אתר דעת חברי המערכת צור קשר
ביקורת ספרים
דבר המערכת
דף מספר ישן
דרכי חינוך
הוראת תורה שבעל פה
הלוח העברי
חינוך בעידן טכנולוגי
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
מחקרים
מחשבת ישראל
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מן המקורות
משפט עברי
ספרות
ספרים חדשים
עבודות תלמידים
ענייני לשון
פיוט
פסיכולוגיה
פרשיות במקרא
שירים
תולדות ישראל
תורה שבעל פה
תמונות וצילומים
תנ"ך - לימודו והוראתו
תפוצות ישראל
תפילה
לדף ראשי לתוכן הגיליון

מחרקוב לחיפה... ארוכה הדרך כאורך הגלות

מרדכי יושקובסקי

גיליון מס' 19 - תשפ"ג - 2022/23

מחרקוב לחיפה... ארוכה הדרך כאורך הגלות


הדבר התרחש בחיפה. כרוב המוזיאונים בעולם המקיימים פעילות השכלתית ומחקרית מגוונת, גם מוזיאון "טיקוטין" בחיפה, הזמין אותי לפני כעשר שנים לפתוח שם קורס לספרות יידיש. לאחר שנתיים, הפופולריות של הקורס גדלה עד כדי כך, שהנהלת המוזיאון החליטה להעבירו לאודיטוריום העירוני.

עם השנים התרגלתי לכך, שלאחר כל הרצאה משתתפי הקורס ניגשים אלי, מספרים קטעים מחייהם, משתפים את האסוציאציות שההרצאה שאבה ממעמקי זיכרונם. אני תמיד נהנה מהשיחות האלה, כי לעתים קרובות ניתן ללמוד מהן הרבה דברים מעניינים ואף להתרגש.

בפעם ההיא העברתי הרצאה על חייו ויצירתו של דוד ברגלסון . במהלכה הראיתי כמה ספרים נדירים מהספרייה שלי, כולל ספר עם נובלה של ברגלסון "בירעבידזשאניער" , שיצא לאור בהוצאה יידישאית "דער עמעס" במוסקבה בשנת 1934. אחרי ההרצאה ניגש אלי גבר גבוה וחסון עם שיער אפור מתולתל ועיניים בורקות. הוא ביקש לעיין בספר "בירעבידזשאנער". יחד עם זאת, לפי הבעת פניו שמתי לב שהוא די נסער וחסר שקט. הוא דפדף בעמודים המוצהבים של הספר במעין זהירות נוגעת ללב, ואמר בעברית עם מבטא רוסי כבד: “כן ... אני זוכר במדויק שהיה לי את הספר הזה ... אני זוכר בבירור. הוא היה אצלי".

שאלתי בהפתעה לא מוסתרת: “מדוע היה? לאן הוא נעלם"? הגבר עם השיער האפור המתולתל היסס מעט וענה בתחושה מסוימת של בלבול: “הו, זה סיפור ארוך... תאמר בבקשה, אולי אני יכול להזמין אותך, אם אפשר, לכוס קפה בביתי? אבקשך לא לסרב. אני מבטיח שלא תתחרט". הוא הוציא כרטיס ביקור מהארנק, הושיט לי אותו והוסיף בחיוך מלא תקווה: "אנא התקשר אליי יום לפני הגעתך הבאה לחיפה, ונתאם פגישה".
כבר בדרך הביתה, במונית, קראתי את כרטיס הביקור - "ד"ר אריה זלדין, רופא כירורג". רשמתי לי ביומן להתקשר אליו יום לפני הרצאתי הבאה באודיטוריום בחיפה. כחודש לאחר מכן, לאחר ההרצאה, חיכה לי דוקטור זלדין והביא אותי ברכבו לביתו, הממוקם ברובע דניה היוקרתי, על פסגת הכרמל. תוך כדי הנסיעה שנמשכה כרבע שעה, הוא עבר לדבר ברוסית.
דוקטורר זלדין הוביל אותי לסלון מרווח עם קיר זכוכית פנורמי, שדרכו נפתחה תצפית עוצרת נשימה על חיפה. העיר ממש צפתה מהר כרמל אל עבר הים ושיחקה במגוון צבעים רחב: בתים לבנים, גגות אדומים, צמחייה צפופה ירוקה של יער הכרמל וכחול שמיים אינסופי, וכמובן כל אלה הוצפו בקרני שמש מזהיבות בוהקות... הייתי כל כך המום מהתמונה הזו, שבקושי יכולתי לומר: "רק בשביל זה היה כבר שווה לבוא אליך".

דוקטורר זלדין סיפר לי שהוא גר לבד, אשתו נפטרה לפני שנתיים, לשתי בנותיו יש משפחות משלהן: אחת גרה בתל אביב, השנייה באשדוד. הן משתדלות לשכנעו לעבור לגור יותר קרוב אליהן, אך הוא מאוהב מדי בעיר הזאת, בה הוא מתגורר יותר מארבעים שנה מאז שעלה לארץ בשנת 1974.

כשראה שאינני מצליח להתנתק מהנוף הפנורמי שנפתח מסלון ביתו, העיר זלדין: “כן, אני מבין אותך היטב. כל מי שמגיע לביתי בפעם הראשונה נדהם מהתמונה הזאת. ובשבילי אישית, להתעורר כל בוקר, לגשת לחלון הזה ולהסתכל דרכו על העיר - זו התרפיה הטובה ביותר. זה מה שמוסיף לי את מנת הבריאות היומיומית. לכן, אני אפילו לא יכול לחשוב על מעבר מכאן למקום אחר".

דוקטורר זלדין אמר לי בגאווה לא מוסתרת שהוא מכיר כמה מהסודות של הכנת קפה טוב. הוא נכנס למטבח וחזר כעבור מספר דקות, כשהוא נושא מגש עם שתי כוסות קפה וקערת קריסטל עם עוגיות. הוא התיישב בכורסה רחבה ומסיבית, ואני על ספת עור חומה מולו. תוך לגימה ראשונה, זלדין העיר בחיוך: "אתה בטח מבין שכאן, בישראל, הפכתי להיות אריה. הוריי כינו אותי ליובה, בילדותי - ליובושקה. נולדתי בחרקוב שנתיים לאחר המלחמה, בשנת 1947”. על כך עניתי: “כמובן שאני מבין. ישראל דחפה רבים מאיתנו לשנות את שמותינו. מזל שכעת לא מאלצים לעברת את שמות המשפחה, כפי שהיה נהוג כאן בשנות ה- 50-60".

