ריש מתגלגלת

יעקב עציון

גיליון מס' 5 - אלול תשעב * 9/12

לפני זמן מה חזר בני מן הגן ולימדני חידוש לשוני. הגננת, כך סיפר, הסבירה שיש הבדל בין גרעין לבין גלעין. גרעין הוא זרע המצוי בתוך פרי כשלצדו זרעים נוספים, בעוד גלעין הוא זרע המצוי לבדו בתוך הפרי. הווה אומר, לתפוח יש גרעינים, אך לאפרסק או לגודגדן יש דווקא גלעין.
למשמע הבחנה זו נזכרתי בדברים שאמר לי בני הגדול יותר לפני כמה שנים, לאחר שראה סרט על ילד איטלקי המחפש אחר אִמו, ושמו "מלקו".

משחקים בגלעינים
כיום העיצורים ר' ו-ל' נדמים בעיני רבים מאיתנו כרחוקים למדי זה מזה, אך כך קרה בהשפעת ההגייה 'האשכנזית' של הרי"ש, המופקת באמצעות החלק האחורי של הלשון. הרי"ש 'המזרחית', הנהגית באמצעות קצה הלשון, קרובה למדי לעיצור למ"ד, עד שבכמה שפות - הן עתיקות (למשל מצרית) והן בנות ימינו (יפנית) – כלל לא מבחינים בין השניים והם נחשבים להגה אחד.

כך, אין לתמוה על ש"מרקו" האיטלקי נשמע לבני כ"מלקו", ובה במידה אין לתמוה על כך שבמקורותינו ניתן למצוא שני שמות חלופיים לחרצני הפירות - גרעין לצד גלעין.

אין בידינו הקלטה של חכמי המשנה ולכן קשה לקבוע איזו צורה הייתה רגילה בלשונם – אך בכתבי היד הקדומים יש עדויות הן לגרעין והן לגלעין, ללא כל הבדלי משמע ביניהם (אגב, הצורה המתועדת ליחיד היא "גלעינה", בסיומת הנקבה, ולא "גלעין").

נביא לשם הדוגמה משל המובא משמו של התנא ר' שמעון בן אלעזר במסכת 'שמחות', המעיד כי משחק ב'גוגואים' הוא לא המצאה של דורותינו:

משלו משל, למה הדבר דומה - לתינוקות שהיו משחקין בגלעינין - כל זמן שהן משחקין, אם יטול אחד מהן גלעינה מחבריו הוא עומד ומקרע את בגדיו. גמרו מלשחוק, הם הולכין ומפזרין את הגלעינין. כך הן הרשעים, הן חוטפין וגוזלין וגונבין זה מזה, ובשעת מיתתן הן מניחין כל מה שיש להן לאחרים, שנאמר ועזבו לאחרים חילם.

לצד מקור זה המזכיר את ה"גלעינה", מקורות רבים אחרים מתייחסים ל"גרעין", ולעתים אותו כתב יד נוקט פעם "גרעינים" ופעם "גלעינים".

כך, לפני העברית החדשה היו מזומנות שתי הצורות, ולכן נוצרה החלוקה הסמנטית שהוזכרה לעיל בשם הגננת, והיא מתועדת אף בכמה מילונים.

עוד יש מפלס
בזכות חילוף דומה בין רי"ש ללמ"ד התעשרה שפתנו גם במילה מפלס, שכיום זוכה להישמע תכופות.

במקרא מופיע המפלס פעם יחידה, בכתיב מִפְלָשׂ. כך אומר אליהוא לרעהו איוב, בבואו ללמדו את קטנות האדם ביחס לבוראו: "הֲתֵדַע עַל מִפְלְשֵׂי עָב, מִפְלְאוֹת תְּמִים דֵּעִים?". מה פירוש "מפלשי עב"? כפסוקים רבים אחרים בספר, הדברים קשים לפענוח – אך כאן ניתן להיעזר בדברים דומים שאמר אליהוא לפני כן: "אַף אִם יָבִין מִפְרְשֵׂי עָב תְּשֻׁאוֹת סֻכָּתוֹ, הֵן פָּרַשׂ עָלָיו אוֹרוֹ...". בעזרת הכלל "יגיד עליו רעו" (מליצה הלקוחה גם היא מאותו מענה של אליהוא) ניתן להבין ש"מפלשֵׂי" ו"מפרשֵׂי" הם היינו הך, ורק חילוף הגייה יש ביניהם. מפרשי העב הם העננים הפרושים כיריעות בשמים, וכמוהם מפלשי העב. ברם, יש מן המפרשים שמשכו את המִפְלָשׂ למשמעות של יושר ופלס, ונתנו לו מקום בפני עצמו ולא רק כחלופה למִפְרָשׂ, וכך מכירה הכנרת, למשל, גם סירות מפרש וגם מדידת מפלס.

