1. זכות הציבור לדעת
מקובל בין עיתונאים רבים לומר כי זכות הציבור לדעת¹ מספקת את הבסיס המוסרי לחופש הניתן לעיתונאי לאסוף מידע ולהפיצו ברבים. מאז הטבעת המונח – הוא מנוצל להצדקת מגוון רחב של פעילויות הנעשות על-ידי אמצעי התקשורת – החל מסיקור דיונים בבתי-משפט ומסעות בחירות ועד עיתונות חוקרת הכרוכה, לעיתים אף בהתחזות ובפגיעה בצנעת הפרט. יש הנוטים להניח כי זכות זו מעניקה לעיתונאים גישה בלתי מוגבלת לאירועים, למידע, ולחייהם של האזרחים (Gauthier, 1999:197).

משמעותה של זכות זו היא רבת פנים ואף השלכותיה² הנגזרות ממנה מרובות. על-פי גודווין, משמעות הדבר היא שלציבור ישנה זכות חוקית לדעת מהם מעשי הממשלה, והעיתונות מייצגת את הקהל במימוש זכות זו (Goodwin, 1983: 9). גאות'יאר (Gauthier) סבור כי זכות הציבור לדעת מעניקה לאזרחים גישה לכל מידע רלוונטי אודות החלטות פוליטיות, מקצועיות ואישיות החיוניות למימוש התיקון הראשון בחוקת ארצות-הברית בחברה דמוקרטית (Gauthier, 1999:199).³

2. ההצדקות למתן הזכות לציבור לדעת: החרות והתועלתיות
יש המנסים לבסס זכות זו של הציבור לדעת על דבריהם של פילוסופים שונים, כגון: ג'ון סטיוארט מיל בספריו "על החרות" ו"התועלתיות" וקאנט בספרו "הנחת יסוד למטפיסיקה של המידות". דברים רבים מתוך דבריו של מיל עשויים לשמש כבסיס פילוסופי איתן לזכותו של הציבור לדעת.

לדברי מיל, ההגנה העצמית היא המטרה היחידה שלשמה רשאים בני-אדם, כיחידים או כקיבוץ להפריע בעד חירות הפעולה של כל יחיד ויחיד בקרבם (מיל, תשכ"ו: 20). ממילא, אין כל הצדקה לחסום את הציבור או מי שפועל מטעמו לעשות כל דבר כל עוד אין המעשים הללו פוגעים ביחיד או בקבוצה. בהקשר זה נהוג לצטט את דברי מיל כי מותר לשער שכבר עבר הזמן בו היה נחוץ ללמוד זכות על חירות העיתונות כאחד התריסים בפני שלטון שיש בו שוחד או עריצות (מיל, תשכ"ו: 31).⁴

גבולותיה העקרוניים של חרות זו נקבעים על-פי מבחן התועלתיות. על-פי מיל, מבחן התועלתיות קובע ש"המעשים הם ישרים במידה שהם נוטים להגדיל את האושר, ובלתי ישרים במידה שהם נוטים ליצור את היפוכו של האושר. האושר פירושו הנאה והיעדר כאב, אי-האושר פירושו כאב ומניעת הנאה" (מיל, תשל"ב: 16).

עיקרון התועלתיות האמור של מיל עשוי להצדיק את זכות הציבור לדעת ואת זכות העיתונות לגישה למידע ולפרסומו, כמו גם פעולות מסוימות של אמצעי התקשורת המשרתים בסופו של דבר את הציבור. בה במידה, יהווה עיקרון זה כגורם מגביל לכוחה של התקשורת כאשר זו תפגע במאן דהו. אבחנה זו מותירה את יכולת האבחנה בידיהם של העיתונאים על אודות התועלת והנזק הטמונים במעשיהם. התועלת שבעיקרון זה הוא שעל-ידי קיומו הוא ממקד את תשומת הלב בתועלת החברתית של פעילויות התקשורת וקורא לשיקול דעת מצידה של התקשורת על הנזק האפשרי בעת מתן תועלת לחברה אותה הם משרתים (Gauthier, 1999: 203).

טוקוויל מציג בצורה חדה את מקומה של העיתונות כמביאה תועלת הכרחית, ואת החופש המוענק לה כהכרח, על מנת שתגן על החלש דווקא בחברה הדמוקרטית. לדבריו, בימי האריסטוקרטיה היה כל אזרח קשור קשר אמיץ לכלל האזרחים, ואי-אפשר היה להתקיפו מבלי שאחרים יקומו לעזרתו. בימי השוויון כל יחיד הוא בדרך הטבע מבוּדד. אין לו ידידים משעת לידה, שאת עזרתם יוכל לתבוע, ולא מעמד, שהשתתפותו בצערו תהא מובטחת לו. נפטרים ממנו על נקלה או דורסים ורומסים אותו באין פוקד. בימינו יש לאזרח שנעשה לו עוול רק אמצעי הגנה אחד - העיתונות: לערער בה על העוול לפני האומה כולה, וכשאין קולו נכנס לאוזניה - לפני האנושות כולה. משום כך, לדבריו, יתרון הערך של חופש העיתונות מרובה יותר אצל האומות הדמוקרטיות מאשר אצל כל האומות האחרות. חופש העיתונות לבדו הוא התרופה לרוב הנגעים, שעלול להביא עימו השוויון.

השוויון מבודד ומחליש את האנשים, אבל העיתונות היא נשק אדיר בהישג ידו של כל אחד מהם, ואפילו של החלש ביותר והמבודד ביותר. לדידו, השוויון מקפח כל יחיד מתמיכת קרוביו, אבל העיתונות מרשה לו לקרוא לעזרתו כל אזרח וכל אדם. חכמת הדפוס החישה את התקדמות השוויון, אבל כל הרע שברא השוויון היא בראה כנגדו רפואה.

לכן, מאמין טוקוויל, שנתיני ארץ אריסטוקרטית יכולים באין ברירה להסתפק בלא חופש העיתונות, אבל בשום אופן לא אזרחי ארצות דמוקרטיות. כדי להבטיח את מעמדם של אנשים אלה אי אפשר לסמוך על אסיפות מדיניות ולא על זכויות יתר פרלמנטאריות, ולא על הכרזת ריבונות העם. כל אלה עלולים להשלים במידה מסוימת עם שעבוד היחיד; אך שעבוד זה לא יהיה שלם, אם העיתונות חופשית. העיתונות היא במובהק כלי הנשק הדמוקרטי של החירות (טוקוויל, 1970: 291-292).