בן רגע פניו של אריה זלדין נעשו רציניים יותר. למספר שניות היה נראה לי שמבטו מטושטש מעט, כאילו הוא מתייעץ עם עצמו לגבי דבר מה. "אני מאוד מקווה שזה לא יישמע באוזניך משעמם, אבל רציתי לחלוק עמך את ההיסטוריה שלי", - אמר בהחלטיות ובבהירות, - "כשתשמע את הסיפור, תבין מדוע התעורר בי רצון כזה. כבר אמרתי שנולדתי בחרקוב. לא סתם בחרקוב ... מצד אבי, אני דור שלישי בעיר הזאת. אתה הרי יודע שחרקוב הייתה מחוץ לתחום המושב. סבי היה במקור מרוסיה הלבנה. כנער הוא גויס לצבא הצאר. הוא היה קנטוניסט. אתה בעצמך סיפרת באחת ההרצאות כיצד גייסו ילדים לצבא ומשפחות ישבו עליהם שבעה. סבי שירת שנים רבות וקיבל אישור לגור מחוץ לתחום המושב, כהטבה. הוא הגיע לחרקוב, עבד קשה, חסך סכום כסף ופתח מבשלת בירה משלו. על כך הוא אפילו התעשר. הוא היה אחד מבוני בית הכנסת של הקנטוניסטים. בניין בית הכנסת הזה, לדעתי, קיים עד היום. מאוחר יותר, סבי התחתן עם עלמה עירונית. עמה, זאת אומרת, עם סבתי נולדו לו שלושה ילדים - שתי בנות ובן. אבי היה מיזיניק (בן זקונים). מכל המשפחה הגדולה שרדו רק הוא ואחייניתו הבכורה, משום ששניהם לא היו בעיר כשנכנסו הגרמנים. אבי שירת בצבא, היה אמור להשתחרר בסוף קיץ 1941, ואחייניתו למדה מוסיקה במוסקבה, באקדמיה על שם גנסין. עד היום אני לא מבין מדוע כל המשפחה לא עזבה והתפנתה מזרחה. כולם נספו בדרוביצקי יאר . הייתה משפחה גדולה וכמעט זכר לא נשאר...
אבי נלחם בחזית את כל המלחמה מיומה הראשון ועד האחרון, הוא נפצע מספר פעמים. לאחר המלחמה הוא שב לחרקוב והגשים את חלומו - התקבל ללימודי הרפואה. שם הוא פגש את אמי. שנה לאחר נישואיהם נולדתי. בלילה אבי עבד ככוח עזר בתחנה לעזרה ראשונה ולמד במהלך היום. הוריי נהיו לרופאים טובים, די מפורסמים בעיר: אבי קיבל הסמכה ככירורג, אמי כרופאת ילדים. מבחינתי אפילו לא הועלתה השאלה - מה יהיה עתידי המקצועי. ידעתי מילדות שאלך בעקבות הוריי, במיוחד מאז שסיימתי את בית הספר עם מדליית זהב .

אני לא צריך לספר לך שהאנטישמיות הנוראה השתוללה בכל צעד ושעל. אבי אמור היה להתמנות לתפקיד ראש המחלקה הכירורגית בבית החולים בו עבד. איש מעמיתיו לא הטיל ספק בכך שהוא המועמד המתאים ביותר. שמו היה ידוע הרחק מעבר לגבולותיה של חרקוב. רופאים ממוסקבה, קייב וערים אחרות התייעצו עמו. הוא פרסם מאמרים בכתבי עת מקצועיים לרפואה. לפתע, ביום בהיר אחד, התקשר אליו ידיד שהיה ראש משרד הבריאות העירוני, וביקש מאבי לבוא למשרדו בדחיפות. הוא הוריד את עיניו ואמר: "סלח לי, אבל לא יכולתי לעשות דבר. קיבלתי שיחת טלפון מלמעלה עם הוראה מפורשת ש"שום "זלדינים" לא ינהלו אצלנו את המחלקות". כבר נחתם צו למינויה של ד"ר סולוביובה לראש המחלקה לכירורגיה". אבי קיבל את הידיעה הזאת קשה מאוד, ממש נפל ברוחו, נכנס לדיכאון, ולאחר מכן למצב של איזושהי אדישות חולנית. עבר זמן רב עד שהצליח להתאושש ולקחת את עצמו בידיים...

אבל מה מעניין? ככל שהשפילו והפלו אותנו יותר, כך משפחתנו התקרבה יותר ליהדות. אבא למד בבית ספר יהודי בן שבע השנים לפני המלחמה, והוא לימד אותי לקרוא ולכתוב ביידיש. לא היינו דתיים מדי, אבל התחלנו לשמור שבת ולציין את חגי ישראל. מאז ילדותי שום דבר יהודי לא הוסתר ממני. ידעתי היטב מי אני ומאין באתי.