נתור קמעא אחר כמה חילופים נוספים ממשפחת הרי"ש והלמ"ד במקראות. הזכרנו בעבר בטור זה את ה"מזרות" המוזכרות בספר איוב ומשמעותן כנראה "מזלות", קבוצות כוכבים. בדומה, בנבואת יחזקאל מובא משל על כפיר אריות שלמד לטרוף טרף והובא למצרים, ונאמר עליו: "וַיֵּדַע אַלְמְנוֹתָיו וְעָרֵיהֶם הֶחֱרִיב, וַתֵּשַׁם אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ מִקּוֹל שַׁאֲגָתוֹ". מה פירוש המילה "אלמנותיו"? במדרש ויקרא רבה נדרש המשל על יכניהו מלך יהודה, "שהיה הורג את בעליהן ומענה את נשיהן". בעל המדרש הבין אפוא ש"אלמנותיו" הן אלמנות, שבעליהן נהרגו. ברם, תרגום יונתן לפסוק, וכמוהו מפרשים רבים, מבינים שאין כאן אלא חלופה פונטית לצורה "ארמנותיו" (ואכן, "ארמון" ו"עיר" מובאים יחד בפסוקי פורענות דומים. כך למשל בהושע פרק ח: "ושלחתי אש בעריו ואכלה ארמנותיה").

ראיה להבנה זו ניתן להביא מנבואת ישעיהו על חורבן בבל, שבה נאמר בין השאר: "וְרָבְצוּ שָׁם צִיִּים וּמָלְאוּ בָתֵּיהֶם אֹחִים וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה... וְעָנָה אִיִּים בְּאַלְמְנוֹתָיו וְתַנִּים בְּהֵיכְלֵי עֹנֶג". כאן מובן ש"אלמנותיו" אין פירושו אלמנות, אלא ארמונות שהפכו בשממונם משכן לבעלי חיים.

ואגב, מעניינת העובדה שבמילה אלמנה עצמה ניכרת אותה תופעה – חילוף למ"ד ורי"ש – אך לא בעברית עצמה אלא בינה לבין קרובות משפחתה. בארמית ובערבית האלמנה נקראת "ארמלא" או "ארמלה" – והנה לנו חילוף למ"ד ברי"ש ונו"ן בלמ"ד בחדא מחתא.

על בסיס ההיכרות עם חילופי העיצורים הללו ניתן להבין את דברי ר' עקיבא, המובאים במדרש הגדול לפרשת ראה בהקשר סיפור על אדם שניצל מטביעה בלב ים:

מעשה באדם אחד שהיה רגיל בצדקה, הלך וישב לו בספינה בתוך הים, באתה הרוח וטיבעה את הספינה בים. ראהו ר' עקיבא ובא להעיד על אשתו להנשא. לא הגיעה העת לעמוד עד שבא אותו האיש ועמד בפניהם. אמר לו ר' עקיבא, לא אתה האיש שטבעת בים? אמר לו הין. אמר לו ומי הצילך מן הים, אמר לו... כשירדתי לעומקי מצולה שמעתי קול רעש גדול, זה אומר לזה וזה אומר לזה רוצו ונעלה את האיש שנמצא בצדקה.

באותה שעה פתח ר' עקיבא ודרש: "ברוך ה' א-להי ישראל שבחר בדברי תורה ובדברי חכמים... שנאמר 'שלח לחמך על פני המים כי ברב הימים תמצאנו'. אל תקרא 'ברב הימים' אלא 'בלב הימים'".

