אתר דעת חברי המערכת צור קשר
ביקורת ספרים
דבר המערכת
דף מספר ישן
דרכי חינוך
הוראת תורה שבעל פה
הלוח העברי
חינוך בעידן טכנולוגי
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
מחקרים
מחשבת ישראל
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מן המקורות
משפט עברי
ספרות
ספרים חדשים
עבודות תלמידים
ענייני לשון
פיוט
פסיכולוגיה
פרשיות במקרא
שירים
תולדות ישראל
תורה שבעל פה
תמונות וצילומים
תנ"ך - לימודו והוראתו
תפוצות ישראל
תפילה
לדף ראשי לתוכן הגיליון

למהותו של ספר יונה

שושנה אידל

גיליון מס' 15 - תשע"ט - 2018/19

ברצוני לעגן את נושא שיאה של הבריחה של יונה – המצאו במעי הדג במעגלים אחדים: מימד קיומי, דתי ואמוני, ולראות כיצד הם משולבים להבעה אחת ולנושא אחד. תחילה אתייחס למוטיב החזרה הכפולה הנשנית בספר יונה, כאפיון לשוני ותוכני-ערכי.

מערך החזרות מתפרש קודם כל על פני מצלולי אותיות כמו תרשיש, נינוה, קיקיון, כשנראה שהאותיות אכן יוצרות קווים משיקים בין חוץ ופנים בסיפור המורכב: בין אירוע אגדי בעל מימדים קוסמיים, באשר הוא מתנהל בים, ביבשה, במים, במדבר, בסער ובשקט, לבין התרחשות נפשית פנימית, בעלת מאפיינים כביכול יונגיניים, או אגדיים-תנ"כיים. הוא מאזכר את ההסגרות בתיבת נוח, על מנת להינצל. במובן התנ"כי הסיפור מהדהד גם מעשים מסדר-העבודה של הכוה"ג ביום הכיפורים, המתואר במסכת יומא, ואשר נכלל במחזור התפילה של יוה"כ, ונקרא לפני קריאת ספר יונה בשעת המנחה. התכנסותו של הכהן הגדול בקונכייה הסגורה של קודש הקודשים, המתח באשר להצלחתו, ואפשרות יציאתו בשלום מהווים קווי הנחיה נסתרים גם בסיפורו של יונה.

אולם, נוסף לאפשרויות אלו, הגנוזות בצורות שונות בסיפורי הצלה, ניתן למצוא בסיפורו של יונה, הִבָּלְעוֹ בקרב הדג הגדול, תפילתו, וההמשך האישי המפתיע, שחווה יונה לאחר הצלתו, גאולתו הפיסית, את הסיפור האישי האנושי של מסע חיים, כשהמקום הספציפי אליו נקלע יונה בעל-כורחו, מְגַלֵם הימצאות במקום שהוא תלוי זמן, בממדיו השונים. ההימנעות מאזכור זמנו של סיפור יונה, כמובן מכליל אותו בסוגת סיפור האגדה. מה שמקנה לסיפור ייחוד, מעלה אותו לדרגה חינוכית, ומאפשר ליונה מבע מילולי של רגשות, בשונה מן הדמות המקראית, ובדומה לדוד בספר תהלים מבטא את חייו ותפילותיו. הפניה אל מימד הנצח, בדומה לתפילת הכהן הגדול, איננה טעונת גורם דתי ערטילאי, אלא מפורשת, כפניה אל אלוקים, שהוא מכונן גורל; פניה מתוך מתח של ניסיון פרטי לכונן גורל עצמאי; הדיאלוג בסיום הספר בין יונה והאל משקף את מהותו המסתורית של אפשרות הדיאלוג בין שני מצבי גורל אלו. לכן מסתיים הספר בסימן תהיה, או שאלה, המרחפת בין שני הנמצאים – הבורא והנברא, והמתגלמת בממדי פגישת קריאה, תפילה, רצונות, צווים.

יונה, שאף שמו מתחיל בי', אכן נמצא כי' קטנה בין לחץ פנימי ולחץ אלוקי, המופעלים עליו בד בבד, בעוצמה, והוא סגור ביניהם, כמו בין אותיות (בהמשך לפתיחת המאמר), במעי הדג הגדול.

פעם, בסיפור מקראי אחר, בּישׂרה היונה, שכלו המים, ונגלתה היבשה.
אך בסיפור זה, דווקא בעלייתו אל היבשה, אשר במציאות האנושית תפקידה להקנות ביטחון לאדם, הוא נסחף אל מצב קיומי קשה; הוא ניצל מן הים פעמיים, אך בעלותו אל היבשה, האל מחייב אותו פעם נוספת להגשים את ייעודו הקשה, כנביא מוכיח את נינווה.

