אין ספק שבסוף הבית הראשון, עם ישראל היה עם יודע ספר. התעודות המרובות שהתגלו ברחבי הארץ משלהי הבית הראשון מלמדות שידיעת הקריאה והכתיבה הייתה נחלת שכבות רחבות בעם. על רקע זה בולטת העובדה שבכל ספר בראשית לא מוזכרת פעילות של כתיבה. המילה: 'כתב' אינה מופיעה בספר בראשית ורק באמצע ספר שמות אנו פוגשים לראשונה בפועל 'לכתוב' :"כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח"(שמות יז, יד). על פי פסוק זה הדרך הטובה ביותר לזכור דבר לדורות היא על ידי כתיבה. והנה על רקע זה, בסיפור קניית מערת המכפלה על ידי אברהם מעפרון החיתי בולט ביותר חסרונו של השורש כ.ת.ב. תיאור המשא ומתן ותהליך הקניה כתוב בפירוט רב בפרשתנו אולם לא מצוין שם שנחתם חוזה בין אברהם לעפרון. כיצד אם כן ניתן היה להוכיח בעלות על קרקע ללא מסמך? נראה שהשיטה הייתה על ידי משא ומתן פומבי הנערך קבל עם ועדה: "לעיני בני חת בכל באי שער עירו" (פרק כג, יח). היעדר הכתיבה בבפרשיה זו בולט במיוחד אם נשווה אותו לתיאור קניית הקרקע בענתות ערב החורבן, על ידי ירמיהו הנביא מאת חנמאל בן דודו: "ואקנה את השדה מאת חנמאל בן דודי אשר בענתות ואשקלה לו את הכסף שבעה שקלים ועשרה הכסף ואכתוב בספר ואחתום ואעד עדים ואשקול הכסף במאזניים"(ירמיהו לב, י-יא). ואין הדבר תמוה, שכן שטר מכר הוא אחד הדברים הבסיסיים להוכחת בעלות על קרקע. לעומת זאת, בקניית מערת המכפלה, נעשתה הקנייה כפי הנראה, לעיני בני חת – בצורה פומבית, ושימשה אישור לבעלות על הקרקע, בחברה שלא ידעה קרוא וכתוב. ניתן איפוא לומר, שבתקופת האבות הכתיבה הייתה נחלתה של שכבת סופרים שישבה במרכזי שלטון ומנהל ולא נחלת הציבור הרחב. הכתב בעת ההיא-תקופת הברונזה התיכונה- היה כתב יתדות או כתב הירוגליפי מצרי, שהיה כתב מסובך בן מאות סימנים, שרק מעטים יכלו להתמודד אתו, כך שניתן לשער כי תושבי חברון, עיר קטנה ומבודדת בהרי יהודה, לא ידעוהו. ואכן, בכל החפירות לא נמצאו תעודות כתובות מראשית תקופת הברונזה התיכונה (מאה 18 לפנה"ס), ורק מעט תעודות בכתב יתידות התגלו מהמאות ה-17 וה-16 לפנה"ס. בהרי יהודה התגלתה רק תעודה אחת בחפירות תל רומידה בחברון, והיא מתוארכת למאה ה-17 לפנה"ס, למעלה ממאה שנים לאחר ראשית תקופת האבות.

תיאור תהליך קניית מערת המכפלה מובן טוב יותר על רקע החוק החיתי כפי שהתגלה בתעודות מחתושש - עיר הבירה של החיתים. החוקר מנפרד להמן מציין שעל פי סעיפים 46-47 בחוק החיתי, מסי המלך מן העבודות המוטלים כחובה על בעלי קרקעות חלים רק על קונה הקרקעות בשלמותן. אך אם הקונה יקנה רק חלק מהקרקעות, יישארו החובות והשירותים למלך, על כתפי המוכר. אם כך, עפרון היה מעוניין להיפטר מהחובות למלך שהיו מוטלות עליו בשל בעלותו על הקרקע ולכן התעקש למכור את כל השדה למרות שאברהם היה מעוניין לקנות רק את "המערה.. אשר בקצה שדהו" (פרק כג, ט). להמן מוסיף שבחוק החיתי נרשם תמיד גם מספר העצים הגדלים בשטח האדמה הנמכרת. דבר זה תואם את דברי הפסוק: "ויקם שדה עפרון אשר במכפלה אשר לפני ממרא השדה והמערה אשר בו וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבלו סביב" (פרק כג, יז).

בסיכומם של דברים, נראה כי תיאור קניית מערת המכפלה מספק לנו ידע רב ערך על תהליך קניית קרקע בחברה שאינה יודעת קרא וכתוב, כמו גם על החוק החיתי, שתושבי חברון החיתיים – כך מסתבר- פעלו לאורו.