בעניין: מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד מעיין רימון
עוזרת לפרקליט מחוז ירושלים
המאשימה

נ ג ד

פלונית
ע"י ב"כ עו"ד פנינה כהן
עוזרת ראשית לסנגור הציבורי מחוז ירושלים
הנאשמת


1. הנאשמת הורשעה על-פי הודאתה בהסדר טיעון ב- 9 עבירות של התעללות בקטין וב- 8 עבירות של תקיפת קטין.

2. כדברים האלה עשתה הנאשמת, בת 39, נשואה ואם ל-10 ילדים:
במשך שנים, בתדירות יומיומית, נהגה לקלל את הילדים, להשפילם, לכנותם בשמות גנאי ולנקוט כלפיהם אלימות קשה שכללה סטירות, בעיטות, הכאה באמצעות נעליים, מקל מטאטא וכסאות. מדובר בין היתר בארועים שלהלן:

בחודש יוני 2006, שוחחה בתה בת ה-8 של הנאשמת עם שכן, חרף אזהרת אימה שלא תעשה זאת. הנאשמת צעקה עליה, הורתה לה לשכב על הספה בסלון, אך בתה סרבה לעשות כן. או אז נטלה הנאשמת חבל קפיצה, כרכה אותו סביב גופה של בתה, כבלה באמצעותו את ידיה מאחורי גבה על מנת שלא תתנגד, ובעודה שוכבת היכתה אותה הנאשמת בחוזקה באמצעות מקל מטאטא בכל חלקי גופה. חלק מילדי המשפחה עמדו בסמוך ומררו בבכי. הבת הייתה חיוורת ובכתה, אך הנאשמת לא חדלה ממעשיה, עד שאחד הילדים קרא לאביהם וזה שיחרר את הבת. הנאשמת אמרה לו: "עדיף שאני אהרוג אותה מאשר השכן יהרוג אותה";

במועד אחר בשנת 2006, בשעה ששכבו לישון במיטותיהם, שוחחו ביניהם שניים מן הילדים וצחקו. הנאשמת ביקשה מהם לשתוק כדי שלא יפריעו לאחיהם שישנו בחדר סמוך. משלא נשמעו לה, הביאה הנאשמת מטאטא מן המטבח והיכתה אותם באמצעותו בכל חלקי גופם, חרף נסיונם להתגונן בעזרת השמיכות שבהן התכסו;
במועד אחר, כשאחד הילדים אכל ארוחת ערב, נפלה הצלחת על הריצפה. בתגובה קראה לו הנאשמת "כלב", הורתה לו לאסוף את האוכל בידיו ואמרה לו לבחור בין שתי ברירות: או לאכול מן הריצפה או להישאר רעב;

במועד אחר בשנת 1999, ענתה אחת הבנות לטלפון בניגוד לאיסור שהטילה עליה הנאשמת, ובתגובה, היכתה אותה הנאשמת במקל עד שנחבלה בראשה, דם זב ממנו ונותרה לה צלקת;

במקרה אחר, לפני שנים אחדות, הטיחה הנאשמת את ראשו של אחד מילדיה במשקוף הדלת, בחוזקה, עד שדם זב ממנו;

במועד אחר בשנת 2004, כשאחד הילדים ירק על הריצפה, אחזה הנאשמת בצווארו בשתי ידיה וחנקה אותו במשך כחצי דקה, עד שפניו האדימו ודמעות זלגו מעיניו;

במקרה אחר, נתקלה אחת הבנות ברגלו של אחד הבנים והחלה לבכות. הנאשמת סברה בטעות שהבן עשה כן בכוונה, תפסה בידה מקל המשמש לחיבוט שטיחים והיכתה באמצעותו את בנה בכל חלקי גופו, בעודו שוכב על הריצפה. הנאשמת גם דרכה עליו כשהיא נועלת נעלי בית והורתה לו לשבת בסלון ללא תזוזה חרף בכיו;

במועד אחר, בשנת 1999 או בשנת 2000, הטיחה הנאשמת את ראשה של אחת מבנותיה בקיר, בחוזקה. במועד אחר רדפה הנאשמת אחרי בתה שנמלטה מפניה. הבת סגרה את דלת החדר אשר אליו נכנסה, אך לא הספיקה לנעול אותה. הנאשמת פתחה את הדלת, ומחצה באמצעותהּ את בתה ששהתה בתווך, בין הדלת לבין הקיר. מזה זמן, לא קוראת הנאשמת לבתה זו בשמה, אלא בשמות גנאי כגון "זבלה", "נבלה". הנאשמת מגרשת את בתה זו באופן תדיר מהבית, ללא סיבה, לא מרשה לאחיה לשוחח עימה ומונעת ממנה לאכול. במקרה אחר, כששוחחה בתה בטלפון, משכה הנאשמת את חוט הטלפון ואיימה על בתה שתחנוק אותה;

במועד אחר בשנת 2002, הרים אחד הבנים את אחת מאחיותיו הקטנות. הנאשמת סברה בטעות שבכוונתו להכות את אחותו, כעסה עליו והורתה לו להניח את אצבעות ידיו על משענת כסא בסלון. לאחר שעשה כן, היכתה הנאשמת על אצבעות ידי בנה בחוזקה באמצעות מקל מטאטא.

3. על כל אלה מבקשת ב"כ המאשימה לגזור על הנאשמת עונש שלא יפחת משמונה שנות מאסר בפועל ומאסר-על-תנאי לתקופה ממושכת; ב"כ הנאשמת מבקשת להסתפק בעונש של מאסר לריצוי בעבודות שירות ומאסר-על-תנאי.