בבטן הלוויתן הוא נכנס אל מעמקי התודעה, ואל רבדיה העמוקים; הוא נישא, התערסל, עלה וירד עם גלי-התודעה למצב פנימי עמוק יותר, שם המעשים והמחשבות נדחסים, כביכול מצטמצמים למצבור אדים קלים יותר, שביכולתם להצטבר כמשקע אל דופן התודעה, להיות מתחתיה, בתת-מודע, לרבוץ לא נראים, לא מורגשים; אולם במצבים של לחץ, ביכולתם לצבור חום, להתפשט, לעלות אל הדפנות העליונות כגייזר ממעמקים.

כל התארים המעגליים בהם יונה מתאר את מצבו, "נהר יסובבני", "תהום יסובבני", מתארים מצבי צלילה, פְנים לִפנים רבדים של סגירה: "חָבוּשׁ", "בריחיה בעדי לעולם", שהם סמלים לעיצבונו וייאושו, לנסיגה אל האגו הפרטי שלו, שם הוא אדם עם רצונותיו הפרטיים, רצון הבריחה מן הצו הקשה, וצו המצפון הפרטי לא להרע לעיר, שעפ"י צו האל היא חוטאת. כך נפש תהום-היא תהומו שלו, הנאבקת בין שני סוגי הצווים.

במפתיע, המשפט "בהתעטף עלי נפשי את ד' זכרתי" הוא גם תחילתו של עוגן-הצלה. המונח "התעטפות" בתהילים מבטא בעיקר מצב של עיצבון, כאן הוא מתאחה עם התלבשות באור, באפשרות של הִבָּרְאוּת מחדש. מול "נפשם בם תתעטף" – תהילים ה' ק"ז, מופיע בתהילים ק"ב א' – "תפילה לעני כי יעטוף", תפילה שנעה לעבר "לפני ד' ישפוך שיחו, ד' שמע תפילתי", רגשי התקווה משקפים אמירה, המאזכרת באופן בולט את המדרש: "התעטף אלקים באור וברא עולם" מתוך המשך ומסקנה חיובית: "כי רוח מלפני יעטוף, ונשמות אני עשיתי" (ישעיהו ט"ז נ"ז). מתוך המצב הניגודי מודע יונה לאפשרות עולם העלייה: והוא ממשיך "בהתעטף עלי נפשי, את ד' זכרתי, ותעל חיי, ד' אלוהי", הפסוק שהוא שיאו של הרעיון המגולם בישעיהו, הבורא הוא המציל. ושם, בכלי הקיבול הגדול של הרגשות וגווני התת-מודע המתעלים, הוא נחלץ מן ההרגשה האוקינית המציפה אותו, אל מצב תודעתי של זכרונות עבר חיים ונוכחים בהווה: "שִׁוַעְתִי, שמעת קולי, זכרת ותבוא אליך תפילתי אל היכל קודשך". גאולת עבר וגאולת עתיד זהים במימד האמוני של יונה – חוזרים בכפל לשוני: "אך אוסיף להביט אל היכל קודשך". זהות זו מיצגת את המימד המעגלי של רגעי-נצח, כמעמד הר סיני, כיציאת מצרים, והוא נוכח בזהות האמונית הקיימת.

אך יונה לא הגיע עדיין לדרגת משה רבינו. התקשורת הישירה, הרציפה באוהל-מועד לא היתה נחלתו. הוא לא ידע בַּזמן אודות התשובה של אנשי נינווה, ועל אודות העובדה של "וינחם האלהים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה".

על כן הוא נקלע למצב קשה בעלותו מתהום לבו, הוא נזקק לצורך להסביר את לבטיו, מדוע ברח תרשישה מפני הנבואה, והסברו נעוץ באותה אמונה עצמה, שבה מתואר האל ע"י משה, בתוקף מידותיו, מידות הרחמים: "כי ידעתי כי אתה אל חנון ורחום, ארך אפים ורב-חסד, ונחם על הרעה". מגמתו היא סגירת המעגל: "בן אמיתי" – אמתו היא אמת הכוללת את האמת שלו ואמת אלוקיו, מתוך הניגודים, מתוך בחינה חדשה, מזווית אחרת של בריחה, הפעם בבחינת "אברח מפניך אליך".

