אתר דעת חברי המערכת צור קשר
ביקורת ספרים
דבר המערכת
דף מספר ישן
דרכי חינוך
הוראת תורה שבעל פה
הלוח העברי
חינוך בעידן טכנולוגי
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
מחקרים
מחשבת ישראל
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מן המקורות
ספרות
ספרים חדשים
עבודות תלמידים
ענייני לשון
פיוט
פסיכולוגיה
פרשיות במקרא
שירים
תולדות ישראל
תורה שבעל פה
תמונות וצילומים
תנ"ך - לימודו והוראתו
תפוצות ישראל
תפילה
לדף ראשי לתוכן הגיליון

מי את דובה השחורה
לזכרו של יצחק בשביס-זינגר - במלאת 30 שנה למותו

כתב וצילם: מרדכי יושקובסקי

גיליון מס' 17 - תשפ"א - 2020/21

מי את, דוֹבּה השחורה?


חוקרי ספרות מתווכחים לעתים קרובות בשאלה: היכן נגמרת האמת ביצירה ספרותית והיכן ומתחיל הדמיון של המחבר? השאלה הזו מחריפה עוד יותר בניתוח פרוזת הזיכרונות. אחרי הכול, זיכרונותיו של סופר שופכים אור על אישיותו, על הסביבה בה גדל וחי, ועל התנאים לעיצוב אופיו היצירתי.

ספר הזיכרונות העיקרי מאת הסופר היחידי מבין סופרי היידיש, שזכה בפרס נובל לספרות (1978), יצחק בשביס-זינגר, נקרא "מיין טאַטנס בית-דין-שטוב" (יצחק בשביס-זינגר, בית הדין של אבא; עברית: צבי ארד; תל אביב: ספריית פועלים, 1979). זה אוסף של 60 סיפורים, בהם מספר המחבר על ילדותו ונעוריו, שעברו ברחוב קרוכמלנה מספר 10 בוורשה.

משפחת זינגר עברה לשם בראשית 1908 מהעיירה רדזימין. הדירה בה התגוררו הפכה למרכז הרוחני של האזור העני הזה, שכן ראש המשפחה, ר' פנחס-מנדל, היה רב ודיין, וביתם שימש כבית-דין. אזור זה של ורשה היה שופע ביהודים פשוטי העם, ביניהם: בעלי מלאכה וסוחרים זעירים, כמו כן גם קבצנים, משוגעים, גנבים, סרסורים וסוחרי סחורות גנובות. היו שם גם נשות רחוב, כי האזור היה מלא בבתי בושת. כולם באו לייעוץ או בבקשה לקיים דיון הלכתי במצבים בעייתיים. ר' פנחס-מנדל הקפיד לפסוק בהתאם להלכה. בית משפחת זינגר שימש גם לחתונות, ובו גם נערכו הליכי גירושין. יצחק גדל באווירה של יחסי אנוש מסובכים, דילמות תמידיות וחיפוש אחר פתרונותיהן. לכן הספר "בית הדין של אבא" גדוש בתיאורים של דמויות משונות, סיפורים עם עלילות לא סטנדרטיות ומעשים אנושיים לא טריוויאליים.



כיכר יצחק בשביץ זינגר בוורשה


אחד הסיפורים המרתקים ביותר בספר הוא הסיפור "איין חתן און צוויי כלות" ("חתן אחד ושתי כלות"). על-פי התיאור, יום אחד הגיעו לבית-הדין שני גברים ושתי עלמות. אחד הגברים היה מבוגר מאוד. הוא היה סופר סת"ם וגר באותה החצר. בשכונה הוא נחשב לצדיק גדול. יראת השם אפילו הותירה חותם על פניו, שדמו לקלף עתיק עם כיתוב קדוש. הוא היה אלמן והיה עני ירוד. הקפוטה שלו הייתה מלאת טלאים. עמו הגיעה בתו, בת כארבעים, חיוורת מאוד, עם גוף נשפך, ואף עיוורת למחצה. אביה חלם לחתן אותה לפני מותו.

ובדיוק הופיע יהודי גרוש, בן כשישים. הוא הגיע גם לבית-הדין של ר' זינגר. האיש הזה נראה כמו בעל-מלאכה. בגדיו היו מוכתמים בדבק. סופר הסת"ם עשה הכל על-פי המסורת היהודית, חתם על ה"תנאים" עם החתן הפוטנציאלי, ואפילו למרות העוני, הבטיח נדוניה קטנה.