למדתי בבית הספר בהצטיינות, אבל בכל מילה שלישית הושפלתי, נעלבתי ללא סיבה ונשלחתי לישראל... כנראה חווית משהו דומה, כאשר ההורים אמרו לכל ילד יהודי שהוא צריך ללמוד טוב יותר מכולם, תמיד להיות ברמה גבוהה יותר. עליו להשקיע את המירב, כדי להשיג את המטרה, למרות כל האיבה והקנאה שתקיף אותו לאורך חייו. אינני יודע איך זה אצל אחרים, אבל אצלנו, יהודים דוברי רוסית, זה כנראה טמון בדמנו ברמה גנטית... למדתי בחריצות, יותר מכל אהבתי כימיה וביולוגיה, למדתי גם בבית ספר למוזיקה. במקביל, רגשותיי הלאומיים התחזקו יותר ויותר. כמו שאבי נהג לומר: גם אם מישהו ינסה בכל כוחו לשכוח שהוא יהודי, האנטישמים לעולם לא יאפשרו לו לעשות זאת. קראתי הרבה, לא שכחתי לקרוא גם ביידיש. ההון העיקרי שאספו הוריי במשך חייהם - זאת הייתה ספרייה ענקית. בדירתנו המלאה בספרים אבי בנה מדפים מיוחדים מהרצפה עד התקרה. מעולם לא חסכו אצלנו כסף על ספרים. הבילוי המועדף גם על אבא וגם על אמא היה טיול בשוק הספרים המשומשים. כשהוריי נסעו לערים אחרות, הם הביאו משם בעיקר ספרים. בגלל הספרייה הזו התרחשה הדרמה הגדולה שלי "...

פתאום קטע דוקטור זלדין את סיפורו, זרק לעברי מבט בוחן ושאל, מבלי לתפוס את נשימתו:
- זה מעניין אותך? לא עייפתי אותך? אולי עוד כוס קפה?
- לא. תודה. זה מאוד מעניין. סיפורך קרוב מאוד לליבי. אחרי הכול, שנינו באים מאותם מקומות, אז אני מבין היטב על מה אתה מדבר, - עניתי, ובקוצר רוח ציפיתי להמשך.
במקביל, שוב העפתי מבט אל הנוף שנפתח דרך הקיר הפנורמי. עכשיו הרגשתי פיזית חוסר התאמה מובהק בין התמונה הפסטורלית הזו של הר הכרמל, עם עיר יפהפייה הרוחצת בקרני השמש וגולשת אל הכחול הפנטסטי של הים, לבין הסיפור שנפרש כאן לפניי. הרגשתי בבירור דואליות דרסטית, שכן עיניי ראו מציאות אחת - בהירה מאורית וצלולה, ומחשבות נסחפו לאחרת - רחוקה אפורה ומאיימת, עם טעם לוואי מריר.

דוקטור זלדין קטע את מחשבותיי והמשיך: "מילדותי הבנתי שעתידנו קשור רק למדינה היהודית. חיפשתי כל עובדה, פרט, כל פיסת מידע על ישראל. הבנתי שהכל צריך להיות בסוד. איש לא אמור לחשוד בדבר. חרקוב היא עיר גדולה, בה גרו יהודים רבים , אך לא הייתה לי שם קירבה ליהודים. הכל היה שם שונה מאשר בעיירות הקטנות, בהן חיו יהודים מרוכזים יותר, אפילו בשנים שלאחר המלחמה. בערים הגדולות, בהן כולם היו "צעזייט און צעשפרייט" (מפוזרים), היה קשה ליצור סביבה יהודית. היו לי מעט חברים יהודים. אלה שלמדו איתי בבית הספר פחדו להתיידד בגלוי עם יהודים, כדי שלא יחשדו ביצירת ה"ז'ידובסקאיה קומפאניה" (חבורת יהודונים). כך קרה שבתיכון החבר הכי טוב שלי היה בחור אוקראיני, טימופיי סושיצקי. הוא גדל במשפחה פשוטה ממעמד הפועלים. אביו היה מסגר, חזר לעתים קרובות שיכור הביתה, אימו עבדה בבית-חרושת במשמרות, והבחור פשוט הסתובב ברחובות. אינני יודע אפילו מדוע, אבל טימקה הזה נדבק אלי. כמעט כל יום אחרי בית הספר הוא הגיע לביתנו. עזרתי לו בשיעורים, דחפתי אותו לקרוא ספרים שקראתי קודם לכן בעצמי. הלכנו לקולנוע, טיילנו יחד, הלכנו לרחבת הריקודים עם בנות. פעם, כשטימה ואני כבר היינו בכיתת סיום בית הספר, פתחנו בשיחה - לאן ללכת אחרי הסיום? אמרתי שאני מתכנן להתקבל למכון לרפואה, רוצה להיות רופא כמו הוריי. וטימה ענה: "אתה יודע מה, אני גם רוצה לנסות למכון לרפואה, אני רוצה להיות איפה שאתה תהיה". הזהרתי אותו מהתחרות הגבוהה בקבלה למכון, היומן שלו היה מלא ב"שלשות" . בסופו של דבר הבטחתי שאלמד עמו במשך השנה, אעזור לו בכימיה, פיזיקה, ביולוגיה. וכך באמת קרה. למדנו כמעט כל יום עד מאוחר, רציתי מאוד לעזור לו ולמשוך אותו עד לרמה נאותה, כדי שיתקבל ללימודי הרפואה עמי ביחד. לטימה היה קשה, אבל הוא השתדל מאוד.

בחינות הקבלה החלו, והראשונה הייתה בחינה בכימיה. כבוגר תיכון שסיים עם מדליית זהב, הייתי רשאי להתקבל מבחינה אחת במקום ארבע רגילות, אך זאת בתנאי שבבחינה הראשונה אקבל "חמש"6. באותו יום הייתי רגוע לחלוטין, כי את הכימיה ידעתי כמו לפצח אגוזים".
דוקטור זלדין קטע את הסיפור לרגע. מעין חצי חיוך הופיע לפתע על פניו, כזה שניבא שאני עומד לשמוע משהו מזעזע, משהו שיגרום לי להרגיש הלם. חצי החיוך הזה חידד את תשומת ליבי עוד יותר וגרם לי לחוש מתח בכל גופי. באותה שנייה הבנתי שאני מזדהה עם הסיפור במידה מירבית, מפנים אותו הרבה מעבר לסתם מאזין אקראי. ובאופן בלתי צפוי פלטתי פתאום: "נדמה לי שאני מנחש את מה שקרה בהמשך."