דרך הצדקה שונה שאינה מתבססת על כיוונים תועלתיים עולה ממשנתו של קאנט, שבמרכזה האוטונומיה של היחיד המחוקק את החוק המוסרי האוניברסאלי. בספרו "הנחת יסוד למטפיסיקה של המידות" קובע עמנואל קאנט שורת קביעות בנוגע למקומה של החרות בטבע האנושי. לדידו, מושג החרות הוא המפתח לביאור האוטונומיה של הרצון (קאנט, תרצ"ג: 132), כאשר צריך להניח את החרות בתור תכונת רצונם של כל היצורים בעלי התבונה (קאנט, תרצ"ג: 135). בד בבד מדגיש קאנט כי החרות – אף שמושג זה אינו מציין את הרצון כפועל על-פי חוקי הטבע – אינה משוללת חוקים כל עיקר. אדרבה, החרות צריכה להיות סיבתיות הפועלת על-פי חוקים בלתי משתנים אבל מיוחדים במינם (קאנט, תרצ"ג: 133). בדברים אלו ואחרים של קאנט, יש הצדקה לדעתם של חלק מהחוקרים לזכויות התקשורת ופעולותיה המשרתות את המטרה של יצירת חברה מיודעת לצורך קבלת החלטת נכונות. עם זאת עיקרון זה מציב אף מספר הגבלות על הדרך בה ממומשות מטרות אלו. למשל, התחזות ומניפולציות ייאסרו לאור האמור. לעומת זאת, אמת מוחלטת, דיוק והגינות יידרשו כחלק מהליך העשייה התקשורתי (Gauthier, 1999: 204).

3. זכות הציבור לדעת בתקנוני האתיקה העיתונאית בעולם
בסעיף הראשון של תקנון ה – IFJ הבינלאומי לא נאמר דבר על זכותו של הציבור לדעת, אלא נאמר כי על העיתונאי לכבד את זכותו של הציבור לדעת את האמת כחובה ראשונה במעלה:

Respect for the right of the public to truth is the first duty of the journalist.

לעומתו, תקנון האתיקה האמריקאי מתייחס בשני מקומות לזכות הציבור לדעת. תחת הקריאה העקרונית לעיתונאי לפעול בצורה עצמאית (Act Independently) נאמר כי:

Journalists should be free of obligation to any interest other than the public's right to know. ⁵

בהשוואה לשניים אלו, מצאו זכות הציבור לדעת והעניין הציבורי אחיזה נרחבת ביותר בתקנון האתיקה הבריטי. בפתיחה לתקנון האתיקה נאמר כי:

All members of the press have a duty to maintain the highest professional standards. This Code sets the benchmark for those ethical standards, protecting both the rights of the individual and the public's right to know.

תפקיד התקנון, אם כן, הוא לאזן בין שתי זכויות אלו של היחיד ושל הציבור, מאחר שזכויות שניהם טבעיות שוות.

את התקנון חותם סעיף, העוסק בעניין הציבורי (The public interest), המצדיק ואף מחייב חשיפה של תכנים שונים. לעיתים, עניין זה יצדיק אף חריגה מכללי התקנון האתיקה, כגון ההיתר להתחזות או לשלם לעדים. בין היתר נאמר בסעיף זה מה נכלל בתחומי עניין אלו:

1. The public interest includes, but is not confined to:
i) Detecting or exposing crime or serious impropriety.
ii) Protecting public health and safety.
iii) Preventing the public from being misled by an action or statement of an individual or organization.
2. There is a public interest in freedom of expression itself.
3. Whenever the public interest is invoked, the PCC will require editors to demonstrate fully how the public interest was served.

בישראל נכרכה האחריות המקצועית של העיתונאים בנאמנותם לחופש העיתונות ולזכות הציבור לדעת. כך סוכמו הדברים בסעיף השני של תקנון האתיקה של מועצת העיתונות:

חופש העיתונות ואחריותה המקצועית: עיתון ועיתונאי יהיו נאמנים לחופש העיתונות ולזכות הציבור לדעת בהגישם לציבור שרות מקצועי ובפרסום מדויק, הוגן ואחראי של ידיעות ודעות.

מעין דברים אלו אף נאמר בתקנון האתיקה של מועצת הרשות השנייה בסעיף 2 של הפרק השני, אשר כותרתו היא "חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת":

בעל זיכיון ישרת בכל משדריו, בנאמנות ובאחריות, את עקרונות חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, לרבות הזכות לבטא דעות חריגות ולא אהודות.

בסעיף 48 א של חוק הרשות השנייה אף הורחבה המחויבות להעניק לציבור מידע אשר יש לציבור בו עניין מיוחד:

המועצה רשאית ליטול פרקי זמן מיחידת שידור של בעל זיכיון, לצורך מתן שידורים מטעם הרשות בנושאים שלדעתה יש בהם עניין מיוחד לציבור.

4. מזכות הציבור לדעת ועד זכות הציבור להתבדר
הסכנה שבניצול זכות הציבור לדעת מתחילה לצוץ במעבר בין זכות הציבור לדעת ובין זכות התקשורת לגישה ולפרסום (Gauthier, 1999:199). על אף שזכות הציבור לדעת, כאמור, הינה ערך יסוד בעשייה העיתונאית – חל כרסום מתמשך בעצם מימוש זכות זו. את מקומה של גבירת הדעת תפסה שפחת הבידור, וזו האחרונה השתלטה במודע או שלא במודע על מקומה של הראשונה.

יצחק רבין עמד על כך והתבטא בחריפות בראיון שהעניק כראש ממשלת ישראל. לדבריו, העיתונות היום איננה רק עניין של העברת מידע. המרכיב המסחרי בעיתונות הוא היום דומיננטי. ישנו, כמובן, המרכיב של מידע חדשותי, ולצידו קיים העניין הכלכלי של בעלי העיתונים, אך לא ברור מה גובר על מה בשיקול הדעת איך להביא לביטוי את כל האמת, ולא להגיע לזילות בפרסום. היום במצב של תחרות בין כמה עיתונים, חלק גדול מהם עושים את מלאכתם נאמנה, כפי שהם מבינים ועל פי מצפונם, אבל בולט יותר השיקול מה מוכר עיתון בהיבט הכותרות של העמוד הראשון. רמת האחריות ירדה היום, לדבריו, בהשוואה לְמה שהיה בשנים קודמות. במידה מסוימת יש היום נטייה בחלק מהעיתונות, לא בכולה, ל"צהבהבות". צבע דם מוכר, כנראה, יותר עיתונים (גוטרמן וסתוי, 1994: 10).

בהתייחסו לנושא טען פרופ' אסא כשר, ששורש הרע הוא המינון הגבוה של המרכיב הבידורי בתקשורת. העיתון אמור לבדר, תכנית הטלוויזיה אמורה לשעשע. המינון של מרכיב הבידור יכול היה להיות נמוך. בידור בתור בידור אינו פסול. אדרבה, יש לו תפקידים שונים ואף טובים. הבעיה אינה נוצרת מהופעת קטעי בידור בעיתון או בערוץ תקשורת אחר, אלא השלטת אמות המידה של הבידור גם על מה אינו בידור, אלא מידע, דעה או פרשנות. שלטון הבידור הוא כל כך מובהק עד שעולם העיתונאות נעשה ענף בולט בעסקי הבידור.

התוצאה, לדבריו, היא מוצר דו-פרצופי. מצד הפרצוף הבידורי, זהו מוצר קלוקל, בעל איכות ירודה. הפזיזות ניכרת בו, הרדידות שלטת בו, הדיוק ממנו והלאה, האמינות לא חלה עליו, ובלשון קצרה התוצר חסר ערך, מפני שתהליך היצירה שלו הוא חסר אחריות. בדבריו הוא שב ומסייג, כי אין בדברים אלו הכללה, אלא תופעה רווחת מאין כמוה. וככל הנראה, המצב הולך ומחמיר (לוי-ברזילי, 2005: 330-331).⁶

לדברי כשר יש אמת אובייקטיבית ותקשורת ראויה לשמה אמורה לשקף אותה כראוי. ה"סיפר" של ה"סיפר" בא אחר כך - בפרשנויות, בעמדות הערכיות, בחלקים אחרים של המוצר התקשורתי. זהו הנדבך הראשון של כל ערוץ תקשורת: זכות האזרח לדעת, שהיא זכות האזרח לדעת את האמת, כמות שהיא. ממילא, הניסיון להתכחש לקיומן של עובדות הוא לא תחכום, הוא לא מתאים לעולם של מדע ופילוסופיה, אלא ליריד הבלים (לוי-ברזילי, 2005: 342).