אבל התברר של"חתן" כבר הייתה כלה אחרת... והיא בעצם מרכז העניין... גם היא הגיעה לבית-הדין של ר' פנחס-מנדל. בסיפור לא צוינו שמות של אף אחת מהדמויות, אבל יש תיאורים מפורטים למדי שלהן. דיוקנה של "הכלה השנייה" הוא הקצר ביותר מבין הארבעה: "היא הייתה גבוהה, רזה, שחורה כמו את חפירה". בהמשך מכנה אותה המחבר "די שווארצע מויד" ("העלמה השחורה"). אנו מקבלים פרטים נוספים אודותיה:
"היא עבדה אצל האופה מבית מספר 12, ולעתים קרובות עמדה ברחוב עם סל ומכרה לחמניות. היא גם הייתה בת כארבעים. בשכונה חשבו שהיא לא בעלת שכל רב. והתייחסו אליה כאל שוטה".

כאשר בשביס מעביר את דיבורה הישיר, הוא נוקט בטכניקה הנפוצה כל כך בסיפוריו - מפסיק לכתוב ביידיש נורמטיבית ספרותית ועובר לניב ורשאי. למרות שהוא אחד הסופרים המתורגמים ביותר, כל תרגום של יצירותיו מאבד הרבה מיכולת ביטוי הסגנון בהשוואה למקור, שכן הדיבור הישיר של הדמויות, אשר מועבר בניב הטבעי שלהן, מוסיף משמעותית לאותנטיות ולאמיתות הסיפור.

"החתן" בסיפור טוען כי "העלמה השחורה" הציקה לו, הזמינה אותו לקפה עם לחמנייה, הוא אמר לה שיש לו כבר כלה, אבל ההיא התעקשה, ולכן הוא הבטיח להתחתן גם איתה ...

הדיין ר 'פנחס-מנדל היה המום מההתנהגות הזו ופסק, שמאחר ובתו של סופר הסת"ם הפכה לכלה קודם לכן, ה"עלמה השחורה" חייבת לוותר, ואם היו לה הוצאות כספיות כלשהן, הכל יוחזר לה עד לגרוש האחרון. "השחורה" קיללה, כעסה, אך נכנעה ועזבה, תוך טריקת הדלת. בכך היא הראתה שאי-אפשר לשחד אותה בכמה גרושים.

בהמשך התברר כי "החתן" כלל לא היה גרוש, וכי הייתה לו אישה ושלושה ילדים. כשבא הסופר סת"ם כעבור כמה שבועות וסיפר על כך לר' פנחס-מנדל, שני היהודים יראי שמיים עם דמעות בעיניים החלו להתלונן על העולם העכשווי ועל התנהגותם המבישה של אנשים בו, וזעקו מרוב כאב: "אוי וויי געוואלד, ס'איז עק וועלט. משיח מעג שוין קומען (אוי ואבוי, גוואלד, זה סוף העולם, המשיח חייב לבוא כבר!)".

מעניין שבסיפור אחר של בשביס אנו פוגשים את אותה הדמות של "העלמה השחורה". מספיק להשוות בין העובדות המובאות בשני הסיפורים. הסיפור השני נקרא "דער שפּינאָזיסט" ( שפינוזה מרחוב השוק - סיפורים, תרגם אורי בלסם, הוצאת הד ארצי, 1998). הוא ראה אור ביולי 1944, כשבשביס כבר התגורר בניו-יורק. בסיפור זה, ל"עלמה השחורה" יש כבר שם. קוראים לה "די שווארצע דאָבע" (דוֹבּה השחורה). תחילת תיאורה כאן כמעט מילה במילה עולה בקנה אחד עם הדיוקן שהובא לעיל, בסיפור "חתן אחד ושתי כלות": "דוֹבּה הייתה גבוהה, רזה, כמו את חפירה הפוך". תיאור נוסף משכנע אותנו לבסוף שאנחנו מדברים על אותה גיבורה: “אפה היה שבור ושפם עיטר את שפתה העליונה. היא דיברה בקול גברי צרוד ונעלה נעלי גברים. במשך שנים רבות דובה עמדה בשער עם סלסלה ומכרה לחם, לחמניות ובייגל. ואז היא הסתכסכה עם האופה וסחרה בביצים סדוקות בחצרו של יאנוש. דוֹבּה השחורה לא הייתה טיפשה, אבל לא היה לה מזל עם גברים. היא הייתה פעמיים כלה של שוליות האופה, אך העלילו עליה והחזירו לה את ה"תנאים". אחר כך היא כמעט וקבעה חתונה עם יהודי קשיש, זגג, שנשבע לה שהוא גרוש, אך התגלה שיש לו אישה מרושלת".