אריה השיב לי בלי להוריד את חצי החיוך מפניו: "אני רק יוכל לומר לך, שההמשך היה הרבה יותר גרוע ממה שאתה יכול לדמיין, - והמשיך בקול שקט יותר. - בבחינת הכניסה הראשונה החבר שלי טימה קיבל "ארבע"6 ואני קיבלתי "שתיים"6. טימה התקבל ללימודי הרפואה, אבל אני לא. מעולם לא פקפקתי לרגע שהבחינה שלי נכתבה ללא טעות אחת. השאלות היו מאוד קלות עבורי. עניתי עליהן במהירות, הרבה לפני תום הזמן שהוקצב. מטבע הדברים, עולמי חרב מחדשות כאלה. איבדתי לגמרי את האיזון הנפשי, שכבתי כל היום על הספה ובהיתי בתקרה. לא ידעתי מה לעשות הלאה עם עצמי ועם חיי. במשך מספר שבועות נגעלתי מאוכל וירדתי במהירות במשקל. לא יכולתי להכריח את עצמי להכניס משהו לפה. זה הפחיד מאוד את אמי. והיא ניסתה בכל הכוח להכניס לתוכי לפחות חתיכה. לטימה לא היה אומץ להסתכל לי בעיניים, והיחסים בינינו נקטעו.

אבל משהו הרבה יותר גרוע קרה לאבי. לשמע הידיעה על כישלוני בבחינה, הוא ממש איבד את עשתונותיו. למחרת הוא לבש את חליפתו, עם עיטורי הגבורה והמדליות, והלך למכון לרפואה, פתח במהירות את דלת ועדת הקבלה, והציג את עצמו בפניהם. הוא אמר כי הוא לחם במלחמה הפטריוטית הגדולה , שהוא ואשתו סיימו את לימודיהם במכון הזה ושניהם עובדים כרופאים. הוא ביקש מהוועדה לראות את הבחינה הכתובה שלי ואמר שהוא בטוח שהתרחשה כאן אי-הבנה מצערת, מכיוון שבנו יודע כימיה בצורה מושלמת וזכה באולימפיאדות הבית-ספריות לא פעם. הוא סיפר להם, שבנו רשם לו את השאלות שהיו בבחינה ואת תשובותיו עליהן, והכל שם נכון. בהחלט בלתי אפשרי להניח שהוא עשה טעויות כאלה, שמגיע לו ציון "שתיים"6. התירוצים האבסורדיים ביותר נפלו בתגובה על אבי. הוא כמובן לא הורשה לראות את הבחינה שלי, ואז הוא איבד את סבלנותו ואמר להם בפרצוף, שהסיבה היחידה ל"כישלון" שלי - זאת האנטישמיות החייתית שלהם, ושהדבר המזעזע הוא שיורשיהם הנאמנים של ה"מאה השחורה" ושל הפורעים שעשו פוגרומים נגד יהודים, מנהלים מכון סובייטי להשכלה גבוהה. אחרי הדברים האלה הזהירו את אבא בגלוי: או שהוא ייצא מיד משם, או שהם ידווחו "לאן שצריך" והוא ישלם על דבריו במלוא המידה...

אבי חזר הביתה מרוסק לחלוטין. מעולם לא ראיתי אותו במצב כזה. כהרף עין, גבר חזק, מרשים וגאה הפך לשבר כלי. הוא נראה מותש ותשוש, הזדקן לנגד עינינו ו... באותו הלילה קיבל התקף לב נרחב. עד שהאמבולנס הגיע כבר היה מאוחר מדי... כך הוא עזב את העולם הזה בגיל ארבעים ושמונה.

אמי הייתה אישה חזקה מאוד. במקום שאעודד אותה, היא ניחמה אותי. איבדתי לחלוטין את הרצון לחיות, הזלתי דמעות ולא הצלחתי להתעשת. כמה ימים לאחר ההלוויה בכל זאת אספתי את כוחותיי והבטחתי לאמי ששום דבר לא יעזור להם: אשרת בצבא, ואז שוב אנסה להתקבל למכון לרפואה ואהיה בסוף רופא. נשבעתי לאמי שאשיג זאת בכל מחיר לזכר אבי. וכך היה. שרתתי שנתיים בצבא, ובקיץ הראשון לאחר השחרור, התקבלתי ללימודי הרפואה. כאשר בשנה השלישית בחרו התמחות, שאלת הבחירה אפילו לא הייתה קיימת בשבילי. היה ברור: אהיה כירורג, כמו אבי. רציתי, כמו שאומרים, "אלע שונאים אויף צו להכעיס" (דווקא מול כעסם של כל האויבים) להשיג את מה שאבי חלם עליו, אך לא זכה לראות בחייו הקצרים. הצלחתי בלימודים ובעבודה הייתה אמורה להוות תשובה הולמת לאנטישמים שהרסו את חיי משפחתנו. במכון למדתי גם בהצטיינות.
- אתה בטח זוכר שבאוניברסיטאות בשנה האחרונה היה מקצוע מוזר כזה - "קומוניזם מדעי" ... האם זה היה גם בזמנך? - שאל אותי דוקטור זלדין.