4. בטיעוניה לעניין העונש, ציינה ב"כ המאשימה כי ההתעללות של הנאשמת כּוּונה כלפי שמונה מתוך עשרת ילדיה. רק הבת הגדולה הנשואה והתינוקת בת השנתיים, לא סבלו מנחת זרועהּ. מדובר באלימות שיטתית יום-יומית, אכזריות של אם כלפי ילדיה, באמצעות חפצים שנחשבים כנשק קר. לבד מן הפגיעות הפיזיות בילדים, ביקשה ב"כ המאשימה להדגיש את הנזקים הנפשיים שנגרמו להם ושספק אם הזמן יוכל לרפאם. הנאשמת הפגינה אדישות משוועת לכאבם של הילדים, לחוסר הישע שלהם, השפילה אותם, הטילה עליהם מורא, והכל בעקבות מעשי שובבות ילדותיים. לאורך שנים חיים הילדים בפחד מפני אימם, כשגורלם תלוי בגחמות ובמצבי הרוח שלה, כשדווקא היא, יותר מכל אדם אחר, זו שאמורה להגן עליהם.

5. מחוות דעת מאת ד"ר הרסקו לוי, מנהל המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים הרצוג, וד"ר גלפין, הרופאה המטפלת, עולה כי הנאשמת סבלה בעבר ממספר אפיזודות פסיכוטיות מאניפורמיות קצרות וייתכן שהייתה במצב דכאוני לאחר הלידה התשיעית; אך היא כשירה לעמוד לדין. המומחים ציינו בחוות דעתם כי ייתכן שההתפרצויות האלימות היו במסגרת דקומפנסציה פסיכוטית קצרה, אך אין ניתן לקבוע בדיעבד מה היו הנסיבות המדוייקות. מבחנים פסיכודיאגנוסטיים שנעשו לנאשמת העלו כי לעת הזאת אינה פסיכוטית, ונשללה אפשרות של מחלה פסיכיאטרית מג'ורית. בבדיקות והערכות פסיכיאטריות וסוציאליות הסתבר, כי הנאשמת חיה בתנאים של דחק רגשי, ומתמלאים בעניינה קריטריונים של פגיעה טראומטית, אשר עלולים להוות 'טריגר' להתנהגותה האלימה של הנאשמת, לעיתים, כלפי ילדיה. בחוות הדעת הפסיכיאטרית ניתנה המלצה להתערבות פסיכוסוציאלית, פרטנית ומשפחתית, על מנת לעזור לשקם את המשפחה ולממש את הפוטנציאל של הנאשמת.

6. לבד מחוות הדעת הפסיכיאטרית, הוגשה גם חוות דעת פסיכודיאגנוסטית מאת גב' רונית הלפרן, פסיכולוגית קלינית מן המחלקה הפסיכיאטרית לנשים בבית החולים הרצוג. מחוות הדעת עולה כי לנאשמת אינטליגנציה ברמה ממוצעת ופוטנציאל אישיותי טוב ביותר למרות חסכים רגשיים מוקדמים ומשקעים טראומתיים. ניכרים אצלה קווים דכאוניים, העדר כוחות ותחושת שחיקה רבת שנים בשל העדר תמיכה חום ואהבה, ודיכוי מסיבי של הרצון ושל המימוש העצמי. בצר לה, נתנה הנאשמת פורקן למצבורי הכעס שלה באמצעות פעולות תוקפניות כלפי בני ביתה. כך חשה חיוניות מסוימת ושליטה, גם אם באופן מעוּות ורגעי. עוד נאמר בחוות הדעת כי אין מדובר בהתנהגות פלילית ולא בכוונה מוּדעת להרע, אלא בתוצאה אומללה של שילוב נסיבות חיים קשות, רקע תרבותי, נטיות אישיותיות ויחסים זוגיים דיספונקציונאליים שלא זכו לטיפול מקצועי הולם. על-פי חוות הדעת, באותה מידה שהנאשמת הפכה לתוקפן, היא גם קורבן של נסיבות חייה ואישיותה. המומחית סבורה כי טובתם של הילדים וטובתה של הנאשמת מחייבים להימנע מהטלת עונש של מאסר ומהוראה על אשפוז פסיכיאטרי כפוי. בחוות הדעת ניתנה המלצה להחזיר את הנאשמת אל הקהילה בליווי מקצועי, תוך מתן הדרכה וטיפול נפשי וסוציאלי.

7. בחוות הדעת הפסיכודיאגנוסטית נקטה המומחית עמדה שלילית כלפי בעלה של הנאשמת, בציינה כי פנייתו אל לשכת הרווחה שבעקבותיה נחשפה מסכת ההתעללות, נעשתה שלא בתום-לב, אולי כאמצעי לקראת התרת קשר הנישואין. המומחית ציינה עוד, כי הבעל נמנע מלבקר את הנאשמת, או לשוחח עימה בטלפון, כל ימי שהותה ב'מעצר בית' בבית הוריה. המומחית גם תהתה בחוות דעתה על בעלה של הנאשמת, היכן היה במשך כל השנים, הן מבחינת עזרה לנאשמת בגידול הילדים ובתחזוקת הבית, והן בהיותו לכאורה שותף לדבר עבירה.