ראוי לציין כי בשביס-זינגר כותב את הסיפור הזה במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר ידוע כבר גורלה העצוב של יהדות פולין, ובמיוחד גורלם של יהודי עירו ורשה. זה סמלי, שבתחילת היצירה הוא מנסה לשחזר ולהנציח את הפנורמה של ורשה היהודית בראשית המאה ה-20. אנו מוצאים כאן תיאור מפורט של רחוב קרוכמלנה – את צבעיו, ריחותיו, את הפוליפוניה של צליליו המורכבת מצעקות סוחרים המפרסמים את סחורותיהם, קולו של חזן העושה חזרות על תפילות לפני ראש השנה, שיר שנשמע מגרמופון בבית מרזח לילי... המחבר מפרט את הסחורות שנמכרות בשוק המקומי, מצייר במספר קווים את הדמויות של השוטר, הגנבים, הבריונים, הנשים והסוחרים...

על רקע התמונה הציורית הזאת של ורשה בראשית המאה, אנו פוגשים את הגיבור השני של הסיפור: ד"ר נחום פישלזון, שקיבל דוקטורט בפילוסופיה בשוויץ, יודע שפות רבות והקדיש את חייו לחקר תורתו של שפינוזה. הוא אדם מבוגר, לא בריא במיוחד, לא חברותי, גר בעליית גג ברחוב קרוכמלנה. הוא מתבודד ונמנע ממגע עם סביבתו, נחשב למיסיונר, מכיוון שהוא מתעקש לדבר גרמנית ולא יידיש, שהיא שפת אמו, לא הולך לבית הכנסת למרות שהוא בא ממשפחה רבנית. מדי בוקר הוא מביט מטה מחלון דירת עליית הגג שלו ורואה רק "אנשים קטנים עם דאגותיהם המטופשות הקטנות".

לאחר סיום התואר, שהה ד"ר פישלזון תקופה מסוימת בברלין, שם ארגן קצבה חודשית, שנשלחה אליו לוורשה על-ידי החברה לקידום ההשכלה בקרב יהודי מזרח אירופה. מקצבה זו הוא התקיים במשך כל השנים. פישלזון היה מודאג מאוד מכך שהעברת הכסף מברלין הופסקה לפני מספר חודשים. הוא הלך לסניף הדואר כל יום, אך לשווא. ביום המתואר הלך שוב לסניף הדואר בתקווה אחרונה לקבל את הכסף הצפוי, מכיוון שלא היה לו אפילו במה לקנות את המוצרים הנחוצים ביותר עבורו: שיבולת שועל, פטריות מיובשות וגבינה לבנה. בהגיעו לסניף הדואר, נודע לפישלזון כי פרצה מלחמת העולם הראשונה, הצבא הגרמני נע לכיוון ורשה. במצב זה הוא מקבל את ההחלטה "הטובה ביותר" בנסיבות כאלה - לשכב ולמות...

כשהדוקטור לפילוסופיה כבר שכב בחדרו הקטן בעילפון רעב, הגיעה אליו שכנתו לעליית הגג, דוֹבּה השחורה, על-מנת לבקש ממנו להקריא לה מכתב מבן-דודה מאמריקה. בן-דודה לווה ממנה כסף לנסיעה ובמשך מספר שנים הבטיח לשלוח לה את ה"שיפסקאַרטע" (כרטיס אוניה לאמריקה). דוֹבּה לא ידעה קרוא וכתוב, ולכן החליטה ללכת ל"מיסיונר" ולבקש שיקריא לה את המכתב. לאחר שדחפה את הדלת וראתה אדם בייסורי גסיסה היא מחליטה להציל את הפילוסוף שלחלוטין לא ידע להסתגל לקשיי החיים. היא מביאה מים ואוכל, מכינה לו שיבולת שועל ומגישה תה עם צנימים, מחליפה את המצעים ועוזרת לו להחליף בגדים. בזכות הטיפול המסור והאכפתי, דוקטור פישלזון הרגיש יותר טוב, ובמשך מספר ימים צבר כוחות. דובה מחזירה אותו לחיים, מבקרת אותו מספר פעמים ביום, מבשלת ומנקה.

באופן מפתיע, מתפתח קשר רגשי עמוק בין שתי הדמויות המנוכרות הללו, שאין דבר משותף ביניהן. אם ד"ר פישלזון הוא אינטלקטואל, אדם שראה מדינות וערים רבות, מבלה שעות וימים במחשבות פילוסופיות על היקום ועל החוקים הנצחיים של העולם הזה, אזי דוֹבּה היא אישה חסרת השכלה בסיסית, שלקתה בכל מכות הגורל האפשריות. מרחב המחיה שלה מוגבל מהמרתף בקרוכמלנה 19, שם היא נולדה למשפחה ענייה, ועד לעליית הגג בקרוכמלנה 10, שם היא גרה. בגיל עשר נשלחה לעבוד כמשרתת אצל סוחר בסחורה גנובה שניסה "למכור" אותה, אך היא הצליחה להימנע מ"הדרך העקומה". אחיה נהרג במהלך מהומות רחוב, אחותה נפטרה בלידה, היא נשדדה, והושמצה על מנת להרחיק ממנה את מחזריה.