- אהה, בטח. היה לי גם ה"מזל" ללמוד את "אם כל המדעים" הזו, - חייכתי כנראה בפעם הראשונה במשך כל השיחה.
- ועם זה שוב היה לי "מזל יהודי", - אותו חצי החיוך עם גוון של דכדוך שב לפניו של זלדין. - המרצה שלימד את הקומוניזם המדעי היה מנוול נדיר, מעין יצור בעל עיניים ישועיות, איש קג"ב טיפוסי ואנטישמי פתולוגי. הייתי כמו סמרטוט אדום עבור שור בעיניו. הוא לא יכול היה לעבור לידי ולא להתגרות בי במילה כלשהי בנושא היהודי. התאפקתי בכל כוחי, כדי לא להגיב לפרובוקציות ולמנוע שערורייה. אבל זה לא עזר. בבחינה, הוא ממש התעלל בי וזכה מכך להנאה סדיסטית. בחיוך שטני הוא נתן לי "ארבע". בגלל הנבזה הזה לא קיבלתי דיפולמה אדומה . כעסי התלקח במלוא עוצמת הלהט הצעיר. מחשבות שונות הסתובבו בראשי, אחת טיפשית יותר משנייה. רציתי לכתוב תלונה על היצור הזה, לדרוש להיבחן אצל מרצה אחר או אפילו מול ועדה שלימה. אבל אמי החכמה ניערה אותי וממש הצילה אותי מלעשות שטויות. היא קראה לי לזכור את הניסיון המר של אבי ... עשר פעמים ביום היא חזרה על האמרה שיעריכו אותי לא לפי צבע הדיפלומה, אלא לפי ידע וכישורים. אז, לאחר סיום הלימודים במכון, החלטתי באופן נחרץ וסופי שלא אישאר במדינה הזו. לא רציתי לבזבז את חיי במאבק עם אנטישמים למען קיומי, לסבול השפלה וטינה מהם יום אחר יום. מבפנים הרגשתי שמקומי לא שם. רציתי לחיות ולעבוד במדינה שאוכל לומר עליה בפה מלא שהיא המדינה שלי. הייתי מוכן להילחם עבורה, אם יידרש. רציתי ללכת בראש מורם ולא להסתכל מסביב ולתהות, האם נוכל אנטישמי כזה או אחר ירחם עלי או לא. בשום אופן לא יכולתי להסכים לכך, שילדיי יעברו את אותם הדברים שעברנו הוריי ואני. שיתפתי את אמי במחשבותיי, וקיבלנו החלטה שמהרגע הזה אנו מתחילים להתכונן לעליה לישראל.

עוד בזמן הלימודים ניהלתי רומן עם עלמה יהודייה, שמה בלה. אהבנו זה את זו מאוד והחלטנו להתחתן כששנינו נסיים את הלימודים. היא הייתה צעירה ממני בכמה שנים ולמדה אז שנה אחרונה. אבל ברגע שסיפרתי לה על תוכניותיי לעלות לישראל, היא קיבלה התקף של פחד ותחת הלחץ של הוריה ניתקה עמי קשר. בשבילי זו הייתה מכה נוספת, אבל בגיל צעיר, כנראה, דברים כאלה הרבה יותר קל לשאת.

בינתיים קיבלתי עבודה בבית חולים כפרי שנמצא 70 ק"מ מחרקוב. הייתי שם, בכפר, כל ימי השבוע וחזרתי הביתה רק בסופי שבוע. היה לי חבר מהצבא שהתגורר במוסקבה. שמרנו על חברות גם אחרי השחרור. בעזרתו יצרתי קשר עם "סירובניקים" . מהם קיבלתי ספר לימוד לעברית ולמדתי את השפה בכל דקה פנויה. לצערי בזמן שעבדתי בכפר, לא יכולתי לתרגל דיבור בעברית עם מישהו. אף על פי כן, אחרי שמונה חודשים כבר הצלחתי לנהל שיחה קולחת ולקרוא טקסט עברי לא מותאם. מחברי שהיה קשור לפעילות ציונית בלתי לגאלית במוסקבה, קיבלתי ספרות של "סאמיזדט" על ישראל והתרבות היהודית. בזכותו, שנה לאחר סיום הלימודים קיבלנו "הזמנה" מדוד של אמי בישראל ...

* * *

לפתע אמר דוקטור זלדין: "עכשיו אני כבר לא שואל אותך. הגיע הזמן לשים משהו בפה. אני הולך לערוך שולחן, לא נהיה שבעים מדיבורים בלבד". הוא קם במרץ מכורסתו ויצא למטבח. נשארתי לשבת נסער מאוד מהסיפור שנפרש לפניי. מחשבותיי התערבבו בראשי. מה ששמעתי מזלדין העיר את זיכרוני הפצוע והוציא ממנו במפתיע רגעים אישיים כל כך לא נעימים שהייתי רוצה לשכוח בעצמי... הרגשתי אי-שקט לא מוסבר הגובל בפחד. בדמיוני ראיתי פתאום תמונה: כאילו עמדתי על גשר אוורירי ודק בין שני חללי הזמן. הראשון היה מפחיד, אפור כהה, קר ומקפיא. השני מואר בשפע, חמים, בהיר, אך אפוף בערפלית לבנה קלה. זה היה סוג של חלום בהקיץ. באותן דקות ספורות חשתי בפחד שלא אישאר חלילה תלוי על הגשר הזה. התפללתי שהוא יחזיק מעמד ושיספיק לי כוח להתגבר על המעבר הזה...

כעבור כמה דקות קולו של אריה החזיר אותי למציאות: “בבקשה, כנס למטבח ושב ליד השולחן. מה אתה רוצה לשתות? יין, וויסקי, ליקר, וודקה? אל תהסס ואל תתבייש, הכל הוכן בחופזה, אבל בכל זאת"... נכנסתי למטבח מרווח, ראיתי שולחן ערוך להפליא, ועליו קערה עם סלט ירקות, קוויאר אדום, טונה, כמה סוגי גבינות וזיתים. דוקטור זלדין מזג לי יין, לעצמו וויסקי, והמשך השיחה כבר התנהל ליד השולחן. אחרי הכוס הראשונה ששתה, אריה פרץ לפתע בצחוק: "נזכרתי כיצד תמיד אתה מדגיש בהרצאותיך שלבשביס-זינגר יש נוסחה כזו: כשסיפורו כבר מתקרב לסוף או מגיע לשיא המתח, אז פתאום המספר אומר: רגע, הסיפור רק מתחיל... גם אצלי כך - עכשיו תקשיב לסיפור...

קיבלנו הזמנה לעלות לישראל, והגשנו בקשה לצאת מברית המועצות לאווי"ר . כמה חודשים של המתנה היו מורטי עצבים. לאט-לאט התחלנו למכור כל מה שהיה ניתן. לפעמים בכמה גרושים, לפעמים פשוט מסרנו ללא תמורה. אבל היה דבר אחד שלא אני ולא אמי היינו מוכנים לוותר עליו - הספרייה שלנו (כאלף ושבע מאות כרכים). אבי אסף אותה ספר לספר במשך שנים רבות. הספרייה הייתה עבורנו זיכרון נושם. מטבע הדברים לא יכולנו להוציא הכל, אז בחרנו כחמש מאות, ביניהם ספרים נדירים ויקרי ערך. בגללם התרחשה כל הדרמה... קיבלנו די מהר אישור יצאה מהמדינה, חודשיים וחצי לאחר הגשת הבקשה. לפי הסטנדרטים שלהם, זה היה מהר להפליא. מאוחר יותר גיליתי את הסיבה למהירות הזאת: פקיד רם דרג של הקג"ב9 שם עין על דירתנו בת שני החדרים המרווחת במרכז העיר.