דברים אלו עולים בקנה אחד עם האמור בהקדמה לתקנון האתיקה המקצועית של איגוד העיתונאים האמריקאית, ה– SPJ:

Members of the Society of Professional Journalists believe that public enlightenment is the forerunner of justice and the foundation of democracy. The duty of the journalist is to further those ends by seeking truth and providing a fair and comprehensive account of events and issues. Conscientious journalists from all media and specialties strive to serve the public with thoroughness and honesty.

כלומר, העיתונאים עשויים לקדם במעשיהם את הצדק והדמוקרטיה. לשם כך על העיתונאים לתור אחר האמת ולחשוף אותה בשם הציבור לעיני הציבור למען הציבור.

בעולם הדמוקרטי האידיאלי האזרח מגבש לעצמו עמדות, השקפת עולם, פועל על פיהן באורח חייו, נשען עליהם לשינוי העולם. תקשורת בידורית, צהובה, מגמתית, שלילית, מאוהבת בעצמה, חסרת רסן, חסרת אחריות, לא עוזרת לאזרח לכונן חיי אזרחות ראויים לשמם ולקיים אותם. לאמיתו של דבר, תקשורת כזאת מפריעה לו, גם אם הוא נהנה להתבדר ממנה (לוי-ברזילי, 2005: 345).

5. גישת החברה החרדית: חובת הציבור לא לדעת
בניגוד מוחלט להשקפת עולמה של העיתונות המערבית כי זכות הציבור לדעת יש הסבורים כי חובתו של הציבור לא לדעת, ובגרסה "רכה" יותר יש הסבורים כי זכותו של הציבור לא לדעת. ניתן לומר שהקיצוניים בעניין זה הן מערכות העיתונים החרדיים. לדברי דודי זילברשלג, מו"ל השבועון החרדי "בקהילה", יש פער בסיסי בין זכות הציבור לדעת לבין עיתונות חרדית שאומרת שזכות הציבור לדעת כמה שפחות. הפער הזה יוצר מציאות של מטרות שונות בתכלית. התקשורת החרדית, בעיקר היומית, מתיימרת מאוד לחנך⁷ (עמיאור, 2002: 29). לדעת לוי, העיתונות החרדית מדווחת על החיים כפי שהם צריכים להיות ולא על החיים כפי שהם. העיתונאים החרדיים מעדיפים לכתוב על הנורמה הרצויה ולא על המציאות כפי שהתרחשה. ואם הנורמה מחייבת לשנות את המציאות, יעשו זאת החרדים ללא היסוס ולעיתים באופן גס (לוי, 1989: 240).

הדברים באים לידי ביטוי בכך שידיעות שונות אינן עוברות את המחסום המוצב לפתחם של אמצעי התקשורת החרדיים. המחסום הוא בדמות "הוועדות הרוחניות" ו"המבקר" – גופי הפיקוח והצנזורה, המעניקים את "תעודת ההכשר" לידיעות שיפורסמו ופוסלים ידיעות או כתבות, בשלמותן או בחלקן, שאסור שיגיעו לקהל הקוראים.

הועדות הרוחניות הן כורח שנוצר מתוך ההווי החרדי. המציאות העיתונאית אינה מציאות רצויה מלכתחילה על-ידי הנהגת ציבור זה,⁸ וכאשר בשנת 1949 הקימה מחדש תנועת אגודת ישראל את עיתון "המודיע" מינו בהוראת הרבנים את אלעזר ביין, בנו של אחד העיתונאים הבולטים של פולין החרדית, לתפקיד "המבקר" (במלעיל).

על אף שעברו מעל חמישים שנה מאז מינוי "המבקר" הראשון, לא איבד התפקיד מחיוניותו. לעיתים את מקומו של "המבקר" תפסו ועדות רוחניות, שמפקחות על תכני העיתונות. בין העקרונות של ועדות חל איסור לפרסם תמונות נשים מכל סוג ובכל מצב, מניעת כתבה אוהדת על הצבר החילוני או הדתי-לאומי, כולל קציני צבא כדי למנוע יצירת מיתוסים החורגים מעולם הישיבות. כמו כן חל איסור גורף על פרסום ידיעות בנושאי רצח, התאבדות, עבריינות מין כמו גם תחקירים על עסקנים ונבחרי ציבור חרדים שסורחים. בעיתונות המפלגתית מקפידה הועדה הרוחנית אף על שמירת הקו הפוליטי של העיתון. יו"ר ארגון "לב לאחים" להחזרה בתשובה ו"המבקר" של העיתון החרדי "משפחה" סיכם את הדברים באומרו: "לא תמיד חייבים לספר את כל האמת. מספיק לא לפרסם שקרים" (עמיאור, 2002: 26-28).⁹

עורך עיתון "המודיע", משה עקיבא דרוק, הביע את גישתו מפורשות. בראיון לעיתונאי אמנון לוי אמר הלה: "אנחנו כופרים בעיקרון של זכות הציבור לדעת. זה הפך למוטו של העיתונות החילונית – ולגמרי לא בצדק. אנחנו ניתן אינפורמציה רק עד הגבול היכול לפגוע בעקרונות שלנו. כל העניין הזה של זכות הציבור לדעת הוא שטות. במילא הציבור לא יכול לשפוט דברים על סמך המידע שיש בידיו" (לוי, 1989: 247).¹⁰

תפיסת עולם חרדית זו "זולגת" לדבריהם של רבנים דתיים-לאומיים, אשר דבריהם מתפרסמים חדשות לבקרים מעל במות שונות. אחד הבולטים ברבני הציונות הדתית המוביל כיוון זה הוא הרב שלמה אבינר, רב ההתנחלות בית-אל. בעלון פרשת השבוע 'מעייני הישועה' 147 פרסם הלה מאמר שכותרתו 'בעד עיתונות חיובית'. במאמר זה טען אבינר כי תקשורת כשמה כן היא, ויש לה תפקיד חשוב – לתקשר בין חלקי האומה, בין האידיאל למציאות, בין המעשה לבין המחשבה. לתקשר, לחבר, לאחד. לכן אין הוא "נגד תקשורת עוינת" אלא "בעד תקשורת חיובית". לדבריו במקום לשון הרע הממלא את העיתון יש להרבות בלשון הטוב. "במקום לחטט באשפה ובסירחון – הראה את היופי".¹¹

בדרשה שכותרתה 'זכות הציבור לא לדעת' טוען בהקצנה מסוימת רב העיר רמת-גן, הרב יעקב אריאל, כי המוסר ההומניסטי נמצא בכף הקלע בין שתי מליצות שהוא שבוי בהן: האחת, "זכות הציבור לדעת", לפיה הכל צריך להיות גלוי וידוע. אין נסתר מזכות זאת כמכת הצפרדעים המקרקרת בקול ועולה בכל מקום, במשארותיך ובחדר משכבך.¹² ומאידך, מליצה הפוכה: "צנעת הפרט" על-פיה יש להצניע כל דבר, גם אם יש בכך סכנה לציבור. וכשלבסוף מחליט מישהו לחשוף את עצמו – גיבור יכונה, קדוש יֵאמר לו.