התלמוד מעשיר ומעמיק את ספר יונה על ידי אגדת המרגלית, המאירה תרתי-משמע את סביבתו של יונה, ומגלמת כסמל את ההארה הפנימית, שהנחתה אותו: "ר' מאיר אומר, מרגלית היתה תלויה במעיו של הדג, ומאירה ליונה, כשמש זה, שהוא מאיר לו בצהרים, ומראה לו כל מה שבים ובתהומות". המקור במסכת בבא בתרא ט"ז מקדים בזמן את מוטיב המרגלית בנוגע לאברהם אבינו ולנוח: "ר' שמעון בר יוחאי אמר: "אבן טובה הייתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו, שכל חולה הרואה אותה, מיד נתרפא, ובשעה שנפטר, נטלה הקב"ה, ותלאה בגלגל חמה". ולגבי נח נאמר בבראשית רבא ל"א: "ר' לוי אמר, "מרגלית הייתה לנֹחַ, והיה תולה אותה, ובשעה שהיא כהה, היה יודע שהוא יום, ובשעה שהייתה מבהקת, היה יודע שהוא לילה". דמות נוספת, שיש להקיש מִקורותיה על יונה, היא דמות אליהו, שתאחד את הנושא וּתְּגָבֶּה את מלוא משמעותו. אליהו נח תחת הרותם במדבר, ורוח קדים חרישית או שמש הציקה לו, כמו ליונה, לאחר הבריחה האחרת מאחאב, דווקא בעקבות ביצוע נקמתו בעובדי הבעל. ליונה ולאליהו נגלתה האלוקות לבסוף בקול דממה דקה בפעימת החסד, הרחמים, החיים והשלום. אליהו זכה לחיי נצח בגלגל-חמה (פירוש ר' חיים בן עטר, אור-החיים). יונה, זכה לדברי ניחומים שיש בהם פיצוי על תחושת אבדן הדרך, עד שהגיע לתחושה פיסית של הימצאות מעי הדגה. אברהם ואליהו, ניתן למצוא ביניהם מוטיב משותף – אותו מוטיב של זכיה ל"גלגל חמה". אם לפי פירוש הרשב"א ב"עין יעקב", אברהם מסמל את החכמה, וזכה לדברי-חפץ, להיות בעל האבן הטובה, החכם השלם בידיעתו, או אם מסמלת האבן הטובה המאירה את חסדיו של אברהם, את כח המרפא ואת דיבורו אל הגויים: "כשלמדם העניינים האלה ואמיתתם – גִיְרָם", ברור שתכונות אלו מקורן ברובד עליון מאשר "תחת לשמש", ומקור חיותן וקיומן אמנם ב"גלגל חמה, שם היתה תלויה החכמה", אך זהו גם שלב לעלות בסולם ולהגיע לידיעת הבורא (רשב"א).

אליהו ניחן אף הוא בכח המרפא, לכן הוא נגלה לבני אדם במצבי מצוקה, ומבטיח להם עתיד, וכשהוא מסים תפקידו, הוא שב אל "גלגל חמה".

יונה מסמל את התהליך של המרד, ההכנעה והתשובה, ואת מידת האנושיות הנלחמת; קיימת במדרש יונה גם תפיסה המצדיקה את יונה: בשל נבואות קודמות שהתבטלו קראו לו ישראל נביא שקר, וכדי למנוע את הרוגז עליו ועל עם ישראל – החליט על הבריחה. משום כך נאמר על המרגלית: "היא הראתה לו כל מה שבים ובתהומות", ובכח ההארה, הוא עלה ממצב בֵּינַיִם אל המציאות המורכבת אמנם, אך גם אל הפיצוי והנחמה.

***

הקשר בין התכנסותו של יונה בגוף הדג הגדול לבין כניסתו של הכהן הגדול לקודש הקודשים ביוה"כ, מתגלה ומתמצה בנושא התשובה.

יש מימד של תשובה, שנעשה ע"י קיום המצוות, שם, גם זדונות נהפכים לזכויות; ויש מימד של תנאים, שמעבר לקיום האנושי הרגיל, שם נוצרת התחברות במימד נעלה גם מן התורה: "התקשרות שבין נשמת ישראל לבין הקב"ה, על ידי כניסת הכהן לקודש הקודשים (גם בבית שני, אעפ"י שלא היה שם ארון העדות)", (ליקוטי שיחות, יוה"כ לר' מנחם מנדל שניאורסון מליובביטש).

לכן, לפני שמגיעים לתפילה הגבוהה ביותר, תפילת הנעילה של יוה"כ, יש להתכנס פנימה, ולצאת להיגאל בשחרור, לקראת אופק חדש ומציאות חדשה.

הביקורת, אם כן, בספר יונה תואמת לדברי חז"ל: הוא התמרד נגד הצביעות, שבה אנשי נינוה קרעו בגדיהם, ולא חזרו מהחמס שבלבבם, בחושו בעומק הווייתו את הצורך הכלל אנושי בשינוי האמיתי; יונה בן אמיתי אכן נכנס לעומק השינוי, בעוברו את שלבי התהייה, השאלה והזיכרון הטוב, שבו הכיר את בוראו מחדש, הסליחה האמיתית, הסולח האמיתי, שלוש עשרה מידות המסתיימות בתפילת יום הכיפורים ב"ונקה", ובסיום של ספר יונה בהבטחת האל, במידת החסד והרחמים.

נסיים בדברי פירוש "אור הגנוז לצדיקים" לפר' תרומה לר' אהרון הכהן מאפטא: "כל תיבותיה של התורה הם כינויים להש'י... כשעוסק בעניין מדברי חסד ורחמים וע"י... הדביקות ממשיך אותו לשמותיו, שהם תיבות התורה והתפילה, ונכמרון רחמי הש"י עליו, וז"ש – ויקחו לי לשמי, פי' להמשיך אותי לשמי."