התחלנו בקדחתנות להתכונן לנסיעה. הן אמי, הן אני עזבנו את העבודה. זה היה סיפור בפני עצמו. לפני פיטורינו שנינו היינו חייבים לעבור אסיפות בהן גינו, גערו, קיללו אותנו ושפכו את "כל כעסו של העם הסובייטי" על ראשינו. בבית החולים הכפרי בו הספקתי לעבוד כשנה, הסתכלתי על זה כהצגה מצחיקה, ולא התרגשתי יותר מדי, אבל לאמי האירוע הזה ממש עלה בבריאות. במרפאה בה היא עבדה למעלה מעשרים שנה, כולם נשאו אותה על כפיים, כי היא נחשבה לרופאת הילדים הטובה ביותר. המרפאה הפכה לפתע לביצה מלאה בצביעות וחוסר מוסר. החברים והעמיתים מאתמול "הפכו את עורם". ברגעים כאלה כולם בדרך כלל מראים את פניהם האמיתיים. מכל הצוות רק שתיים, רופאה ואחות, ניגשו לאמא ולחשו באוזנה שלמרות החלטתה, הן לא ישנו את יחסן כלפיה, ימשיכו לזכור ולהעריך אותה. הן בירכו אותה ואיחלו לה כל טוב בעתיד. שתיהן היו נשים רוסיות. אבל, כמובן, את הצרחות והקללות הקולניות ביותר השמיעו כמה רופאים יהודים. כנראה שהם פחדו ש"הכעס המוצדק של הקולקטיב הסובייטי" לא יישפך על ראשיהם

בקיצור, מכרנו ומסרנו כמעט הכל, השארנו את הדברים הנחוצים ביותר: חפצים אישיים, מצעים וקצת כלים לתקופה הראשונה. ביצענו רישום עזיבת הידרה , כמעט ונותרנו ללא כספים, כי מלבד תשעים דולר לאדם, שניתן היה להוציא, לא היה מה לעשות עם הכסף. אז הגיע היום בו הייתי צריך לקבל אישור ממינהל התרבות העירוני להוציא כחמש מאות ספרים מהמדינה. עשיתי כל מה שנדרש בהתאם לכלליהם: הכנתי רשימה מפורטת של ספרים עם שמות מחברים, מו"לים, שנות יציאה לאור. לכך צירפתי מכתב רשמי בו הסברתי שאבי אסף את הספרים לאורך חייו, הוא היה רופא ידוע בעיר, נלחם במלחמה הפטריוטית הגדולה, ולזכרו אני מבקש רשות להוציא את הספרים האלה. הבטיחו לי תשובה תוך שלושה-ארבעה ימים. כשהגעתי לשם שוב כמה ימים לאחר מכן, ממש הייתי המום.. ראש המינהל לתרבות זייצ'וק (את שם המשפחה הזה אזכור כל חיי!) כעסה נורא על הטון של בקשתי. לכן, היא לא רק שלא אפשרה להוציא את הספרים, אלא גם פעלה באווי"ר, כדי לבטל את אישורי היציאה שלנו מהמדינה... אתה שומע טוב ??! זו אמת טהורה כמו שאתה רואה אותי עכשיו חי יושב מולך"...

נזכרתי שבמהלך פגישתנו אמר דוקטור זלדין שבגלל ספריו התרחשה דרמה, אך לא יכולתי לדמיין תפנית כזו. ככל הנראה, התדהמה האינסופית הייתה כתובה על פניי. פרט לאנחה כבדה, לא הצלחתי להוציא מילה. בכל זאת אספתי את כוחותיי וכמעט לחשתי: "אני בהלם מוחלט, מעולם לא שמעתי על דבר כזה"... פניו של זלדין נהיו אדומים, או מכמה כוסות ויסקי, או מזיכרונות קשים שהציפו אותו. הוא שתק לרגע. מבטו התמלא בסבל וכוון לאנשהו הרחק מעבר למרחב המציאות. במהלך השתיקה הזו נראה לי שזיכרונו גורר אותו כעת בכוח למקום שהוא ניסה להימלט ממנו במשך שנים רבות. באותו רגע ביטחונו העצמי האיתן נעלם איפשהו, וכל דמותו הביעה סוג של אובדן עצות פטלי.