8. ב"כ המאשימה קבלה מרות על חוות הדעת הפסיכודיאגנוסטית וטענה על גישתה השיפוטית והביקורתית של המומחית כלפי הבעל מבלי לברר לאשורם את הדברים, ומבלי להביא בחשבון כי הלה חי במשך עשרים שנה בין הפטיש לסדן. ב"כ המאשימה טענה כי חוות הדעת היא מגמתית, וכי הבעל הפך בה לנאשם והנאשמת לקרבן. לדברי ב"כ המאשימה, אין הצדקה להסיט את הדיון בחוות הדעת מן הנאשמת אל בעלה ולבטח לא לנקוט עמדה ולהסיק מסקנות, על סמך דברים חד-צדדיים ששמעה המומחית, מבלי שניתן פתחון פה לבעל, זולת שיחת טלפון קצרה, כשמדובר בדינמיקה משפחתית שנמשכה עשרים שנה. לדברי ב"כ המאשימה, המידע שברשותה על אודות מעורבותו של הבעל, אחר מזה שצויין בחוות הדעת. כיוצא בזה, טענה ב"כ המאשימה, שלא היה למומחית לחווֹת דעתה על כך שטובתם של הילדים הינה להימנע מהטלת עונש פלילי על הנאשמת, לא כל שכן מאסר, מבלי ששוחחה כלל עם מי מן הילדים.

9. אכן, בחוות הדעת הפסיכודיאגנוסטית על אודות הנאשמת, נתפסה המומחית לכמה אמירות גורפות לגבי הבעל, מבלי שהיו אצלה נתונים מספיקים כדי לבססן. אומנם, בהסתמך גם על תסקיר שירות המבחן, בהחלט ייתכן שהנאשמת העתיקה כעס על בעלה והשליכה אותו על ילדיה, אך עניין זה הודגש לעניות דעתי יתר על המידה בחוות הדעת הפסיכודיאגנוסטית. ראוי להדגיש לא פחות את האישיות האגרסיבית של הנאשמת. כפי שטענה ב"כ המאשימה, לא התקף פסיכוטי הביא את הנאשמת למעשיה, אלא מתן דרור למצבורי הכעס שלה ופריקתם באופן מעוּות על הילדים חסרי הישע.

10. בתסקיר מאת שירות המבחן ניתן מידע נוסף על הרקע האישי והמשפחתי של הנאשמת, אישה חרדית המשתייכת לחסידות "גור". מעת שהחלו ההליכים הפליליים נגדה, נמצאת הנאשמת בחלופת מעצר בבית הוריה. הילדים נמצאים עם אביהם בבית המשפחה, מצבם טוב, ומשק הבית מתנהל בעזרת הבנות הגדולות. על-פי התסקיר, לנאשמת אינטליגנציה תקינה, אך היא מתקשה בהבעת רגשות, בהבחנה בצרכי הזולת ובהקרנת אמפטיה כלפי אחרים, מכיוון שהיא עצמה לא חוותה מעולם תחושה שהיא משמעותית למישהו. הנאשמת עייפה ושחוקה ממטלות החיים, הריונות, לידות, גידול ילדים ועבודות הבית, בלא סיפוק ומימוש עצמי, ואת חובותיה כאם וכרעיה היא ממלאת מתוך הכרח. כל אלה הביאו את הנאשמת לתחושה של כעס, לדברי קצינת המבחן, כשהכעס לא קיבל ביטוי רגשי אלא תוקפני. הנאשמת מתקשה ליטול אחריות על החלקים התוקפניים שבאישיותה ונוטה לייחס אשמה לילדיה, לבעלה ולתרבות אשר ממנה באה. הנאשמת תלותית ומצפה להכוונה מבעלה, אך לדבריה בשירות המבחן "הוא לא אמר לי שאסור". מצבי מתח גורמים לנאשמת להתנהג באופן בלתי צפוי, אימפולסיבי ותוקפני. היא מסרבת לקבל טיפול תרופתי. לדבריה, בעבר נטלה תרופות אך אלו השפיעו עליה לרעה. במשך השנים לא ניתנה לה עזרה נפשית, רגשית או תפקודית. מעת שהוגש נגדה כתב האישום והיא הורחקה מביתה אל בית הוריה, נהייתה הנאשמת רגועה יותר. לפי התרשמות שירות המבחן, זוהי הזדמנות ראשונה שבה ניתן לנאשמת מרחב. ילדיה מבקרים אותה, היא מתעניינת במצבם, אך יותר משהיא מתגעגעת אליהם, היא כועסת וחשה פגועה מהתנהגותם כלפיה. בעלה של הנאשמת מיעט במהלך השנים בנטילת חלק במטלות הבית וגידול הילדים. קצינת המבחן התרשמה כי התנהגותו של הבעל הינה פאסיבית, הוא מרוכז בעצמו ולא מגלה אמפטיה לצרכי הזולת בכלל, ולצרכי אשתו בפרט. בדברי בעלה של הנאשמת בשירות המבחן, נשמעה נימה של זלזול כלפיה. גם הוא, כמסתבר, אינו מסוגל לבחון את חלקו-שלו במצב שנוצר, ונוטה להאשים אחרים, את הנאשמת ואת הוריה שלא דאגו לטפל בה ולא נתנו סיוע כלכלי. הבעל הביע נכונות לקבל את הנאשמת בחזרה הביתה רק בתנאי שתקבל טיפול, ואם יובטח לו שתוכל לתפקד כאמא. זאת על-פי התסקיר. בינתיים נודע על תביעה לגירושין שהגיש הבעל נגד הנאשמת בבית הדין הרבני האזורי בירושלים.

11. הנאשמת מצדה, על-פי התסקיר, אמביוולנטית ביחס לחידוש הקשר עם הבעל והילדים. היא חרדה מן ההליך המשפטי, חשה כשלון במישור המשפחתי, ובמובן מסוים נוח לה במצבה הנוכחי. הקושי לבטא תחושות של כאב ואכזבה הוא בעוכריה.

