השנים ששהו ישראל במדבר היה רק יהודי אחד שחילל שבת, ולזה קורא הנביא: 'את שבתותי חללו מאד'. מכאן גודל הדרישה הנבואית מדרישתנו, שכן כמה היינו מאושרים אילו היינו אנו זוכים לשמירת שבת כזאת שהנביא קורא לה חילול שבת. אחרי שתי דוגמאות אלו נבין שאם יש בתנ''ך תיאור חטא של אחד מגדולי ישראל, צריך להתייחס לזה באמת מידה שונה לגמרי ממה שנראה הדבר בפשוטם של כתובים. זאת ועוד, הקושי המתעורר בין הפער שבו מתייחסת הנבואה אל החטאים לבין הקולא בראייתנו, מחייב להגיע אל המסקנה שהדרישה החמורה של הנבואה מאתנו נשענת על גודל הקדושה הגנוזה בנו. קדושה הנראית בבירור בעינים הנבואיות, אך נסתרת מעיני בשר ודם. אם כן, גודל התביעה מישראל ומקדושיו מעיד בחומרתו דוקא על עוצמת קדושתו ורום מעלתו של בית ישראל, כדברי ספר הכוזרי על חטא העגל: 'הגדול הוא מי שחטאיו ספורים'. המתבונן, במבט הנזכר, בדברי הנביאים ובצורת מסירת תוכחתם, יוכל להבין ביתר בירור את סגנון הנביאים ביתר בהירות. והנה דוגמאות אחדות: א. בתחילת ספר ישעיה, כאשר מובאת רשימה ארוכה וקשה של תוכחות על עוונותינו באותה תקופה, נפתחת התוכחה בחזון לעתיד לבוא, שלכאורה אין מקומו כאן: 'והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, והלכו עמים רבים, ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' ויורנו מדרכיו... כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים'. מה הקשר בין חזון זה לפסוקים הבאים אחריו: 'ותימלא ארצו אלילים... יען כי גבהו בנות ציון... הוי משכימי בבוקר שכר ירדופו'? התשובה היא, רק כשיודעים את גודל נשמת ישראל ואת יעודה העולמי, להיות אור ה' לגויים כולם, אפשר להבין מדוע החטא מפריע כל כך לנביא ולרוח הקודש שבקרבו. ב. בספר ירמיה, לפני התוכחות הקשות, באים דברי חן וחסד: 'זכרתי לך חסד נעוריך לכתך אחרי במדבר... קודש ישראל לה'...'. מיד לאחר דברים אלו באה ביקורת קשה: 'עמי המיר כבודו בלא יועיל... פרה למוד מדבר...'. ולכאורה, איך ניתן לגשר על תהום כזו? התשובה, כי האמת היא הנראית בחזון וכל הנראה במציאות הוא צל חולף שלא ישאיר את עקבותיו לעולם. מכאן נסללה ההבנה הפשוטה והברורה כי ככל שגודל האומה, או יחידיה הגדולים, בולטים בקדושתם, כך תגדל הדרישה המוסרית מהם וכך יהיו תיאורי החטא קשים ומרים. כל זאת במבט האלוהי העליון, אשר שמים לא זכו בעיניו ובקדושיו לא יאמין. ברור מתוך כך כי מכאן ועד המחשבה שישנה שפלות מוסרית, שאנו המלאים עוונות כרימון, ומשולים לכסף סיגים מצופה על חרס, נוכל ליחס דברי ביקורת לאותם כוכבי אור המאירים לדורות עולם, הדרך רחוקה מאוד. מסקנה נוספת העולה מהדוגמאות שהבאנו בענין חטא עכן וחטא חילול השבת, היא כי אין להבין שום סיפור או תוכחה הכתובים במקום אחד בתנ''ך ללא בדיקת הנושא או האישיות בכל חלקי התנ''ך. רק מהשוואה בין המקומות השונים ניתן לקבל תמונה שלמה שתבהיר את הענינים הראויים. בדרך זו ניגש ראש התלמוד הירושלמי, ר' יוחנן, להבנת דברי הכתובים, כמובא במסכת סוטה: 'כל דבריך אחד הם ואנו יודעים לדרשם'. כלומר, רק מי שמתבונן בכל הדברים, ובכל המקומות שנזכרו בפירוש או ברמז, הוא הראוי לדורשם. ערכי המוסר בתנ"ך עלינו להפנים בהכרתנו את הידיעה כי התנ''ך איננו עוסק בדברי הימים, אין ענינו