במהלך חזרתו של יעקב מחרן הוא מתעכב בעבר הירדן המזרחי ובונה בית במקום ששמו סוכות. פסוק תמים זה טומן בחובו רעיון עמוק המעוגן בתפיסת עולם שהייתה מקובלת בחברות מסוימות בעולם העתיק. יעקב הוא האב היחיד שבונה לו בית, והוא בונה בית במקום שברור שהוא לא ישהה שם זמן רב, שכן מטרתו הייתה להגיע לחברון אל אביו. מה המיוחד בבניית הבית?

אבותנו חיו באהלים, ולא בנו בית קבע. על אברהם נאמר:"ויט אהלה בית אל מים והעי מקדם" (יב, ח), על יצחק נאמר:"ויבאה יצחק האהלה שרה אמו" (כד, סז), על יעקב נאמר :"איש תם יושב אהלים"(כה, כז); וכן: "אשר נטה שם אהלו" (לג,יט). ישיבתם באוהלים והימנעותם מבניית בית קבע אינה מקרית והיא משקפת דרך חיים שרווחה בעולם העתיק. בניית בית קבע משעבדת את האדם לרכוש ומנוונת אותו. הוא מתקשה לשמור על חירותו הרוחנית והפיזית, שכן התקשרותו לבית או לרכוש מגבילה את יכולתו לעשות כרצונו. כך גם מי שנטע כרם ולא חללו ומי שבנה בית חדש ולא חנכו, "ילך וישוב לביתו". (דברים כ' א-ט)זאת כיוון שהאדם שבנה בית או נטע כרם אינו יכול להתמסר למלחמה שכן ראשו ומעייניו נתונים לבית החדש או לכרם.

ואכן היו שחששו מרעה זו ובחרו באורח חיים נוודי. דוגמה לכך היא משפחת בני רכב ששמרה על אורח חיים נוודי במשך מאות שנים. כשהנביא ירמיהו ניסה להשקותם יין בציוויו של הקב"ה התנגדו לכך בני רכב וענו לו: "כי יונדב בן רכב אבינו צוה עלינו לאמור לא תשתו יין אתם ובניכם עד עולם, ובית לא תבנו וזרע לא תזרעו וכרם לא תטעו ולא יהיה לכם, כי באהלים תשבו כל ימיכם למען תחיו ימים רבים על פני האדמה אשר אתם גרים שם" (ירמיהו לה, ו-ז).

תופעה דומה אך קיצונית, אנו מכירים מעם אחר שחי במרחב של ארץ-ישראל, מאות שנים מאוחר יותר. עם זה היה העם הנבטי שהסתובב במדבריות ערב, המדבר הסורי והנגב. היסטוריון יווני בשם הרונימוס, בן המאה הרביעית לפנה"ס, מספר על העם הנבטי בראשית דרכו: "לטובת אלה שאינם יודעים, יהיה זה מן המועיל לפרש במפורט את מנהגיהם של ערבים אלה, על שום דבקותם בהם – כך הם מאמינים – הם שומרים על חירותם. הם חיים באוויר הפתוח...מנהג בידם לא לזרוע זרע, לא לשתול עצי פרי, אין בהם שותים יין ואף לא יבנו בית. ואם ימצא אחד מהם העושים כדברים האלה – דתו למות" (ראו אברהם נגב, אדוני המדבר ע' 26 ). עם השתלטות הרומאים על דרכי המדבר אולצו הנבטים לוותר על אורח חייהם והקימו את הערים הנבטיות המוכרות, כמו ממשית, עבדת, שבטה ועוד. עד היום שרידים של אורח חיים כזה מבחירה, נמצא אצל הבדואים.

זה היה אם כן אורח חיים מסוים שלא נבע מחוסר יכולת כלכלית, שהרי האבות היו בעלי צאן ובקר ועבדים.

ובכל זאת יעקב בנה בית, כפי שנאמר: "ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכת על כן קרא למקום סכת" (לג, יח). מדוע יעקב בנה דווקא כאן בית? מדוע דווקא בעבר הירדן המזרחי? הרי מעשה זה נגד את תפיסת חייהם של האבות. ויושם לב, שני פסוקים אחר כך, מספר לנו הכתוב כי יעקב מגיע לשכם ושם הוא נוטה שם אהל ולא בונה בית.

לאור זאת יש לשער שהדגש על בניית בית אינו אזכור אקראי אלא ציון של דבר בעל משמעות.

נראה כי יעקב בנה כאן בית על מנת לציין ולהזכיר את שייכותו גם לאזור זה. אמנם הוא בדרכו לכוון עבר הירדן המערבי אך יש לו זיקה גם לאזור המזרחי. ציון ראשון לקשר זה נזכר בהסכם בין לבן ליעקב, שם יעקב מרים מצבה ועושה גל אבנים עליו אוכלים יעקב ולבן. שם נוצרת הכרה של לבן בנקודת גבול בין לבן ליעקב: "עד הגל הזה ועדה המצבה אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה ואם אתה לא תעבר אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה".

יעקב בחזרתו מבית לבן קובע סדרת מעשים המסמנים את הקשר שלו לארץ-ישראל הן בצידו המזרחי של הירדן והן בצידו המערבי: בעבר הירדן המזרחי הוא שם את המצבה ואת גל האבנים בהר הגלעד, ובונה את הבית בסוכות, בעבר הירדן המערבי-בשכם הוא רוכש את חלקת האדמה ובבית אל הוא מניח מצבה ובונה מזבח. עם זאת, למרות בניית בית הקבע הוא קורא למקום סוכות, אולי כי אין הוא בונה בית קבע במקום והשהות במקום היא ארעית.

הבית היה אם כן מעשה סמלי של תקיעת יתד ומעשי אבות סימן לבנים.