בילדותה חוותה גם היא אלימות מצדו של אביה, והיא עודנה מזדהה עימו ותופסת את האלימות כדרך חינוך. תאונת דרכים שעברה המשפחה בילדותה, ושבה נפצעו האב וחלק מן הילדים, גרמה למשבר ולהחלשותו של האב.

על-פי התסקיר, הנאשמת נוטלת אחריות על ביצוע העבירות, אך לא מביעה צער או כאב, אלא מנסה להסביר את התנהגותה. ההסבר הוא שזו דרך חינוכית מקובלת מקדמת דנא אצלה ואצל שכנותיה. זו דרך לשלוט על התנהגותם של הילדים ו"שהבת לא תדבר עם האינסטלטור המסריח למטה", כדברי הנאשמת. קצינת המבחן מאשרת כי אכן משפחות מסוימות במיגזר החרדי נוקטות אלימות נגד הילדים כדרך "חינוכית". לבד מכך, מצבה הנפשי הרגיש של הנאשמת, תחושת הבדידות והמחנק, הביאו אותה להתפרצויות התוקפניות.

שירות המבחן ממליץ על העמדתה של הנאשמת במבחן למשך שנה וחצי, כדי שבמהלכה תשתתף בקבוצה טיפולית ובשיחות פרטניות. שירות המבחן ממליץ גם על מאסר בעבודות שירות כעונש חינוכי ומרתיע, כדי להציב גבולות ולהבהיר לנאשמת את הפסול שבהתנהגותה.

12. ב"כ הנאשמת מבקשת לאמץ את המלצת שירות המבחן. בטיעוניה לעניין העונש, הדגישה את רצונה של הנאשמת לטפח משפחה נורמטיבית, לאהוב את ילדיה ולחנכם. השיבוש נבע ממעגל החיים הקשה שנכפה על הנאשמת. באת-כוחה תיארה את סדר יומה. הנאשמת קמה השכם בבוקר כדי 'לארגן' את ילדיה על מנת שיגיעו בזמן למסגרות הלימוד השונות, מלבישה, מכינה ארוחת בוקר ומשלחת את הילדים לדרכם. לאחר מכן יוצאת הנאשמת לטיול קצר בשמש עם התינוקת בת השנתיים, אשר זקוקה לכך לפי הוראת רופא. עד הצהריים מסדרת הנאשמת את הבית, את חדרי הילדים, מבשלת, מכבסת ותולה. בהמשך אוספת את ילדיה ממסגרות הלימוד השונות, ומגישה להם ארוחת צהריים שבסיומה שוב יש צורך לנקות ולסדר את הבית. אחר הצהריים יושבת הנאשמת עם ילדיה ומסייעת להם בהכנת שיעורי הבית. לקראת הערב שוב מכינה ארוחה לעשר נפשות ויותר, ועם סיומה כמובן יש צורך לשוב ולשטוף את הכלים ולסדר את הבית. לקראת השעה 23:00 מגיע בעלה הביתה וגם הוא מקבל ארוחה, מעשה ידיה של הנאשמת. ב"כ הנאשמת ציינה את השיגרה המעייפת והמתישה, אשר הולכת ונמשכת זה עשרים שנה. בנערותהּ הייתה הנאשמת תוססת ומצליחה בלימודיה, ורצתה להמשיך ללמוד, לעבוד ולמצות את כישרונה. אלא שעד מהרה שידכו לה את בעלה, תוכניותיה נגוזו, ואת כל מעייניה נתנה להקמת משפחה. אחרי הלידה הרביעית סבלה ממצוקה נפשית, ואחרי הלידה החמישית לא רצתה עוד להביא ילדים לעולם. הנאשמת פנתה אל רב פוסק הלכה, הסבירה לו את המצוקה שבה היא נתונה, את העומס המוטל עליה, את העדר התמיכה מצד בעלה, ואת רצונה להתמקד בגידול חמשת ילדיה באופן מכובד. הרב התיר לנאשמת להשתמש באמצעי מניעה, לדבריה, אך בעלה סרב לשמוע בעצת הרב. מקרב עשרת ילדיה, יש לה כיום - כך אמרה - חמישה שאינם רצויים. לבד מן המצוקה הנפשית, המצב הכלכלי נעשה קשה יותר ויותר. הילדים גדלים והנאשמת מתמודדת בלא תמיכה עם בעיות גיל ההתבגרות, והיא חשה בודדה ומתוסכלת.

13. לדברי באת-כוחה, הפכה הנאשמת מנערה תוססת לאישה מרירה וחסרת שליטה. מאישה מכובדת בקהילתה, הפכה לנאשמת בפלילים ולעצורה שסיפורה היה לנחלת הכלל. בשֹמעה כי בעלה יזם הליך של גירושין, לא ידעה הנאשמת את נפשה מרוב צער. לטענת הנאשמת, על-פי ההלכה היהודית "חוסך שבטו שונא בנו", ו"אנחנו לא הולכים לפי חוקי המדינה אלא לפי חוקי התורה". לדברי באת-כוחה, התחנכה הנאשמת על מכות. כך נהגו אבותיה וכך נהגה גם היא. לפיכך לא הבינה את מהות האיסור ואת חומרת המעשה, אלא רק לאחר הגשת כתב האישום נגדה. כאישה חרדית, קשה עד מאוד לנאשמת לראות את בתה מדברת עם גבר מבוגר; כאם, קשה לה להתמודד עם בנה שנוהג לזרוק שקיות מלאות במים על עוברים ושבים ברחוב בר אילן, עם מחלות של הילדים וכיוצא באלה. ב"כ הנאשמת מבקשת להביא בחשבון את הפער התרבותי שבין חסידות "גור" שעליה נמנית הנאשמת, לבין החברה הכללית בישראל, באשר לנקיטה באלימות לצרכי חינוך. מעשיה של הנאשמת לא נעשו מחמת רוע, אלא מתוך שילוב של השקפת עולם ומעגל החיים שנכפה עליה. בתמצית, ב"כ הנאשמת מבקשת ליתן משקל מכריע לשיקול השיקומי והטיפולי.