לבסוף לקח לגימה נוספת מהויסקי ושבר את השתיקה. חצי החיוך הבלתי משתנה שב אל פניו. "אתה בטח זוכר את האנקדוטה כשאסיר פוליטי יהודי נשאל מדוע הוא כלוא, והוא ענה: בגלל האינטונציה. הוא הסביר שבאיזשהו אירוע ביקשו ממנו לקרוא את שירו של מאייקובסקי "אני יודע - תהיה עיר כאן, אני יודע - יפרח כאן גן"..., והוא קרא את השיר באינטונציה יהודית מפוקפקת... במקרה שלי, האנקדוטה הזו הפכה לאמת מרה. המנוולת הזאת באמת הצליחה לבטל את אישורנו לעזוב את המדינה, רק בגלל שהיא לא אהבה את הטון של בקשתי להוציא את ספרי אבי... קשה להאמין, אבל עברתי את זה. בהמשך אני אראה לך את המכתב שלה, אני שומר אותו. בשלב מסוים, אמי ואני נותרנו ללא דירה, ללא כסף, למעשה, ללא כלום. זו הייתה תחילת הסתיו, וכבר לא היו לנו אפילו בגדי חורף, הכל נמכר ונמסר. מכרים נמנעו ממגע עמנו כאילו היינו מצורעים. היה מזל שאישה אחת, שאמי טיפלה בבנה, ולמעשה הצילה אותו, השכירה לנו חדר בביתה הפרטי בפאתי העיר. אלמלא זה, היינו נשארים ברחוב. כדי להרוויח תרתי משמע פת לחם, הלכתי לעבוד בחדר דוודים בתור מסיק תנורים במשמרות לילה. הייתי בחור בריא וחזק ולא פחדתי מעבודה פיזית. אז התחילו ייסורי איוב. לא היה אותו משרד ממשלתי שלא פניתי אליו ושלא התלוננתי לשם. שלחתי תריסר מכתבים למשרד התרבות, לקוסיגין , לפודגורני , לצלב האדום הבינלאומי, ולמי לא?
אז פרצה בישראל מלחמת יום הכיפורים, ולבי נקרע לגזרים. חיפשתי כל רגע נוח כדי להצמיד את האוזן לרדיו ולמרות ההרעשה המכוננת בגלי האתר לשמוע את החדשות מהחזית באמצעיות שידורי רדיו זרים. בהשוואה לדאגה. לגורל המדינה, הצרות שלי נראו זעירות וחסרות משמעות. לא יכולתי לאכול ולא לישון, פיזית הייתי שם, אבל לבי כבר מזמן עשה עליה לישראל. דאגתי כל הזמן לגורל המדינה. עיתונים סובייטים, רדיו, טלוויזיה שפכו כל העת טונות של לכלוך ושקרים על ישראל. עצם המילה "ישראל" הפכה לקללה ולמילת גנאי, ובאווירה כזו הסתובבתי בין הרשויות וכתבתי אינספור מכתבים עם בקשה לאפשר לי לצאת למדינה של "תוקפים, אימפריאליסטים וחלאות". אתה יכול לדמיין את זה?

כבר אמרתי שאמי הייתה אישה מאוד חזקה וחכמה. היא אמרה לי: "ליובה, אין ברירה, כתוב להם, למשרד התרבות ולאווי"ר שאנחנו משאירים את הספרים כאן ומוכנים לעזוב את הכל, לצאת רק עם חולצות על גופינו. הספרים יקרים לי, אבל חייך יקרים הרבה יותר". אבל הצרה הייתה שלא קיבלתי תשובה לאף אחד ממכתביי. בייאוש מוחלט כתבתי מכתבים לגולדה מאיר ולמזכ"ל האו"ם קורט ולדהיים . ידעתי שאי אפשר לשלוח את המכתבים האלה מחרקוב, אז באמצעות כרטיסן הרכבת שלחתי אותם לחברי במוסקבה, ובאמצעות קשריו הוא הצליח להעביר אותם לדיפלומט הולנדי. עד היום אינני יודע האם המכתבים הגיעו אל הנמענים ומה קרה עמם בהמשך. אבל העובדה היא שבתחילת אפריל 1974 אמי ואני הוזמנו לאווי"ר, ונאמר לנו קצר וברור: אתם רשאים לעזוב...
זה בעצם הסיפור שלי. אגב, הצלחתי להביא כמה מאות ספרים, והם כאן אצלי. לכן כשראיתי אצלך את ספרו של ברגלסון, נזכרתי מיד שהוא היה בספרייה שלנו, אבל אותו לא הוצאתי.

ב- 30 באפריל 1974, בשעת לילה מאוחרת, הובאנו למרכז קליטה בחיפה. ישנתי כמה שעות, התעוררתי עם עלות השחר והתחלתי ללכת ברחובות העיר. עליתי יותר ויותר גבוה לכרמל. לאחר שהגעתי לשדרות הנשיא במרכז העיר, ניגשתי למקום שממנו נפתחה תצפית מטריפה ביופיה על הנמל ועל העיר התחתית. הכל היה שטוף ברעננות, בפריחה ובקרני שמש, הכל נשם חידוש ומשהו מוכר ויקר עד כאב. ובאותו הרגע לראשונה בחיי הרגשתי בבית. שם, במרכז הכרמל, התפרץ ממני בכי כמו שלא היה אף פעם בחיים. הסתכלתי על הנוף הזה, טבעתי בדמעות ולא הצלחתי להירגע. אז אמרתי לעצמי: "אתה רואה, ליובה, הסבל שלך לא היה לשווא. הכל היה כדאי, כדי לעמוד כאן ולחיות את התמונה הזו, לנשום את העיר הזאת. אתה בר מזל, עברת את כל התלאות, אבל הצלחת לחזור הביתה. וכמה יהודים לא זכו לאושר כזה? וגם אביך"... בחיים לא בכיתי בעוצמה כזאת כמו אז".

- ביקרת בחרקוב מאז? - שאלתי בחיפזון, כדי לא להתחיל לבכות בעצמי מכל הסיפור הזה, שנגע בי וריגש אותי עד עמקי נשמתי.
- בשנת 1997 היינו שם, אמי עדיין הייתה בחיים. למען האמת טסנו לשם רק כדי לבקר את קברו של אבא. שום דבר אחר לא עניין אותנו שם. הלכנו לבית העלמין, ישנו לילה במלון ולמחרת כבר נסענו לקייב. היה לי קשה לנשום שם. ככל הנראה, זיכרונות קשים אינם מרפים אפילו לאחר שלושים או ארבעים שנה.

* * *

הודיתי על הארוחה ויצאתי ממטבח לסלון. מבטי שוב נשאב לפנורמה שנפתחה דרך קיר הזכוכית. זו הייתה שעת אחר הצהריים, והעיר נשטפה בצבע הזהב של קרני השמש הסמיכות. שוב עמדתי נדהם. סיפורו של דוקטור זלדין הסתובב בראשי. הוא נגע בי קרוב מאוד ללב וממש חוויתי אותו, אבל בכל זאת הרגשתי הקלה. גם לא היה לי מושג מה אעשה עם זה, והאם בכלל צריך לעשות משהו אבל הדואליות שחשתי קודם לכן, תוך כדי האזנה לסיפורו של זלדין, התאיידה. זה אולי נשמע מעט בומבסטי, אבל באותו רגע הרגשתי שההיסטוריה היהודית, אחרי אלפיים שנות נדודים, חזרה הביתה והתאחדה לבסוף עם הגיאוגרפיה היהודית.