ההגייה הקרובה של הרי"ש והלמ"ד אפשרה לר' עקיבא לדרוש את המילה "רב" כקשורה ב"לב", ולהשיטה ללב היַמִּים.

אשלים וגוזלים
לעתים גרמו החילופים בין למ"ד לרי"ש גם לפירושים רחוקים שנועדו לתרץ את הצורות הלשוניות החריגות. כך קרה כנראה בסוגיה במסכת בבא מציעא בתלמוד הירושלמי, העוסקת בשטרות שנמצאו ובדיניהם. בין השאר מובאים דברי ר' ירמיה בשם רב: "אם היה אישר הדיינין - הרי זה יחזיר. רבי חמא אבוי דרבי הושעיה אמר אשלי דיינין שבגלויות, גזלי דיינין שבארץ ישראל".

הביטוי שבסיפא, המשווה בין הגלויות לבין ארץ ישראל, הובא במרוצת הדורות לא פעם כביטוי לגדולתם של חכמי ארץ ישראל, לאמור – האשָׁלִים שבדייני הגלויות, היינו הגדולים והחזקים שבהם, נחשבים כגוֹזלי הדיינים שבארץ וכקטניהם (כך פירש למשל בעל 'פני משה' על אתר).

ברם, כבר העירו מלומדים שעסקו בסוגיית הירושלמי שנראה שאין כאן כלל "אשלים" ו"גוזלים", אלא "אשרים" ו"גזרים" שרי"ש שבהם נהגתה כלמ"ד ואף נכתבה כך במרוצת הזמנים. לדבריהם יש אפוא לקרוא: "אשרי דיינין שבגלויות, גזרי דיינין שבארץ ישראל" – והעניין כאן הוא באישורים ובגזרי דין שיוצאים מתחת ידי הדיינים, וכפי שנאמר בשורה הקודמת בסוגיה – "אם היה אישר הדיינין..." (כך מובא למשל בספר 'עלי תמר' לרב ישכר תמר).

קצת פלפל (או פפריקה)
נחתום בהתייחסות לחילוף עיצורים נוסף הקשור לתחומי הצומח, הפעם בין שפות המזרח למערב. ירק הפלפל לסוגיו השונים עולה כיום כמעט על כל שולחן בארצנו, אך שמו הנכון על פי החלטת ועד הלשון משנת תרצ"ח הוא דווקא פִּלְפֶּלֶת (ככל שידוע לי לא שונתה החלטה זו מאז). הפלפֵּל לעומת זאת הוא שמו של הצמח שמנו מפיקים את הפלפל השחור, התבלין החריף העולה גם הוא על שולחנות רבים.

אין כל קשר בוטני בין צמח הפלפל, שמקורו בהודו, לבין הפלפלת, שהוכרה לאחר גילוי אמריקה. בשל חריפותה של הפלפלת ("פלפל חריף" בלשון המדוברת) קראו לה בשמו של התבלין ההודי החריף, ושם זה הוחל אף על בני המשפחה שאינם מצטיינים בחריפותם.

במקורות חז"ל מוזכרים הפלפל והפלפלין לא פעם, והכוונה היא כמובן לירק ההודי ולא לגמבה ולחבריה. כך למשל מובא במדרש תנחומא לפרשת קדושים: "אמר ר' ינאי: אפילו פרפלין נטע שלמה בארץ... היה שלמה יודע אי זה גיד שהולך לכוש, ונטע עליו פרפלין, ומיד היו עושין פירות, שכן הוא אומר 'ונטעתי בהן עץ כל פרי'". הפרפלין הם כמובן הפלפלים. אך בעוד חילוף העצורים שלפנינו אינו מצוי - שמו הרגיל של תבלין הפלפל באנגלית, pepper, הוא תוצאה של חילוף דומה: השם ההודי המקורי הוא כנראה pippali, אך ביוונית ובלטינית הלמ"ד הפכה לרי"ש, וכך התקבל השם piper, וממנו נולדו שמות דומים ביתר שפות אירופה. העברית קיבלה את השם פלפל ממזרח, דרך הפרסית והארמית, ולכן אצלנו נשתמרה הלמ"ד – בעוד השם פפריקה הגיע אלינו ממחוזות אירופיים, שבהם פירושה הוא פשוט פלפל.