בפרשת לך לך מופיעים אזכורים הנראים לכאורה מיותרים. בספור המלחמה שהתרחשה באזור ים המלח, בין מלכי הצפון למלכים באגן ים המלח: סדום ועמורה אדמה וצבויים. מופיעים מספר פעמים שמות מקומות בשמם הקדום ובשמם החדש. כך למשל "מלך בלע היא צוער" "עמק השידים הוא ים המלח". "עין משפט היא קדש", "עמק שוה הוא עמק המלך" (בראשית יד). לשם מה מוזכר גם השם הקדום וגם השם החדש? האם אין זה מיותר? סביר להניח שמכיוון שמאז ימי האבות ועד מתן תורה עברו כ 400 שנה ושמות המקומות הוחלפו, באה התורה ומוסרת לבני דור המדבר מידע נוסף על מנת שידעו היכן היו האירועים.

מדוע חשוב לדעת היכן היו האירועים שנגעו לעם ישראל באופן שולי. וכי לא היה מספיק לכתוב שלוט נלקח בשבי ואברם רדף אחרי השובים וחילץ את לוט?

אולם נראה כי זוהי המגמה במקרא כולו. ציון השם הקדום והשם החדש מופיע גם כן במקומות נוספים כמו למשל: "קרית ארבע היא חברון (בראשית כג)" וכן ביהושע: "והיורדים על ים הערבה-ים המלח תמו נכרתו" (יהושע ג' טז). ראוי לציין שפרט לפעם אחת בספר יהושע דפוס כתיבה זה קייים רק בספר בראשית.

מגמת ציון מדויק של אתרים בהם אירעו אירועים משמעותיים נמשכת הן בתורה והן בנביאים. כשבני ישראל מצווים לקיים את הטכס הברית בהר עיבל טורחת התורה להסביר לקורא היכן נמצא הר עיבל: "הלא המה בעבר הירדן אחרי דרך מבוא השמש בארץ הכנעני היושב בערבה מול הגלגל אצל אלוני מורה" (דברים י', ל). כך גם בספר שופטים מתואר המקום המדויק היכן בנות ישראל חולות בין הכרמים: "...אשר מצפונה לבית אל מזרחה השמש למסילה העולה מבית-אל שכמה ומנגב ללבונה"(שופטים כא, יט). התנ"ך משופע בתיאורים גיאוגרפים היסטוריים המתארים מקומות ושמות מקומות, כ 475 אתרים מוזכרים בתנ"ך.

איננו יודעים מהי הסיבה לאיזכורים אלה אך ניתן לומר בודאות שאיזכורים אלה מלמדים שנושא זה היה חשוב לתנ"ך, וכי כותב התורה רוצה שנלמד את הגיאוגרפיה ההיסטורית של ארץ-ישראל שהרי אין אות מיותרת בתורה. אולי מתוך הבנה שהכרת הארץ הן בעבר והן בהווה תוביל לאהבתה והעמקת הקשר של בניה לאדמתה.

התנ"ך אינו ספר הסטוריה אך אין הוא מתכחש לעובדה שחלק גדול מהדברים הכתובים נשאבו מספרות שהייתה באותה תקופה ולצערנו נעלמה במהלך השנים. התורה שולחת אותנו ל'ספר מלחמות ה'' (במדבר כא, יד), לספר הישר (יהושע י, יג) לספר דברי ימי מלכי יהודה (מלכים ב' כד, ה) ועוד. ספרים אלה אבדו במהלך ההסטוריה אך ההפנייה לספרים אלה מלמדת שהתנ"ך רוצה שנעיין בהם.

דברים אלה מלמדים על מגמתה של התורה שיש ללמוד ולהכיר את הארץ, שכן רק כך תווצר היכרות אמיתית עם התנ"ך ועם מסריו.

מגמה זו של נסיון זיהוי אתרים המוזכרים בתורה, נמצאת בתרגום יונתן בן עוזיאל, המשנה את שם האתרים המוזכרים בתורה עם שמות בני זמנו.

מי לנו גדול מהרמב"ן שעסק גם הוא בשאלות גאוגרפיות הסטוריות, במו שאלת ארץ העברים, ארץ פלשתים ושאלת מקום קבורת רחל. הוא גם לא נרתע מלהשתמש בספרי הסטוריה שהיו מוכרים בתקופתו כמו ספר יוסיפון (בראשית מט, לא), וללמוד על משקלו של השקל ממטבע מימי בית שני שנמצא בימיו (בנספח הנמצא בסוף פרושו לתורה).
אין ספק שהשיטתי שבין גדולי ישראל שעסק בתחום זה היה רבי אשתורי הפרחי שחי בבית שאן לפני כ 700 שנה שכתב בספרו 'כפתור ופרח' בפרק יא: "הן הייתי כשתי שנים בגליל דורש וחוקר ועוד חמש שנים בשאר ארצות השבטים, לא מנעתי עצמי שעה אחת מרגל את הארץ". פרק יא בספרו הוא מרשים ביותר שכן בתנאים הקשים של ארץ ישראל במאה ה 14 לספירה, הוא הגיע כמעט לכל מקום בארץ בין באר שבע בדרום לדן בצפון. גם את עבר הידן המזרחי הוא חקר והביא לנו רשימות של 180 מקומות בארץ והצעות זהוי ופרשנות. הוא היה הראשון שעמד על כך שהשמות העבריים הקדומים השתמרו בשיבושים מסויימים על ידי הערבים, ודרך השמות הערביים ניתן לשחזר את השם העברי. אין ספק שהוא ראוי לתואר: 'אבי חוקרי הארץ'. חובה זו שהיא מגמת התורה, היא גם חובתו של דורנו שזכה לחיות בארץ ישראל המערבית למלא רוחבה וזכה לכלי חקירה כמו גיאוגרפיה וארכאולוגיה המאפשרים לזהות יישובים קדומים ולהבין טוב יותר את התנ"ך בעזרת כלי המחקר המדעיים, המהווים תחליף מסויים למידע ולספרים שאבדו.