להלכה, לעומת זאת, יש הגדרות מדויקות יותר: ממה נפשך, אם יש סיכון לציבור, הצנעת הפרטיות היא עבירה חמורה. אם אין בדבר סיכון – אין לגלות לא טפח ולא טפחיים. ואז אין האדם צריך לספר לשון הרע על עצמו. זכות הציבור היא לא רק לדעת אלא גם להצניע את הטעון כיסוי. זכות הציבור לא לדעת (אריאל, תשנ"ח: 167).

5. ההגבלות ההלכתיות על הדיבור ביהדות
במבט ראשון עשוי להיראות למתבונן מן הצד כי היהדות רק מגבילה את חופש הביטוי. זאת לאור לימוד ההלכות הכרוכות באיסור אמירת לשון הרע ורכילות. על ההבדל בין השניים עמד הרב משה בן מיימון (להלן: הרמב"ם) בספרו היד החזקה:

אי זהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר "כך אמר פלוני/ כך וכך שמעתי על פלוני" - אף על פי שהוא אמת הרי זה מחריב את העולם.¹³
יש עוון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חברו אף-על-פי שאומר אמת. אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חברו.
אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר "כך וכך עשה פלוני, וכך וכך היו אבותיו, וכך וכך שמעתי עליו", ואמר דברים של גנאי. על זה אמר הכתוב "יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות".
(הלכות דעות, פרק ז, הלכה ב) ¹⁴

הספר המקיף ביותר שנכתב עד כה בעניין זה הוא כמובן ספרו של הרב ישראל מאיר מראדין, ליטא בראשית המאה ה-20, נקרא ה"חפץ חיים"¹⁵. ספר זה מונה שורה ארוכה של מגבלות על חופש הביטוי לאור ההלכה היהודית ומונה 14 מצוות עשה ו-17 מצוות לא תעשה האמורים במקרא בעת אמירת לשון הרע. עם זאת, בכוונתנו להצביע על הדברים המותרים לומר ואפילו חובה לפרסמם.

7. חובת הציבור לדעת במורשת היהודית - ההצדקות לחשיפה ציבורית
לעומת הזכות הליברלית של הציבור לדעת, שאיבדה, כאמור, מתוקפה וממשמעותה מסיבות שונות, ולעומת הגישה החרדית הדוגלת בהסתרת מידע מאחר וחובתו של הציבור לא לדעת, ניתן להציג גישה שלישית. גישה זו נשענת על עיקרון מנחה במורשת היהודית לכל התכנים הראויים לפרסום – אלו מגיעים לידיעתו של הציבור לא מפאת זכותו למידע, אלא מפני ההכרה בחובתו של הציבור להיות מיודע אודות נושאים מסוימים.

7.1 הנימוק הראשון המצדיק פרסום – עזרה לאחר
בשורש ההבנה כי חובת הציבור לדעת עומדות שתי סיבות: הסיבה הראשונה היא הרחבת האיסור המקראי לעמוד על דם הרֵעַ - "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא פרק י"ט פסוק ט"ז). כשם שהאדם צריך להיחלץ לעזרת רעהו כאשר הלה נתון בסכנת חיים, כך עליו להושיט לו עזרה אף בחשיפת מידע רלוונטי. זאת כחלק מהמגמה ליצירתה של חברה מתוקנת. הסיבה השנייה היא ההכרה בחובה החברתית המבוססת הלכתית להוקיע את הגורמים הפליליים, החיים בקרבה ולהקיא אותה מתוכם. בין היתר על-ידי חשיפת עוולותיהם וחטאיהם בפומבי.

דין זה אודות החובה המקראית לסייע לאדם המצוי בסכנת חיים אף נפסק להלכה על-ידי רבי יוסף קארו בספרו שולחן ערוך:

הרואה את חברו טובע בים, או לסטים [=שודדים] באין עליו, או חיה רעה באה עליו, ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להציל, ולא הציל; או ששמע ש...מחשבים עליו רעה או טומנים לו פח ולא גילה אוזן חברו והודיעו... וכיוצא בדברים אלו, עובר על "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא פרק י"ט פסוק ט"ז) (שולחן ערוך, חושן משפט סימן תכ"ו סעיף א)

ה"חפץ חיים" דוחה את החשיבה המצמצמת את פסיקתו של רבי יוסף קארו לעיסוק בסכנה פיזית דווקא, ולכן כדי להציל את הנפש צריך ליידע את האדם כדי שישמור את עצמו. לעומת זאת, בעניינים כלכליים ייתכן והציווי המקראי של "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא פרק י"ט פסוק ט"ז) איננו חל. הוא אינו מקבל זאת מכיוון שהרמב"ם מנה מצווה זו כאחת מ-613 המצוות האמורות בתורה במסגרת ספר המצוות:

והמצוה הרצ"ז: היא שהזהירנו מהתרשל בהצלת נפש אחד מישראל כשנראהו בסכנת המוות או ההפסד ויהיה לנו יכולת להצילו... ואנחנו נוכל לבטל מחשבתו או לדחות ממנו נזקו. ובאה האזהרה מהמנע להצילו באומרו יתעלה (קדושים פרק י"ט) "לא תעמוד על דם רעך".
וכבר אמרו שמי שיכבוש עדות תכללהו גם כן זאת האזהרה כי הוא רואה ממון חברו אובד והוא יכול להחזירו אליו באומרו האמת, וכבר בא בזה העניין גם כן (ויקרא פרק ה) "אם לא יגיד ונשא עוונו", ולשון ספרא [=מדרש ההלכה לחומש ויקרא]: מניין אם אתה יודע לו עדות שאין אתה רשאי לשתוק עליה? תלמוד לומר: "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". (ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה רצ"ז)

כלומר, הרמב"ם רואה את אחד מענפי האיסור המקראי שלא לעמוד על דמו של האחר אינו כרוך רק בדאגה לשפיכת דמו אלא אף בדאגה למצבו הכלכלי. המקור האחרון עליו מסתמך ה"חפץ חיים" הוא ספר החינוך, חיבורו של רבי אהרון הלוי במאה ה-13 בספרד על טעמי המצוות. שם מבאר מחבר הספר את איסור הרכילות ואומר:

שנמנענו מן הרכילות, שנאמר (ויקרא פרק י"ט פסוק ט"ז) "לא תלך רכיל". והעניין הוא שאם נשמע אדם מדבר רע בחברו [=אודות חברו], שלא נלך אליו ונספר לו "פלוני מדבר בך כך וכך", אלא אם כן תהיה כוונתנו לסילוק הנזקין ולהשבית ריב… משרשי המצווה, כי השם חפץ בטובת הבריות אשר ברא, וציונו בזה כדי להיות שלום בינינו, כי הרכילות סיבה לריב ומצה. (מצווה רל"ו)