14. בין באות כוחם המלומדות של הצדדים נתגלעה מחלוקת על אודות קבילותו של סרט דוקומנטרי - "פרו ורבו" - אשר ביימה והפיקה גב' שוש שלם. לדברי היוצרת, נועד הסרט לזעוק את זעקתן של נשים מדוכאות בעולם החרדי שקולן לא נשמע.

ב"כ המאשימה טענה כי הסרט איננו קביל כראיה ואיננו רלבנטי. אין מדובר במחקר סוציולוגי, היוצרת איננה עד מומחה, וכל ניסיון להשליך מן הסרט לנסיבות חייה של הנאשמת חוטא לאמת. מנגד, טענה ב"כ הנאשמת כי על יסוד כישוריה וניסיונה של היוצרת, ראוי לראותה כמומחית, גם אם לא במובן הקלאסי. הסרט מציג רקע חברתי-תרבותי חשוב לצורך תאור הנסיבות האישיות של הנאשמת.

צפיתי בסרט, יש בו חומר למחשבה והוא מעניין ומרשים. בדוחק ראוי הסרט לעבור את מבחן הקבילות, אך הרלבנטיות - שולית. כפי שציינה ב"כ המאשימה, וכפי שנוכחנו מצפייה בסרט, לידת ילדים רבים מאוד יכול שתגרום לאם אחת לדחק רגשי ולאם אחרת תסב אושר רב. גבי דידי, אין לי אלא מה שעיניי רואות לגבי הנאשמת דנן. הא ותו לא.

15. יש טעם בטענת ההגנה לפיה הכאת ילדים לשם חינוכם מעוגנת היטב במסורת ההלכתית היהודית. ברם, עיון מעמיק בסוגיה ובמקורות ההלכתיים ילמדנו כי אין הדברים פשוטים וחד משמעיים כלל ועיקר, ובודאי שלא כפי שביקשה הנאשמת להציגם.

רבנים ופוסקי הלכה בצד חוקרים ומלומדים בתחומי המשפט, החברה והחינוך נדרשו אל הסוגיה הנדונה (ראו למשל: נ' גוטל "חושך שבטו שונא בנו? הכאת ילדים: בין 'הלכה' ל'הלכה למעשה', לדרכה של מדיניות חינוכית הלכתית" בשדה חמד 43, 2-3, 119-139 (התש"ס); הרב א' שרמן "אלימות הורים ומורים" תחומין טז 168 (התשנ"ו); הרב י' לוי "יהדות והכאת ילדים" תחומין יז 157 (התשנ"ז); אביעד הכהן "חושך שבטו שונא בנו? על איסור האלימות בחינוך" פרשת השבוע גיליון מס' 167 (התשס"ד)).

אסתפק בהצגת מעט שבמעט מן המקורות ומן הדעות.

16. נקודת המוצא של המשפט העברי הינה כי אסור להכות אדם מישראל. כך פוסק הרמב"ם בספר המצוות (לאוין, ש) כי איסור ההכאה כולל "אזהרה מהכות כל איש מישראל" וכי האיסור חל אם הובעה כוונה להכות אף שלא יצאה מן הכוח אל הפועל: "וכבר הזהירו מלרמוז להכות ואפילו לא יכה, אמרו (סנהדרין נח ע"ב) כל המגביה ידו על חבירו להכותו נקרא רשע, שנאמר ויאמר לרשע למה תכה רעך (שמות ב)". במשנה תורה (חובל ומזיק, פרק ה, הלכה א) חוזר הרמב"ם על דברים אלו, אך מוסיף כי איסור ההכאה הוא כאשר היא נעשית "דרך נציון", היינו בהכאה שבאה דרך מריבה. הכאה לצורך מצוה, כגון לשם חינוך, תהא אפוא מותרת.

17. אכן, במקורות המקראיים והתלמודיים בולטת התפיסה כי הכאת תלמידים על-ידי מלמדיהם, ובנים על-ידי אבותיהם, הינה אמצעי חינוכי מקובל וראוי. הנאשמת תלתה את גישתה בדברי שלמה המלך "חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר" (משלי יג, כד). כפי הנראה, מובנו המקורי של הפסוק אכן נוגע בהלקאה פיזית, וכמוהו מקראות נוספים בספר משלי (כג, יג ועוד). גם בתלמוד ניתן למצוא מקורות לא מעטים, אשר מהם עולה כי הכאה כאמצעי חינוכי הייתה מעשה מקובל ואף מובן מאליו. עם זאת, עיון מעמיק ילמדנו כי הכאה שכזו איננה כלל וכלל בלתי מבוקרת או בלתי גדורה. האמורא רב מורה לרב שמואל בר שילת "כי מחית לינוקא - לא תימחי אלא בערקתא דמסאנא" (בבא בתרא כא, ע"א). היינו, שגם במצב שבו ראוי להכות תלמיד, יש לעשות זאת בעדינות, בשרוכי הנעליים, "שלא יוזקו" (רש"י שם). כזכור, לא בשרוכי נעליים היכתה הנאשמת דנן את ילדיה, אלא במקל מטאטא ובמחבט שטיחים, והם ניזוקו גם ניזוקו. במקום אחר מביא התלמוד הבבלי (בבא קמא פז, ע"ב) מקורות תנאיים סותרים בדבר חובת האב לשלם דמי נזקם של ילדיו אם חבל בהם, ומיישבם על-ידי הבחנה בין ילדים הסמוכים על שולחן אביהם, אשר לגביהם פטור האב אם חבל בהם, לבין שאינם סמוכים. הבחנה זו נפסקה גם להלכה (רמב"ם חובל ומזיק פרק ד, הלכה יט; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן תכד, סעיף ז), ועיון בטעמהּ ילמדנו כי אין מדובר בהיתר לאב להכות את הסמוכים על שולחנו מלכתחילה, אלא רק מחמת אילוץ. הרמב"ן (מלחמות, בבא קמא לא, ע"א בדפי הרי"ף) מבהיר כי פטור שניתן לאב מתשלום דמי החבלה הינו אך ורק משום האינטרס שהאב ימשיך לזון את ילדיו ולסֹמכם על שולחנו. צורך חברתי-כלכלי זה הוא לבדו פוטר מהאחריות הנזיקית את האב המכה את בניו עד כדי חבלה.