של התנ"ך לספר סיפורים. אלא כולו דברי קודש הנמסרים מאת יוצר העולם אל האדם בכלל ואל ישראל בפרט, מתוך חפצו להצדיקם. כך נאמר בספר ישעיה: 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר', זה ענינו וזאת מגמתו של התנ”ך - חפץ הצדק והיושר והנחלתם את העולם. כל סיפורי הנביאים, בספרי השופטים והמלכים, מראים כי כאשר עשו בני ישראל את הרע בעיני ה' הם נפלו בידי שוסים ובוזזים, וכאשר שבו מדרכם הרעה ניחם ה' וישיבם אליו בחסד וברחמים. בכתבי הקודש ישנה הדגשה במילים המבארות את מושגי הטוב והרע כשהם מבארות את דרך ראייתם בעיני ה'. כך נאמר בחטאם של ער ואונן: 'וירע בעיני ה' אשר עשה...', ולהבדיל אצל משה רבינו נאמר: 'מצאת חן בעיני', וכן אצל חזקיהו: 'והטוב בעיניך עשיתי...'. לאמור, אין אמת המידה המוסרית נמדדת לפי ערכי האדם, תרבותו וחוקי החברה שהוא מתנהל על פיהם. ישנה אמת מידה מוסרית עליונה, מוחלטת ואלוהית, שהיא מקור המוסר והצדק, האמת והיושר, החסד והטוב האמיתיים. שכן, כל מקורם של האמת והצדק, היושר והטוב, הם מאת יוצר האדם ויוצר רוחו בקרבו. לא יעלה על הדעת להקדים את מוסר האדם, על פי ראייתו, למוסר האלוהי אשר כסאו מיוסד על משפט וצדקה. איזה חטא מוסרי יש באכילה ביום הכיפורים או בקשירת קשר ביום השבת, שבעיני התורה חמורים מאיסורי גזל ושפיכות דמים? חילול שבת עונשו בסקילה, שהיא החמורה מארבע מיתות בית דין, ואילו חטא הרצח עונשו בסייף, שהוא השני מלמטה בארבע מיתות בית דין. מדוע אישה שבעלה נטשה שנים רבות, ולא נתן לה ספר כריתות, נחשבת כאשת איש ועונשה בחנק, ולעומתה אישה שרק אתמול שלשום קיבלה ספר כריתות מבעלה, ללא צעקות או סימני רוגז ושנאה, מותרת להנשא לכל אשר תחפוץ?! מדוע אסרה התורה להשחית עץ מאכל וציותה שלא לצער בעלי חיים, ויחד עם זאת ציותה להכרית את זרע עמלק מאיש ועד אישה מעולל ועד יונק?! ברור שמי שלומד תורה ורוצה לשאול שאלות צריך להכיר את אמת המידה של התורה ושל נותנה ורק בעקבות ההליכה אחריהם יוכל לשאול ולתרץ. אם לנו נראה מעשהו של יעקב בקניית הבכורה ובלקיחת הברכה כמעשה שלילי, ובעינינו מצטייר עשו כמסכן עשוק, איך נוכל לישב זאת עם דברי הנביא: 'ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי'. מקור האמת והצדק הוא זה שקובע כי יעקב הוא הצדיק ועשו הרשע, וזאת היא האמת המוסרית ביותר . על כן, בבואנו להבין את המעשה, מתוך ניסיון להצדיק את יעקב, אין אנו חוטאים במשוא פנים ובסילוף העובדות. אדרבא, ברור כשמש שיעקב צדק. אולם אם אנו צודקים בהסברת ענינו בזה עולה ספק: יתכן שדברי ההסבר צודקים וכי ישנו הסבר עמוק ואמיתי יותר, אך דבר אחד ברור, עם הסבר או בלי הסבר- יעקב הוא הצדיק ועשו הרשע. שכן, זאת קבע ריבון העולמים אשר אין לפניו משא פנים ומקח שוחד, והוא חוקר כליות ולב: 'טהור עינים מראות ברע', ולעולם לא יחליף חוט אחד של אמת בחוט של שקר, כי הכל גלוי לפניו, עבר ועתיד חוץ ופנים. הדבר ברור כי למי שאין אמון בצדקת הנהגת ה', מלך מלכי הצדק והאמת, ומי שחושד שהתנ''ך מסלף ומעלים דברים, לא יוכל לגשת ללמוד תנ''ך או לשאול עליו שאלות ולהטיל בדבריו דופי של ספק כלשהו. אין דברינו מופנים אלא למאמין בקדושת הבורא וצדקתו, הנגלית בתנ''ך ובדברי עבדיו הנביאים ודברי הקודש של הכתובים. |
|