כלומר, איסור הרכילות המונע הבאת מידע שלילי לאוזניו של האחר אסורה, אלא אם כן המטרה היא למנוע נזק פוטנציאלי בתחומים שונים: כלכליים, בינאישיים וכדו'. זאת מפני שבניתוח שורש הדברים המטרה היא להטיב ולקדם את החברה. מטרה זו מתממשת כאשר נמנעים מאמירת רכילות מחד גיסא, וכאשר חושפים מידע העלול להזיק לאחר מאידך גיסא. על אף שדברים אלו ברורים, כלשונו של החפץ חיים, הוא שב ומזהיר בסוף דבריו (הלכות רכילות, כלל ט סעיף קטן א) מהקלות בשימוש בלתי מבוקר בהיתר האמור, אלא אם כן תתקיים שורה של שבעה תנאים, ובהם: אימות ישיר של המידע, בחינת המידע וודאותו, פנייה לעושה העוול טרום החשיפה, דיווח מדוד והוגן, כוונת תועלת נטולת פניות, הפרסום משמש כמוצא אחרון ובקרת נזק עתידי כתוצאה מהפרסום.

7.2 הנימוק השני המצדיק פרסום: "להבאיש בעלי עבירות בעיני בני אדם"
נימוק נוסף לחשיפת מידע בפני הציבור, על אף שגילויו כרוך בעבירה, לכאורה, על איסורי לשון הרע ורכילות הוא "להבאיש בעלי עבירות בעיני בני אדם". החפץ חיים מבאר (לשון הרע, כלל ד סעיף קטן ל"ג) כי פסיקה זו מתבססת על דברי המשנה במסכת יומא. לאחר שהמשנה מונה את שמותיהם של מספר מהתורמים לבניין בית המקדש ואומרת ששמותיהם היו מוזכרים לשבח, היא מציין מספר אנשים לגנאי. המשותף לכולם הוא סירובם לחלוק את הידע המקצועי, שעבר במשפחתם לגבי מלאכות מסוימות שנעשו בבית-המקדש:

ואלו לגנאי: (משפחתו) של בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים, (משפחתו) של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת, הוגרס בן לוי היה יודע פרק בשיר ולא רצה ללמד, בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב.על הראשונים נאמר "זכר צדיק לברכה" ועל אלו נאמר "ושם רשעים ירקב". (משנה מסכת יומא פרק ג משנה יא)

התלמוד מתאר כיצד ניסו בני משפחת גרמו ובני משפחת אבטינס¹⁶ להסביר את סירובם לחכמים, ובכל זאת הוחלט להזכיר את גנותם לדורות. לאור זאת מסיק החפץ חיים בצורה חריפה את החובה לפרסם מי שחטא בעיני הרבים: "על כן בודאי מצווה לגנותם ולגלות את חטאם בעיני הכל כדי להבאיש בעלי עבירות בעיני בני אדם".

8. מתי מותר או חובה לפרסם פרטים שליליים על הזולת?
מתוך ניתוח מקורות רבים במשפט העביר ומלימוד ההתנהלות לאורך ההיסטוריה של קהילות יהודיות ברחבי העולם עולה שורה של נושאים שישנה חובה מוסרית לפרסמם. זאת על אף שהם כרוכים בחשיפת מידע שלילי, מבייש את מושא המידע וכרוך באמירת לשון הרע ורכילות.

8.1 מתן עזרה ליחיד
הראשון שבהם הוא פרסום שמטרתו לסייע ליחיד ולגנות את הפוגעים בו. על-פי ה"חפץ חיים" אין באמירה מסוג זה כל פסול של אמירת לשון הרע:

אִם אֶחָד רָאָה אָדָם, שֶׁעָשָׂה עַוְלָה לַחֲבֵרוֹ, כְּגוֹן שֶׁגְּזָלוֹ אוֹ עֲשָׁקוֹ אוֹ הִזִּיקוֹ, בֵּין אִם הַנִּגְזָל וְהַנִּזָּק יוֹדְעִים מִזֶּה אוֹ לֹא. אוֹ שֶׁבִּיְּשׁוֹ, אוֹ שֶׁצִּעֲרוֹ וְהוֹנָה אוֹתוֹ בִּדְבָרִים. וְנוֹדַע לוֹ בְּבֵרוּר, שֶׁלֹּא הֵשִׁיב לוֹ אֶת הַגְּזֵלָה וְלֹא שִׁלֵּם לוֹ אֶת נִזְקוֹ וְלֹא בִּקֵּשׁ פָּנָיו לְהַעֲבִיר לוֹ עַל עֲוֹנוֹ - אֲפִילּוּ רָאָה דָּבָר זֶה בִּיחִידִי, יָכוֹל לְסַפֵּר הַדְּבָרִים לִבְנֵי אָדָם כְּדֵי לַעֲזֹר לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ וּלְגַנּוֹת הַמַּעֲשִׂים הָרָעִים בִּפְנֵי הַבְּרִיוֹת.
(הלכות לשון הרע כלל י סעיף א עמ' קע"ז – קע"ח)

8.2 פרסום לשם אכיפת נורמות חברתיות
צמד חוקרי התקשורת לזרספלד ומרטון ציינו, בין היתר, את תפקידם של אמצעי התקשורת כמסייעים על-ידי חשיפות פומביות בעריכת "מסע צלב". מטרת המסע לדבריהם היא מיקוד תשומת הלב של האזרחים הרדומים, אשר השלימו עם המציאות העגומה (לזרספלד ומרטון, 1995: 81-82). דוגמא לתפקיד כזה ניתן למצוא אף במסורת היהודית מאז ימי המקרא.

מטרת פרסום החוטאים, אשר ראשיתו בימי המקרא, היה לגרום לאחרים שלא חטאו, להסיק מסקנות אישיות לגבי התנהגותם. אחד המקרים המפורסמים בו העלו את חובת הפקת המסקנות מענישת האחר הוא מענישתה של מרים. מרים נענשה, לפי חלק מפרשני המקרא, לאחר שדיברה לשון הרע על אודות משה. אחת התביעות כלפי המרגלים ששלח משה לארץ ישראל הייתה על שלא השכילו להפיק את הלקח מענישת מרים על דבריה.¹⁷ עם זאת, פרסום חטאה של מרים וענישתה לא היו מכוונים רק כלפי המרגלים, אלא קהל היעד של פרסום הדברים הוא כל מי שלומד את השתלשלות האירועים.¹⁸ הבנה זו מתבססת על ההנחה הדתית כי על האדם לתקן את דרכו כתוצאה מעונשים הבאים עליו: "אם רואה אדם שיסורין באין עליו – יפשפש במעשיו" (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א).