18. בדומה לכך מסופר בתלמוד הבבלי (מכות טז, ע"ב) על "ההוא מקרי דרדקי דהוה פשע בינוקי, אדריה רב אחא, ואהדריה רבינא, דלא אשתכח דדייק כוותיה". מלמד התינוקות הפריז בהכאת תלמידיו (רש"י, שם) ורב אחא העבירוֹ מתפקידו, שלא יעסוק עוד בחינוך. יש בכך כדי ללמדנו כי הגם שהכאת תלמידים הייתה נהוגה, היו לה גדר ומידה. בהמשך מסופר שרבינא, מחמת אילוץ, החזיר אותו מלמד למשׂרתו, מכיוון שלא נמצא מי שילמד את התלמידים טוב כמוהו; בכך יש דוגמא נוספת לפשרה שעשו חכמים בין הצורך לסַיֵג ולהגביל את הנוהג להכות לשם חינוך, לבין אינטרסים חברתיים אחרים. הכאה לשם חינוך, בעיני חכמי התלמוד, איננה אפוא דבר המסור לאב ולמחנך, כדי שיעשו ככל העולה על רוחם. מדובר באמצעי בעייתי שהשימוש בו נתון לביקורת ולבחינה וכפוף למרותו של המשפט.

19. במרוצת הדורות למן ימי התלמוד, אף כי הכאה לשם חינוך נתפסה כדבר מובן מאליו, מצינו לא מעט סייגים לאופן שבו ניתן היה לבצעה. הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פרק ב, הלכה ב) פוסק כי הכאה הינה חלק מן הלימוד: "מכניסין את התינוקות להתלמד כבן שש כבן שבע לפי כח הבן ובנין גופו... ומכה אותן המלמד להטיל עליהם אימה". אולם, בהתאם להוראה התלמודית שראינו לעיל הוא מדגיש כי "אינו מכה אותם מכת אויב, מכת אכזרי; לפיכך לא יכה אותם בשוטים ולא במקלות אלא ברצועה קטנה". ההכאה צריכה להיות תכליתית ומידתית, לשם החינוך ובהתאם לצרכיו, לא מתוך אכזריות ורשעות ולא באמצעים קשים. עוד נקבע כי יש להגביל ולמנוע הכאה אשר עלולה לגרור את המוכה לתגובה אסורה (בבלי, מועד קטן, יז, ע"א), כי יש להכות רק במידה שתצמח מכך תועלת ולא כאשר מדובר בקטן שאינו מבין (ספר חסידים, סימן תתקי"ט (מהדורת מרגליות)), ועוד כהנה וכהנה מגבלות.

20. אולם מעבר לקיומן של מגבלות אלה, עדיין דומה כי עצם ההיתר לנקוט בהכאה לשם חינוך, הינו תולדה של מוסכמות חברתיות ונורמות סביבתיות שהיו אופייניות לעת העתיקה ולימי הביניים. אֵלו השתנו בחלוף הדורות, וגם בתחום זה של גידול ילדים וחינוכם מה שהיה איננו מה שהווה.

21. השינוי לא פסח על עולמם של פוסקי ההלכה וחכמיה. בדורות האחרונים, הולכת וקונה לה שביתה התפיסה כי הכאת ילדים איננה מותרת, אף לא לשם חינוכם. אמנם ניתן למצוא חילוקי דעות בדבר. ראויים לציון חלוקי דעות בין שניים מן הבולטים שבחכמים במאה העשרים. הרב אליהו דסלר, מגדולי בעלי המוסר בדור הקודם, בספרו "מכתב מאליהו" (כרך ג, עמודים 360-362), דבק בחריפות בנוהג הישן, ויוצא חוצץ נגד "החוקרים החדישים". הוא מזהיר מפני חידושיהם המביאים להרס חינוכי, הסותרים את דברי חז"ל, הראשונים ומנהגי ישראל. הוא עצמו מביע עמדה מרחיקת לכת, לפיה ההכאה עשויה להיות מעשה בעל ערך חינוכי עצמי.