אין אפילו שפה משותפת בין שני הגיבורים הללו. דוקטור פישלזון מדבר גרמנית, ודוֹבּה עונה לו ביידיש ורשאית עסיסית. דו-לשוניות זו מעניקה צביון מיוחד לסיפור, אשר הולך לאיבוד לחלוטין בכל תרגום שהוא. נוצר דיאלוג בין שני האנשים הללו, המייצגים שני מרחבי מחיה מנוגדים שאין נגיעה כלשהי ביניהם. הם מבלים ערבים שלמים בשיחות, מספרים אחד לשני על עצמם ומדברים על אמונה ועל אלוהים... דוֹבּה נרגשת מאוד מכך שד"ר פישלזון שואל על חייה, משום שזו הפעם הראשונה שמישהו מגלה בה עניין אמתי. פישלזון, כשהוא מאזין לסיפורה של דוֹבּה, נדהם מכך שאישה שחיה לידו במשך שנים, הוכתה קשות בחיים ונאלצה לעבור את כל הקשיים האפשריים.

"כשדוֹבּה השחורה נכנסה יום אחד למורה ההוראה של האזור, שגר באותה החצר, ואמרה, כי ד"ר פישלזון רוצה להתחתן איתה, הרבנית חשבה שדוֹבּה השתגעה..."

הסיפור מכיל תיאור מפורט של החתונה המתרחשת ככל הנראה בבית משפחת זינגר. העובדה הזאת לא מודגשת ישירות בטקסט, אך ישנם מספר רמזים לכך. חתונה זו הייתה כה יוצאת דופן, עד שאנשים רבים הגיעו להביט בזוג המשונה. האופה שאצלו עבדה דוֹבּה בעבר, הביא שק קמח במתנה (ניזכר בכך, שהפעולה מתרחשת במהלך מלחמת העולם הראשונה, ואז זו הייתה המתנה היקרה ביותר). עוזריו הביאו עוגות ופשטידות. כאשר החתן והכלה "נכנסו לחדר בית-הדין (רמז נוסף לכך שהחתונה התקיימה בבית משפחת זינגר), נשמעו לחישות בין האורחים ...

"זו לא הייתה אותה דוֹבּה. היא חבשה כובע אדום רחב שוליים עליו היו תלויים דובדבנים ענבים ושזיפים, לבשה שמלת משי לבנה ונעלה נעליים על עקבים גבוהים בצבע זהב. היא ענדה שרשרת על צווארה הדק, וטבעת עם אבנים על אצבעותיה. פניה היו מכוסים ברעלה. היא נראתה כמו כלה עשירה שמתחתנת באולם וינאי. עוזרי האופה אפילו נשמו את נשימתם והתחילו להיאנח".

הברית בין שתי הדמויות הראשיות נראית לכל הסובבים כמשהו נטול שכל וסותר את ההיגיון הבריא. שני אנשים, שאין ולא יכול להיות ביניהם דבר משותף, יוצרים משפחה, אך זהו רק מבט שטחי על התמונה, שמאחוריה ישנם רבדים מוסריים ואתיים עמוקים. בשביס-זינגר מתייחס כאן לאיחוד בין שני עמודי הקיום שלנו - יידישקייט ו-מענטשלעכקייט – מערכת הערכים המוסריים היהודיים והאוניברסאליים: דאגה לזולת, חמלה ועזרה הדדית - מושגים שלמרבה הצער הופכים פחות ופחות פופולריים בעולמנו העכשווי הפרגמטי.

אישה פשוטה, אנאלפביתית, לגמרי בודדה, ששוב ושוב ספגה מכות מהגורל, לא הקשתה את לבה. היא הצליחה תרתי-משמע להציל ולהחזיר לחיים אדם קשיש, אמנם משכיל, אך בודד וחולה. למעשה, האיחוד ביניהם התאפשר לחלוטין בזכות הלב האדיב והנפש הרחבה של אותה דוֹבּה השחורה.

הסיפור מסתיים בכך שאחרי ליל הכלולות, מגיע ד"ר פישלזון לחלון דירת עליית הגג שלו, מביט על דוֹבּה הישנה ופונה לשפינוזה, שלתורתו הקדיש כל חייו:
"ברוך שפינוזה, סלח לי, הפכתי לשוטה זקן ...".
קריאה זו אינה חד-משמעית, ניתן לפרש אותה בדרכים שונות, אך לדעתי, פישלזון, אדם שכל חייו התנער מן העולם האמיתי, ניסה לא לבוא במגע עם "האנשים הקטנים עם דאגותיהם המטופשות הקטנות", גילה לפתע סגולות אנושיות פשוטות: חמלה, נכונות לבוא לעזרה - וכל אלה, בזכות דוֹבּה השחורה, שאיש לפניו לא הבחין בנדיבותה הנפשית ובחסד שבלבה.