8.2.1 הענישה בקהילות ישראל
פרסום החוטאים אינו רק נחלת גיבורי המקרא, אלא היה חלק מההתנהלות של הקהילה היהודית לאורך ההיסטוריה. פעמים רבות היה מקובל בקהילות ישראל מאז המאה התשיעית לסה"נ להעניש את חברי הקהילה, שלא היו כפופים לנורמות המקובלות בקהילה. את העונשים והקנסות, שהיו נוהגים בישראל גם לאחר חתימת התלמוד, ניתן לחלק לשלושה סוגים: עונשי הגוף, עונשי כבוד וזכויות ידועות ועונשי ממון (אסף, תרפ"ב: 18). בין עונשי הגוף ניתן לכלול את עונשי המיתה, קטיעת איברים, מלקות, מאסר ומעצר בדרגות חומרה שונות, התוויית תו קלון וגילוח השיער (אסף, תרפ"ב: 18-31); עונשי הכבוד כוללים נידוי וחרם, גירוש מבית הכנסת,¹⁹ מהקהילה או מהמדינה, נזיפה פומבית והכרזת החטא ברבים או כתיבתו במקום בולט, שלילת הזכות לבחור ולהיבחר למוסדות הקהילה (אסף, תרפ"ב: 31-41); עונשי הממון היו הנפוצים ביותר וכללו קנסות של ממון בסכומים שונים או איסור על משא ומתן לזמן קצוב (אסף, תרפ"ב: 41-44). עוצמת הענישה הייתה תלויה בחומרת החטא ובמידת האוטונומיה השיפוטית, שניתנה לקהילה היהודית באותו מקום ובאותה עת.

8.2.2 פרסום פושעים בקרב קהילות ישראל
כאמור, חלק מעונשי הכבוד שהיו מקובלים בקהילות ישראל היו עונש הנזיפה הפומבית והכרזת החטא ברבים שיוחסה להם חשיבות מיוחדת. בהכרזה זו היו שתי מדרגות: אם חטא האיש חטא חמור פרסמו את קלונו בהיקף נרחב. דוגמא לכך ניתן למצוא בתקנות שליחי הקהילות בקסטיליה, שנקבעו בשנת 1432 באסיפה שנתכנסה בראשותו של הרב הראשי ליהודי ספרד, הרב אברהם בנבנישתי: "אם הוא [=המוסר] משתמט מכל העונשין באופן שאי-אפשר להמיתו, להתוות עליו אות קלון או להלקותו – אז מפרסמים אותו בכל הקהילות למוסר ולמלשין". נימוקו של מהלך זה הוא "כדי שייבדל ויתרחק ממנו כל איש" (אסף, תרפ"ב: 89-90).

גם נואפים פורסמו ברבים כפי שמובא בפסיקתו של רב האי גאון, ראש ישיבת פומבדיתא בבבל במעבר בין המאות ה-10 וה-11 על אודות אישה שטענה כי נכנסה להריון מאדם מסוים, אשר נחשד בכך בעבר מספר פעמים. לדבריו, "ולאיש ההוא חייב להלקותו ולייסרו ולהודיע קלונו ברבים" (תשובות הגאונים, דף ד' עמוד א', סימן ט"ז).
אולם על-פי רוב ענשו בעונש זה את העוברים על תקנות הקהילה, והסתפקו בהכרזה מקומית של המאורע בבית הכנסת שעובר העבירה מתפלל בו. למשל, בקהילת אלטונא-המבורג, גרמניה תיקנו בשנת תפ"ו (1786) ש"לא ילך שום איש או אישה לבית האופרה, ומי שיעבור וילך – אם הוא מתושבי הקהילה לא יהא רשאי לקבל שום משרה בקהילה...ויוכרז חטאם ברבים" (אסף, תרפ"ב: 116).

8.3 חשיפת שרלטנים – חֲנֵפִים
קהל יעד נוסף שיש חובה לפרסמו הוא השרלטנים. מקור הדין לפרסום החנפים הוא בתלמוד הבבלי. שם הדברים מובאים כציווי חד וברור "מפרסמין את החנפין מפני חילול השם" (בבלי, יומא דף פ"ו עמוד ב). וכבר נתפרשו הדברים במדרש תהלים: "ולמה נותן הקדוש ברוך הוא דרך רע לפניו? בשביל לפרסם מעשיו לבריות שלא יארע בו דבר בשביל העבירות ויהיו הבריות קוראים תגר נגד מידת הדין. בשביל כך, הקדוש ברוך הוא מפרסם מעשיו למי שהוא מחניף לחבירו" (שוחר טוב נ"ב, ג).

רבי שלמה יצחקי (להלן: רש"י), גדול פרשני התנ"ך והתלמוד בצרפת במאה ה-11, מבאר בפירושו על אתר במה מדובר. לדבריו, אין המדובר כאן בחנופה במובנה המודרני אלא באנשים הנוהגים בצביעות – "שהן רשעים ומראין עצמן כצדיקים".²⁰ בהמשך מציין רש"י נימוק כפול לדבר: ראשית – עלול להיות חילול ה' במידה ולא יתהו על קנקנם ועל אישיותם האמיתית; זאת מפני שאנשים לומדים ממעשיו של אותו אחד את הטוב ואת הרע מתוך הנחה שהוא צדיק. מלבד זאת, מאחר ורבים סבורים שהוא צדיק וכאשר הוא נענש מהרהרים אנשים על היושר שבצדק האלוקי:

אם יש מכיר במעשיו - מצווה לפרסמו מפני חילול השם, שבני אדם למדין ממעשיו, שסבורין עליו שהוא צדיק. ועוד, כשבא עליו פורענות בני אדם אומרים: מה הועיל לו זכותו.
(רש"י, יומא דף פ"ו עמוד ב)

בנידון דידן, אדם שנחשף למעשיו של שרלטן, כגון אדם המתחזה לרב או מקובל ומציג פני צדיק, בעוד מעשיו שליליים או פליליים כהונאת הבאים אליו או הטרדתם – מותר וראוי לפרסם את הדברים ולהביאם לידיעת הציבור. אם הוא חושש לעשות זאת ישירות, הוא יכול לפנות לאדם אחר על-מנת שהלה יעשה זאת.

8.4 בדיקה וחקירה אחר מועמדים למשרות ציבוריות
מנהיגי העם במסורת היהודית נתפסים כמשרתיו. על נקודה זו כבר עמד משה רבנו בתהייתו כלפי אלוקיו: : "הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו?" (במדבר פרק י"א פסוק י"ב).

הדברים קיבלו ביטוי בדבריו של רבן גמליאל במאה ה-1 בארץ ישראל לתלמידיו, רבי אלעזר חסמא ורבי יוחנן בן גודגדא, שסירבו לקבל מינוי ציבורי מטעמו "כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם!" (תלמוד בבלי מסכת הוריות דף י עמודים א-ב).