לעומתו, הרב יחיאל יעקב ויינברג, מן הבולטים שבבעלי ההלכה והמשיבים באותה עת (שו"ת שרידי אש, חלק ב, מט), כותב כי "אכן מטעמים פדגוגיים יש להניע מאמצעי כפיה בנוגע לבן הסוטה מהדרך הכבושה... כל אמצעי כפיה בכוח עלול להביא לידי תוצאות הפוכות מהרצוי. וכבר הוכיחו הפדגוגים המודרנים, שהכפיה או ביצוע רצון בכוח מעורר בנער בגיל מבוגר עקשנות יתר ונטיה למרידה". הרב ויינברג מכיר בשינויי העיתים, וסבור כי יש לסטות מן המסורת שהיתה נוהגת בקהילות ישראל במהלך הדורות. לדעתו יש להסתמך על עמדתו של המחקר המודרני באשר לאפקט החינוכי השלילי שעשוי להיות להכאת ילדים כאמצעי חינוכי.

22. דברי מוסר ברוח זו כתב עוד בתחילת המאה הי"ט רבי אליעזר פאפו, בספרו הנודע "פלא יועץ" (ערך 'הכאה'): "בדורות הללו דחוצפא יסגא ובן בועט באביו, לא על-ידי הכאה אלא אפילו אם גוער בו בכעס גם הוא יכעוס ואינו מקבל גערה... כל כי הא צריך דעת באב ואם, ביודעים ומכירים את בניהם שהם קשים ואין יראת ה' נגד פניהם ואינם שומעים בקול אביהם ואמם... ישתדלו שלא לכעוס עליהם ושלא לצערם, ולא ידברו אליהם אלא בלשון רכה...".

גם הרש"ר הירש, בן המאה הי"ט אף הוא, כותב דברים ברורים (על יסודות החינוך, ב, סה): "אנו נהיה האחרונים להמליץ על עונשים גופניים... והדברים אמורים במיוחד כלפי בית ההורים. אם הילד ירגיל את עצמו להתרשם מהערה ביקורתית של ההורים רק אם יחוש אותה על גופו, ולציית לפקודות רק מתוך פחד מפני מכות, הרי יתקהה חושו המוסרי וממילא יזלזל גם בהערותיו של המורה".

23. הנה כי כן, התפתחויות חברתיות ותרבותיות גוררות עימן בהכרח גם שינוי בגישה החינוכית. ההתפתחויות הללו אינן זרות להלכה היהודית. הגם שהכאה כשיטת חינוך נהגה מדורי-דורות, הרי שאיננה יעד בפני עצמו, אלא אמצעי גרידא. ממילא, אין כל מניעה לוותר על אמצעי זה. אדרבה, הדעת נותנת שחובה לעשות כן - להוציאוֹ אל מחוץ לתחום - כשבנסיבות הזמן והמקום האמצעי איננו משיג את מטרתו וכשבבסיסה אוסרת ההלכה היהודית להכות אדם מישראל. עוד בתלמוד נשקלו אינטרסים חברתיים, תרבותיים ותועלתניים כדי לקבוע סייגים והגבלות על אופיה של ההכאה לשם החינוך. לבטח גם בדורות הבאים שומה לשקול את כל השיקולים הרלבנטיים ומהם לגזור את הגישה הראויה להכאה לשם חינוך. אם לפי אופיו של הדור, הכאה איננה מתאימה עוד לשמש כאמצעי חינוכי, כי אז יש לזנוח אמצעי זה, ולנקוט באמצעים מועילים. בידוע, כי עם שינויי העיתים, נשתנו הטבעים. אי אפשר להתעלם מן התמורות שחלו בשדה החינוך, בפרהסיה וברשות היחיד. יתר על כן: במידה שאכן הכאה שוב אינה יעילה כשיטת חינוך, ובודאי אם היא צפויה להביא לתוצאות הפוכות, הרי ששב איסור ההכאה הכללי למקומו, והכאת הילדים תהא אסורה כפי שכל הכאה הריהי בגדר איסור. נמצא כי לעת הזאת, הלכה למעשה, הולך ומצטמצם הפער בין המשפט העברי לבין הדין הישראלי.

24. אף-על-פי-כן, ראויה הנאשמת להתחשבות במסגרת השיקולים לקולא במסורת מבית אבא. אביה היכה אותה בילדותהּ והמשיך בכך מסורת מדורי-דורות. כך במשפחתה של הנאשמת, כך אצל שכנותיה וכך בקהילתה (ראו והשוו: ש' דותן, "על מקומה של 'ההגנה התרבותית' במשפט הפלילי בישראל" הסנגור 86 (מאי 2004) 5 והמקורות הנזכרים שם). עם זאת, לא דומה הכאה לשם חינוך להכאה של אכזריות. הנאשמת גרועה מסביבתה שבה היא מבקשת לתלות את יהבהּ בשניים: במחשבה ובמעשה. הלך-המחשבה של הנאשמת, יותר משהיה חינוכי, היה ליתן פורקן פסול לכעסים ולתסכולים; מעשה שעשתה, לא היה טפיחה על הישבן או מכּה זעֵיר פה זעֵיר שם, מן המעשים האסורים אך אינם בלתי נסבלים, כאלה שלגדר איסור באו, אך לכלל ענישה לא ראוי להביאם. מעשיה של הנאשמת עלו כדי התאכזרות והתעללות.

25. שיקול נוסף לקולא הוא המעמסה הפיזית והנפשית שהוטלה על כתפיה של הנאשמת, מעבר ליכולותיה ושלא בטובתה; עד כי חישבה להישבר.

20 שנות נישואין ללא משען; 10 ילדים שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו; צרכי הבית בגשמיות וברוחניות; שגרת חיים של עבדות ללא מנוחה לגוף ולא מרגוע לנפש; כל אלה הכריעו אותה, ובגינם זכאית הנאשמת למידה הגונה של רחמים והתחשבות.

