שלושה בנים היו לו ללמך. הראשון יבל, "אבי כל ישב אהל ומקנה", השני יובל, "אבי כל תפש כנור ועוגב" והשלישי, תובל קין, "לטש כל חרש נחשת וברזל" (ד, כ-כב). בביטוי קצר זה התורה מצביע על שלושה טיפוסי אדם. האחד איש המקנה, רועה הצאן, השני איש האמנות, והשלישי איש התעשיה. בכך מבטאת התורה גם את שלבי ההתפתחות הטכנולוגית של האנושות בעולם הקדום. בשלבים הראשונים ידע האדם לייצר כלים מאבן. בעזרת אבנים מתאימות ובעיקר מאבן הצור הוא יצר כלים שונים כמו סכינים, אבני קלע, ראשי חיצים ועוד. המיומנות בייצור כלי האבן הייתה גבוהה ביותר.

תקופות אלה מכונות במחקר תקופת האבן. בשלב מסוים גילה האדם את הנחושת. הוא למד להפיק נחושת ממרבצים מיוחדים באדמה, להפריד את המתכת משאר חלקי האבן להתיך את המתכת בעזרת כבשן המפיק חום גבוה, ליצור תבניות ובתוכן ליצוק את המתכת הנוזלית וכך ליצור כלי נחושת.

במחקר תקופה זו מכונה התקופה הכלקוליתית-תקופת נחושת אבן. כלקוס=נחושת, ליתוס=אבן. מחצבות נחושת מתקופה קדומה זו התגלו בבקעת תמנע כמה עשרות ק"מ מצפון לאילת. אולם בתקופה זו נוצרו רק כלים יפים ללא שימוש יום יומי. כך למשל במערה בנחל משמר נמצאו מאות כלי נחושת שתפקידם היה ככל הנראה פולחני וללא שימוש מעשי בחיי היום יום. מדוע לא נוצרו גם כלי עבודה או כלי מלחמה מנחושת? הנחושת היא מתכת רכה ואינה יכולה לשמש ככלי שתפקידו לעמוד בלחץ או לעמוד בפני מכה חזקה.

שלב מתקדם יותר היה גילוי סוג מסויים של נחושת המכונה נחושת –ארסן. מתכת זה המופיעה בטבע חזקה יותר. בתרכובת של נחושת עם יסוד הארסן (זרניך), מקשה את המתכת והיא הפכה להיות ראויה לייצור כלי עבודה וכלי מלחמה. השימוש במתכת זו היה רווח וכלי נשק רבים ממתכת זו התגלו בחפירות ארכאולוגיות.

לקראת סוף האלף השלישי לפנה"ס החלו לייצר את הברונזה (ארד). הברונזה מורכבת בעיקר מנחושת לה הוסיפו כמות קטנה של בדיל. תרכובת זו הקשתה את המתכת בצורה טובה ואיפשרה ייצור כלי נשק מגוונים. אחת התעלומות היא מהיכן הגיע הבדיל. נחושת נמצאה בארצנו בתמנע ובפונון שבעבר הירדן המזרחי למרגלות הרי אדום, אולם המקום הקרוב ביותר בו נמצא בדיל הוא באזור אפגניסטן. אם אכן מוצא הבדיל מאפגניסטן הדבר מעיד על קשרי מסחר מפותחים בין כנען לאזורי המזרח הרחוקים מרחק של אלפי קילומטרים. השימוש בברונזה נראה לחוקרי העבר נושא מרכזי כל כך עד כדי קריאת התקופות 'תקופות הברונזה'. הדבר כנראה מצביע על יכולת טכנולוגית ברמה גבוהה, שכן תהליך עיבוד הנחושת כרוך בידע טכנולוגי מורכב ובעבודה פיזית קשה.

השימוש בברזל כבר התחיל בתקופות קדומות אך בארץ ישראל רק במאה ה12 לפנה"ס מופיעים לראשונה בצורה משמעותית גם כלי עבודה עשויים מברזל. מדובר בעיקר בכלי נשק וכלי עבודה כמו מכוש מפלדה שנמצא בגליל וכלי עבודה מברזל בדרום מישור החוף. היו אמנם כלי ברזל בשימוש בתקופות הברונזה אך נמצאו רק מעט מאוד ממצאים מחומר זה. סביר להניח שהשימוש בברזל היה רב יותר ממה שנתגלה אלא שברזל דרכו להחליד ולההעלם בעוד שהברונזה שורדת טוב יותר גם באקלים לח מאוד.

יש הטוענים שאת הברזל הביאו לאזורנו הפלשתים. הדבר מתבסס על ממצא רב יחסית של כלי ברזל באזור דרום מישור החוף שהוא האזור הפלשתי ועל סמך הפסוק בספר שמואל: " וחרש לא ימצא בכל ארץ ישראל כי אמר הפלשתים פן יעשו העברים חרב או חנית. וירדו כל ישראל הפלשתים ללטוש איש מחרשתו ואת אתו ואת קרדמו ואת מחרשתו" (שמואל א' יג, כ-כא).

במהלך ימי הבית הראשון השימוש בברונזה הלך ופחת ואילו השימוש בברזל הלך וגבר. הברזל היא מתכת חזקה ועמידה יותר ולכן העדיף האדם מאז ועד היום להשתמש ברזל על השימוש בברונזה.
התקופה שבאה לאחר תקופת ברונזה מכונה במחקר תקופת הברזל ומקבילה מבחינת תולדות ישראל מימי יהושע ועד לחורבן הבית הראשון.

תולדות ההתפתחות הטכנולוגית מתמצים אם כן בפסוק אחד: "לוטש כל נחושת וברזל".