8.4.1 הביקורת הפומבית של הנבואה על המלכות
ההתייחסות לשליט כמשרת העם מסייעת להבין את המציאות בה הנביאים מעיזים למתוח ביקורת פומבית חריפה על המלוכה ועל האליטות השונות בחברה. הביקורת אשר יצאה מפיהם של נביאי ישראל לאורך הדורות כלפי המלכים בישראל וביהודה הינה מעוגנת במקרא. כאשר אין המלך שומע אל הנביא הוא עובר על האיסור המקראי "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ. אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן" (דברים פרק י"ח פסוק ט"ו).²¹ מסיבה זו ניתן לראות נביאים רבים שביקרו פומבית על עוולות כלפי החלש ועל חריגה מהנורמות המוסריות הראויות. זאת על אף המחיר האישי הכבד ששילמו על כך.²²

בקרב פוסקי ההלכה נדיר למצוא כאלו הסבורים, שיש לזכות הציבור לדעת מקום בספרות ההלכתית. עם זאת, הרב אריאל טוען שניתן לראות זכות זו בתוך ההגדרות ההלכתיות של "אמירת לשון הרע לתועלת". לדעתו, פרסום מעשיו ומחדליו של השלטון מאפשר לציבור לממש את זכותו להשפיע על המדיניות שהוא נוקט. לכן, לשיטתו, עיתונאי הרואה מעשה שחיתות או מדיניות הפוגעת לדעתו במדינה ובאזרחיה, נדרש לעיתים לפעול לתיקון המעוות דווקא על-ידי פרסום. יתירה מזאת, גם אם אין תועלת מיידית מפרסומה של ידיעה מסוימת, עצם ידיעתם של העוסקים בצורכי ציבור שכל מעשיהם בספר נכתבים, מרתיעה אותם מלעשות מעשים שלא ייעשו. עם זאת, יש להקפיד על שבעת התנאים שקבע החפץ חיים בנוגע לאמירת לשון הרע לתועלת²³ (אריאל עזריאל, תשס"א: 48-49).²⁴

9. סיכום
אותם יסודות רעיוניים העומדים בבסיס ההכרה כי זכותו של הציבור לדעת מצאו את ביטויים בתקנוני האתיקה המרכזיים בעולם. עם זאת המציאות מכתיבה אופי אחר של עשייה עיתונאית, ולעיתים רבות גורמת לכך שזכות הציבור לדעת הופכת לזכותו של הציבור להתבדר.

בניגוד לגישה ליברלית זו ולגישה קיצונית הדוגל בכך שחובת הציבור לא לדעת עולה גישה חדשה מניתוח טקסטים יהודיים מאז תקופת המקרא. המסקנה הנובעת היא כי על-פי היהדות המידע האמור להגיע לידיעת הציבור הוא בגלל שחובתו של הציבור לדעת את המידע: חובתו לדעת על אלו הזקוקים לעזרה ולסייע להם, להוקיע את הפושעים והשרלטנים החיים בקרבו, ולחקור אחר המועמדים למשרות ציבוריות והמכהנים בהן.

תפיסת עולם זו שחובתו של הציבור לדעת ולא זכותו של הציבור לדעת משפיעה על תכני השידור השונים ועל תיחום גבולותיה של האתיקה העיתונאית כפי שהיא מוכרת היום.

ביבליוגרפיה:
אסף, הרב שמחה, 1922, 'הדרכים להכריח את הסרבן שירד לדין', העונשין אחרי חתימת התלמוד, תל אביב, דפוס קואופרטיבי הפועל הצעיר, עמ' 25-29.

אריאל, הרב יעקב, 1998, מאהלי תורה, כפר דרום, מכון התורה והארץ.

אריאל, הרב עזריאל, 2001:
- לשון הרע במערכת ציבורית דמוקרטית (א), צֹהר ה, עמ' 37-62.
- לשון הרע במערכת ציבורית דמוקרטית (ב) (ביקורת ציבורית ומערכת בחירות, למעשה), צֹהר ו, עמ' 23-40.

גוטרמן, רזי וסתוי, זיסי, 1994, 'רבין: העיתונות נוטה ל"צהבהבות"; צבע מוכר יותר עיתונים', ספר השנה של העיתונאים בישראל, עמ' 9-21.

לוי, אמנון, 1989, החרדים, ירושלים, כתר.

לוי-ברזילי, ורד, 2005, שבע-עשרה שיחות עם אסא כשר, אור יהודה, כנרת זמורה-ביתן.

מיכלסון, מנחם, 1990, 'עיתונות חרדית בישראל', קשר 8, עמ' 11-22.

עמיאור, חנן, 2002 'גדליה איציק: מוסד "המבקר" בעיתונות החרדית', העין השביעית 41, עמ' 26-29.

ביבליוגרפיה לועזית:
Bok, Sissela, 1983, Secrets: On the Ethics of Concealment and Revelation, New York, Vintage Books.

Gauthier, Candace Cummins, 1999, 'Right to Know, Press Freedom, Public Discourse', Journal of Mass Media Ethics, v.14, n. 4, pp. 197-212.


Gerbner, G. & Gross, D.P., 1976, 'Living with Television: The Violence Profile', Journal of Communication, v. 26, n. 2, pp. 173-199.


Goodwin, H. Eugene, 1983, Groping for Ethics in Journalism, Ames, Iowa State University Press.

Kant, Immanuel, 1978, Foundations of the Metaphysics of Morals, Indianapolis, Bobbs-Merrill Educational Publishing.

Lazersfeld, Paul F. & Merton, Robert K., 1971, 'Mass Communication, Popular Taste and Organized Social Action', in: Chramm, W.L. & Roberts D.F. (Eds.), The Process and Effects of Mass Communication, Urbana, University of Illinois Press, pp. 554-578.

Maciejewski, Jeffrey J. and Ozar, David T., 2005, 'Natural Law and the Right to Know in a Democracy', Journal of Mass Media Ethics, v. 20, n. 2&3, pp. 121-138.

Mill, John Stuart:
- 1972a, On Liberty, London, Collins.
- 1972b, Utilitarianism, London, Collins.

Tocqueville, Alexis de, 1946, Democracy in America, London, Oxford University Press.


תקנוני אתיקה:
SPJ - Society of Professional Journalists (1987) Code of Ethics. Available on-line: http://www.spj.org/ethics_code.asp

PCC - Press Complaints Commission (1999) Code of Conduct. Available on-line: http://www.pcc.org.uk/cop/cop.asp

IFJ – International Federation of Journalists (1986) Declaration of Principles on the Conduct of Journalism. Available on-line: http://www.uta.fi/ethicnet/ifj.html

ספרות הלכתית:

שערי צדק – תשובות הגאונים, 1966 (1792), ירושלים, ספרא.
תלמוד בבלי
ספר החינוך
הי"ד החזקה
ספר המצוות לרמב"ם
תנ"ך
משנה

הערות:

1 המונח "זכות הציבור לדעת" מיוחס לקנט קופר (Kent Cooper), העורך לשעבר של סוכנות הידיעות Associate Press – A.P. (Goodwin, 1983: 9).
2 Maciejewski & Ozar מנו תריסר השלכות שונות, הנגזרות מזכות הציבור לדעת (Maciejewski & Ozar, 2005: 123-126). הם עצמם מצביעים על משמעותה המקיפה של זכות זו כמקרינה על מחויבותם של כלל האזרחים לסייע או לא להפריע במימוש זכות זו (Maciejewski & Ozar, 2005: 129). מסיבה זו, בסיכום דבריהם, הם מדגישים כי זכות הציבור לדעת המזוהה לרוב כזכות השמורה לעיתונאים – אינה נחלתם הבלעדית, אלא הם זכאים לה רק מפאת היותם חברים בממשל דמוקרטי (Maciejewski & Ozar, 2005: 136). כמו כן ראו Bok, 1983: 254-258.
3 מן הראוי לציין כי אין אלו הדעות היחידות בנושא זה. למשל, ראו במאמרו של גאות'יאר (Gauthier, 1999:198) את דברי Barney, הסבור כי הזכות לדעת היא מרכיב בסיסי בחברה משתתפת מתוך כוונה ליצור חברה המקבלת החלטות באופן עקבי על בסיס אינטליגנטי. מידע הולם ומספק המגיע לידי היחיד יוצר מודעות גבוהה יותר אודות האפשרויות השונות בכל הזדמנות של קבלת החלטות. לעומתו Fink מתאר את זכות הציבור לדעת במונחי חובה כך שבעוד התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית מעניק לעיתונות זכות להדפיס בחופשיות את החדשות, זכות הציבור לדעת מטילה על העיתונות את החובה להדפיס את החדשות.
4 אמנם דבריו אלו נאמרו בהקשר לחירות המחשבה והוויכוח, אשר בהמשך דבריו, מונה מיל ארבעה טעמים שונים להוכיח שאושרה הרוחני של האנושות מצריך את חופש הדעות והבעתן (מיל, תשכ"ו: 90-91). עם זאת, הם נכונים כהשקפה עקרונית על זכותו של הציבור להביע דעה הפוכה מן השלטון ולמתוח עליו ביקורת פומבית.