26. הנאשמת נקלעה למשבר חריף עם משפחתה. בעלה הגיש תביעה לגירושין, ילדיה אמביוולנטיים בגישתם כלפיה, ואל מול הקהילה - בּוּקה, ומבוקה ומבולקה. חודשיים-ימים עשתה הנאשמת בבית חולים לחולי נפש. תדמית שדבקה בה בעיני הבריות, קשה יהיה להסירה. כל אלה הינם 'עונשים' בפני עצמם והצטברותם הינה שיקול נוסף לקולא בגזירת העונש הפלילי.

27. כיוצא בזה, התחשבתי בכך שהנאשמת הודתה במעשים המיוחסים לה, חסכה זמן שיפוטי, ובעיקר - את ההכבדה ואת המועקה הכרוכים בניהול משפט שכזה, עדויות ילדים נגד הוריהם וכו'.

28. עונש של 8 שנות מאסר ויותר - כדרישת המאשימה - לא יסכון. עונש שכזה יסתום את הגולל על סיכויי השיקום האישי והמשפחתי של הנאשמת. אמנם, כטענת ב"כ המאשימה, מאז חשיפת הפרשה, הנאשמת ספונה בבית הוריה ובקהילתה, ועשתה מעט מדי מבחינה טיפולית ושיקומית. מצופה היה מן הנאשמת לגלות יותר פתיחות ולשתף פעולה באופן מלא עם גורמי סיוע חיצוניים. יש להצטער ולתהות על כך שהנאשמת לא עוזרת לאחרים שרוצים לעזור לה, ובהם גם יועץ נישואין מחסידות "גור". הנאשמת סרבה לטיפול תרופתי שהוצע לה ואשר היה אמור לסייע לה וכפועל יוצא מכך גם לסובבים אותה, בראש ובראשונה - בעלה וילדיה. היא מרוכזת בעצמה ולא מפגינה די דאגה לילדיה, עד כי נדמה כי כאבם לא נוגע בנימי נפשה.

עם זאת, לאחרונה החלה בטיפול במכון שוסטרמן בקבוצת "חמלה" שמיועדת להורים מכים ומטרתה להקנות כלים נורמטיביים להתנהגות כלפי ילדים. יש לקוות שהנאשמת תתמיד בכך ובקשר עם שרות המבחן. מכל מקום, אין להעניש את הנאשמת על הרפיון שהיא מגלה. כדברי רבי נחמן מברסלב "אין יאוש בעולם כלל". הגם שהנאשמת לא הפנימה די הצורך את חומרת מעשיה ולא עשתה את הנדרש מבחינה טיפולית, אין בשום פנים ואופן להרים ידיים. אדרבה, יש בהחלט פתח של תקוה. הטלת עונש מאסר כדרישתה של המאשימה - 8 שנות מאסר ויותר - כמוה כאיוּן כל שיקול שיקומי וטיפולי, וכשפיכת התינוק ביחד עם מי האמבטיה; כזאת לא ייעשה.

29. הכברתי במילים על השיקולים לקולא, לא מחמת שאין מקום לשיקולים לחומרה, אלא מכיוון שהם מובנים כמעט מאליהם. ראויה הנאשמת לגמוּל על מעשיה הרעים. הענישה צריכה להלום את חומרתם. הענישה צריכה לבטא את הסלידה מן הפגיעות הפיזיות בילדים ומן המשקעים הנפשיים שהם נושאים עימם ועתידם מי ישורנו. ברור אפוא שגם העונש שמציעה ב"כ הנאשמת, איננו הולם. עונש של מאסר למשך מספר חודשים לריצוי בעבודות שרות, ישדר מסר של קלות-דעת ביחס למעשיה של הנאשמת. עונש שכזה ייפגע בכבוד האדם של ילדיה, יהא בו משום התעלמות משמחת החיים שניטלה מהם, מן הפגיעה בחרותם, מן האימה והפחד שהיו מנת חלקם. מבלעדי ענישה מוחשית של מאסר מאחורי סורג ובריח, לא תושֹג הרתעה, לא כלפי הנאשמת ולא כלפי אבות ואמהות אחרים שכמותה.

30. שקלתי אפוא את כל השיקולים דלעיל וגם נתתי דעתי על פסיקה שהגישו ב"כ הצדדים לעיוני. החלטתי לגזור על הנאשמת עונש של מאסר בפועל על מנת לבטא את חומרת מעשיה, אך מִשכוֹ לא יהיה ארוך, בהתחשב בנסיבותיה האישיות של הנאשמת וכדי לעודדה - אותה ואת משפחתה - בהליכי השיקום. אֵלוּ הם עונשיה:

(א) 10 חודשי מאסר לריצוי בפועל;
(ב) 12 חודשי מאסר-על-תנאי. הנאשמת לא תרצה עונש זה אלא אם תעבור בתוך 3 שנים מיום שחרורה מן המאסר עבירה מן העבירות שבהן הורשעה;
(ג) הנאשמת תעמוד בפיקוח שרות המבחן למשך שנה מיום שחרורה מן המאסר (בהסכמתה, עליה נמסר במעמד מתן גזר הדין).

אני אוסר על פרסום שמם של הנאשמת, בעלה וילדיה.

המוצג יושמד.

ניתן היום, ד' בשבט תשס"ז (23 בינואר 2007), במעמד ב"כ המאשימה, ב"כ הנאשמת והנאשמת.

המזכירות תשלח העתק גזר הדין לשירות המבחן.
נֹעם סולברג, שופט



בתי המשפט


בבית המשפט המחוזי בירושליםפ 002122/06בפני:כב' השופט נֹעם סולברג01/02/2007