* * *
כשנסעתי הביתה במונית לאורך כביש החוף, נהניתי משקיעה מרהיבה מעל הים, ששינה את צבעיו כל כמה מטרים. השדות הירוקים שמשמאל לכביש המהיר הפיצו ניחוחות של פירות טרופיים טריים. ברדיו אצל הנהג פטפטו על שערוריות פוליטיות חדשות. המדינה חיה יום אביב רגיל. הנהג, גבר בסביבות ה-70 לחייו, כנראה התעייף מהרכילות הפוליטית ומן הפרשנים שהתענגו עליה כמו על מעדן גורמה. הוא העביר את הרדיו לתחנה אחרת, שם הושמעו שירים נוסטלגיים. פתאום זרם משם קול הדבש של אופירה גלוסקא עם השיר "ציון הלא תשאלי" למילותיו הקדומות של רבי יהודה הלוי:
-
ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך,
דורשי שלומך והם יתר עדריך?
----------
השיר הזה פילח אותי כמו ברק, והחזיר לסיפורו של דוקטור זלדין. חשבתי לעצמי: "באמת, ציון, הלא תשאלי"?... האם ילדינו ונכדינו שחיים כאן במדינה היהודית יידעו מה שעברו סביהם ואבותיהם בדרך לציון? האם מלמדים אותם מספיק בבתי הספר על הגבורה היהודית המודרנית? האם הם יהיו מודעים למחיר ששילמו הדורות הקודמים עבור הזכות לחיות בציון? מחשבות אלה עוררו בי עצב עמוק, מכיוון שלמרבה הצער ידעתי היטב את התשובות לשאלות הכואבות הללו, והן היו רחוקות מלהיות מספקות...
אז חשבתי שבעוד כמה שבועות עם ישראל יתיישב שוב סביב השולחנות הערוכים ויחגוג את סדר פסח, שוב יקראו את ההגדה, שמספרת בכבוד מרטיט על יציאת מצרים שהתרחשה לפני כשלושת אלפים וחמש מאות שנה. בטח, איך יכול להיות אחרת? אחרי הכל זו מצווה חשובה - משנה לשנה לספר את הסיפור המדהים ההוא - "והגדת לבנך"... ומה לגבי יציאת ברית המועצות, שהייתה לפני ארבעים עד חמישים שנה, לה היינו עדים חיים? האם היא הייתה פחות דרמטית? האם היא הייתה פחות הרואית? האם עם הספר יכול להרשות לעצמו לשמר את ההיסטוריה העתיקה בצורה כה נוגעת ללב ולזנוח את האירועים הקרובים אלינו בקלות דעת כזאת, עד כדי השכחה כמעט מוחלטת? האם הכל בסדר עם הזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי הלאומי שלנו?
בינתיים, כביש החוף נגמר, והמונית נכנסה במהירות אל תוך הרעש התל אביבי...
תרגום מיידיש - מ. י.


הערות
דוד ברגלסון - סופר יידי מפורסם, אחד המייסדים של הפרוזה הפסיכולוגית ביידיש, נעצר והוצא להורג ביום 12.8.1952 ע"י שלטונו של סטלין בעת השמדת התרבות היהודית בברית המועצות.
הספר "בירעבידזשאנער" מוקדש לחייהם של המתיישבים היהודים במחוז האוטונומי היהודי במזרח הרחוק, אשר הוכרז ע"י השלטון הסובייטי בשנת 1928
דרוביצקי יאר - גיא בחלק המזרחי על חרקוב, בו התקיים בזמן מלחמת העולם השנייה רצח המוני של כ 20 אלף איש, רובם יהודים
בברית המועצות הוענקה מדליית זהב למי שסיים בית ספר בהצטיינות
לפי מפקד אוכלוסין בשנת 1970 חיו בחרקוב כ-75 אלף יהודים, זאת הייתה הקהילה היהודית החמישית בגודלה בברית המועצות.
בברית המועצות הייתה שיטת ציונים של חמש נקודות. חמש - מעולה, ארבע - טוב, שלוש - מספיק, שתיים - בלתי מספק.אחד היה רשמית הציון הגרוע ביותר, כמעט שלא נעשה בו שימוש.
זה השם שהיה נהוג לקרוא בו למלחמה של ברית המועצות נגד גרמניה הנאצית בשנות 1941- 1945
שם מקובל עבור כוחות הימין הקיצוני ברוסיה בין השנים 1905 -1917. הם התבלטו באנטישמיות פרועה, בקריאה לפוגרומים נגד יהודים ובביצועם.
הועד לבטחון המדיה, גוף אשר ריכז את הריגול ואת המשטרה הסודית
מי שסיים מוסדות להשכלה גבוהה בהצטיינות, קיבל דיפלומה (תעודת הסמכה מקצועית) בצבע אדום, לעומת דיפלומות בצע כחול אצל כל השאר.
יהודים שסורבו ע"י השלטונות הסובייטייים לעלות לישראל
SAMIZDAT - שם מקובל בברית המועצות עבור ספרות שלא עברה את הצנזורה והופצה באופן בלתי לגאלי
בהתאם לחוקי ההגירה בברית המועצות לפני הגשת הבקשה להגירה במטרת איחוד משפחות היו צריכים לקבל "הזמנה" אישית מקרוב משפחה מחו"ל
OVIR - משרד ממשלתי שהיה אחראי על מתן אישורי יציאת אזרחים מברית המועצות
בברית המועצות רוב הדירות היו בבעלות ממשלתית. כל דירה הייתה רשומה במשרד מיוחד על שמו של הדייר. לפני עזיבת המדינה הדייר היה חייב לבטל את רישום הדירה על שמו להחזיר את הדירה למדינה.
אלכסיי קוסיגין - מדינאי סובייטי, בתקופה המדוברת ראש הממשלה של ברית המועצות
ניקוליי פודגורני - מדינאי סובייטי, בתקופה המדוברת יושב-ראש הועד העליון (הפרלמנט) הסובייטי
קורט ולדהיים - מזכ"ל האו"ם בתקופה בין השנים 1972 - 1981