5 מתוך הבנה כי זכות הציבור לדעת עלולה לפגוע אף בסיקורו של משפט – חוזר התקנון ומדגיש באוזני העיתונאי את חובת האיזון בין זכותו של הציבור לדעת ובין הזכות להגינות שיפוטית כלפי החשוד:
"Balance a criminal suspect’s fair trial rights with the public’s right to be informed."
מאחר שמדובר בעניין ממוקד ומסוים - אין מקום להרחיב על אודות האיזון הראוי במקרה מעין זה.

6 דברים אלו עולים בקנה אחד עם הביקורת החריפה שמתחו ראשי אסכולת פרנקפורט, אדורנו והורקהיימר, על אמות המידה של הבידור שהשתלטו על תחומים רבים בתרבות ההמונים. להרחבה ראו: אדורנו והורקהיימר, 2003.
7 דוגמא לכך היא סדרת מאמרים מאת הרב מאיר וייסברגר שפורסמה בביטאון החרדי ליטאי יתד נאמן תחת הכותרת "עיתונות מחנכת": 5.2.1993; 12.2.1993; 26.2.1993; 12.3.1993.
8 כפי שהוצג בהרחבה לעיל בפרק 4, העוסק בעמדת היהדות האורתודוכסית לגבי תקשורת ההמונים.
9 להרחבה על מוסד ייחודי זה של "המבקר" והועדות הרוחניות תוך ראו: עמיאור, 2002.
10 דברים דומים אף מצוטטים בשמו של ישראל גליס, שהיה מעורכי היומון החרדי-ליטאי "יתד נאמן": "זכות הציבור לדעת? אם הציבור לא יידע מה שאני, כעיתונאי, יודע – אז שלא יידע" (מיכלסון, 1990: 18).
11 להרחבה לגבי דעתו של הרב אבינר על תקשורת המונים מבחינה עקרונית ראו לעיל 4.6.
12 בהתבסס על דברי המקרא, המתאר את דברי משה לפרעה על מכת הצפרדעים, הממשמשת ובאה: "וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתֶךָ וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ" (שמות פרק ז פסוק כ"ח).
13 ראו הרחבתו בדברי החפץ חיים הלכות רכילות כלל א סעיפים ב-ד עמ' ר – ר"א.
14 לגבי דירוג החומרה בין מספר גנות חברו ובין הולך רכיל נחלקו הרמב"ם והראב"ד בהלכות דעות פרק ז'. הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (להלן: הנצי"ב), ראש ישיבת וולוז'ין במאה ה-19, מוכיח בספרו הַעֲמֵק שאלה מלשון רב אחאי גאון, מחכמי בבל במאה ה-8, אשר בשאילתא כ"ח של ספרו (תשט"ו: קפ"ט) משתמע שהוא סבור כדעת הראב"ד. אף רבי חיים בנבנישתי, מרבני קושטא, תורכיה במאה ה-17, (מחבר הספר כנסת הגדולה על שולחן ערוך) בספרו דינא דחיי חלק א לאוין ט (תשנ"ז: 36) מוכיח כשיטת הראב"ד.
15 על שם הפסוק"מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב? נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע, וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה. סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב, בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ (תהילים מזמור ל"ד פסוקים י"ג-ט"ו).

16"אמרו להם חכמים: מה ראיתם שלא ללמד? אמרו: יודעין היו של בית אבא שבית זה עתיד ליחרב, אמרו: שמא ילמוד אדם שאינו מהוגן, וילך ויעבוד עבודה זרה בכך" (תלמוד בבלי מסכת יומא דף לח עמוד א).
17 כפי שמבאר המדרש את פשר הסמיכות בין שני נושאים אלו. להרחבה ראו: מדרש תנחומא (בובר) פרשת שלח סימן ו.
18 כפי שהרמב"ם מסיים בהלכות כפי שהרמב"ם מסיים בהלכות טומאת צרעת את דבריו ואומר: "ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת...זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" - הרי הוא אומר: התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה וסִכְּנה בעצמה להצילו מן הים והיא לא דברה בגנותו אלא טעתה שהשותו לשאר נביאים והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו שנאמר "והאיש משה ענו מאד" ואף על פי כן מיד נענשה בצרעת - קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות. לפיכך ראוי למי שרוצה לכוין אורחותיו להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן כדי שלא יתפס אדם ברשת רשעים וסכלותם, וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים בתחילה מרבין בדברי הבאי... ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים...ומתוך כך יהיה להן הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם...ומתוך כך באין לדבר באלהים וכופרין בעיקר" (הלכות טומאת צרעת פרק טז הלכה י).

19 שעליו התבטא הראב"ן, מרבני גרמניה במאה ה-12, בספרו (דף קי"ב עמוד א) ואמר כי "מי שהוציאוהו הקהל מבית הכנסת מפני ששיחק בקוביא [=הימר] – אין הכרזה גדולה מזו ופסול לעדות".
20את הרציונל באזהרה זו מבאר רבי מנחם המאירי, מרבני צרפת במחצית השנייה של המאה ה-13. בפירושו לספר Proverbs (פרק י' פסוק י') כותב הוא: "כי העושה בגלוי – האדם הנשמר ממנו ומשתדל בהצלה...ואחד מחכמי המוסר היה מתפלל בכל יום שמרני מאוהבי, כלומר מהמראים עצמם כאוהבים, שאילו מן האויבים אף אני אדע להשמר מהם" (המאירי, תשכ"ט: צ"א).
21 איסור זה נחשב לאחת ממצוות התורה (מנין מצוות לרמב"ם מצוה קע"ב) ונפסק להלכה (רמב"ם, הלכות יסודי התורה פרק ז הלכה ז; פרק ח הלכה ב).
22 ראו: ירמיה פרק כ"ו ועמוס, פרק י"ב פסוקים י'-י"ז..
23 תנאי יסוד אלו הובאו לעיל.
24 מן הראוי לציין כי הרב עזריאל אריאל, רב היישוב עטרת, הוא בנו של הרב יעקב אריאל, רב העיר רמת-גן, שדבריו הובאו לעיל. הרב אריאל האב חולק על בנו ודוגל בכך שזכות הציבור לא לדעת.

---