לאחר שתם הכסף במצרים ובכנען, ולא היה למצרים במה לשלם ליוסף עבור האוכל, שילמו המצרים במקנה. בתום השנה ההיא, השנה השנית, המצרים מוכרים את אדמתם. החל משלב זה תושבי כנען אינם מוזכרים יותר. נשאלת השאלה מה אירע לתושבי כנען? כיצד החיו את נפשם?

הנצי"ב מוולוז'ין מסביר בפירושו 'העמק דבר', כי בכנען הרעב לא היה חזק כל כך. לפיכך ורק עשירי כנען הגיעו למצרים, ואילו שאר התושבים אכלו מאכלים פשוטים הראוים למאכל בהמה.

פירוש זה קשה, שהרי כתוב "והרעב כבד בארץ" (פרק מג, א).

נראה שיש להסביר זאת בהבדלים האקלימיים בין כנען למצרים. מקור הגשמים בכנען הוא בעיקר מה'שקע האיסלנדי' בצפון האוקינוס האטלנטי. מיקומה של ארץ-ישראל ברצועת הרוחות המערביות גורם לכך שבחורף גושי האויר שראשיתם בצפון האוקיינוס האטלנטי מגיעים בסוף דרכם לארץ ישראל במהלך החורף, ולכן הגשמים יורדים בחורף, ובאביב צומחת התבואה. במצרים אין כמעט גשם ומקור מימיה הוא הנילוס. "מצרים היא מתנת הנילוס" כתב הירודוטוס ההסטוריון היווני. הנילוס ניזון משני מקורות עיקריים: האחד הוא הנילוס הלבן שמקורותיו בקו המשווה והואמספק כ- 80% מהזרימה הקבועה, והשני הוא הנילוס הכחול שמקורותיו בהרי אתיופיה והוא מספק רק כ- .20%. עם זאת הנילוס הכחול מספק את עיקר המים בתקופת המונסונים היורדים בקיץ בהרי אתיופיה. החקלאות במצרים מבוססת על תעלות שנכרו מהנילוס לשטחים החקלאים. בזמן גיאות הנילוס הנגרמת מגשמי המונסון, המים זורמים בתעלות (היאורים), אל השטחים החקלאים. שטחים אלו הוקפו בסוללות עפר כך ששטחי החקלאות הוצפו במים. לאחר שהמים שקעו והאדמה ספגה את המים והטין, זרעו את הגידולים באדמה הלחה שהספיקה לגידולים השונים.

מבחינת לוח הזמנים בשנה, גשמי המונסון היורדים באתיופיה בקיץ, גורמים לגאות בנילוס בסביבות חודש אלול. בחדשים תשרי-חשוון המים מחלחלים ומטייבים את הקרקע, ואז ניתן לזרוע. התבואה שנזרעה באותה עת מבשילה לקראת האביב.
הסבר זה על השוני בין מקורות המים של מצרים לאלה של ארץ-ישראל מסייע בהבנת האירועים שהתץרחשו בתקוןפת הרעב הגדול.

הבצורת החלה בארץ כנען מכיוון שלא ירדו גשמים בחורף. במצרים עדייין היה מזון כיוון שהמצרים התבססו על הגשמים שירדו בקיץ הקודם והיבולים גדלו כפי שהיה בשנים הקודמות . רק לאחר שחלף הקיץ והמונסונים לא ירדו החל הרעב גם במצרים. תיאור זה משתקף במפורש בכתובים: "... ויהי הרעב בכל הארצות ובכל ארץ מצרים היה לחם. ותרעב כל ארץ מצרים ויצעק העם אל פרעה ללחם..." (מא, נד-נה). הרעב התחיל אפוא קודם בארצות שמסביב למצרים ורק אחר כך במצרים. כך גם הסתיימה הבצורת. בחורף התחילו לרדת גשמים בכנען, בעוד שבמצרים המונסונים שבו לרדת רק בקיץ שלאחריו. כלומר, רק כשנה לאחר שבשלה התבואה בכנען יכלו המצרים לאכול את תבואתם.

נראה אפוא כי בעוד שבכנען פסק הרעב מכיוון שהתחיל לרדת גשם בחורף, ותושביה הפסיקו לשבור בר במצרים, הרי שבמצרים הרעב נמשך עוד כשנה מכיוון שהיה עליהם להמתין עד הקיץ לרדת המונסונים. באותה שנה נאלצו המצרים למכור את אדמתם.

פירוש זה אף מסייע בפתרון בעיה נוספת העולה מן הכתובים. המצרים הרי מבקשים מיוסף זרע לזרוע את האדמה: ותן זרע ונחיה ולא נמות" (מז, יט). מה טעם לזרוע זרעים כשאין מים? מסתבר שהמצרים שמעו על ירידת גשמים באתיופיה או ששמו לב שהמים בנילוס החלו לגאות. מכאן הבינו שימי הבצורת עומדים להסתיים לקראת זריעת השדות.

עדות מאוחרת מן התקופה הביזנטית משקפת יפה את הריאליה המשתקפת בפרשתנו. בפסיפס שנחשף בציפורי מופיע תיאור מצויר של המערכת שבנו המצרים סביב הנילוס לצורך ההכנות לקראת זריעת השדות. על גדת הנילוס היה מד שתפקידו למדוד את גובה המים (נילומטר). משראו שהמים עולים באזור הנמצא בדרום מצרים הסמוך יותר למקורות הנילוס, נשלח שליח רכוב על סוס לצפון מצרים לאזור הדלתה, על מנת להודיע שהחלה הגאות וכי יש להתכונן לכך. נושא זה היה מרכזי במצרים שכן זה היה מקור החיים של המצרים, ולפיכך גם מתואר גם בציורים.

תיאור הבצורת וסיומה מעוגנים אם כן בחיי היום יום במצרים כפי שהיה עד לראשית העת החדשה. הנה כי כן, גם במקרה זה הבנת הריאליה המקראית מסייעת בהבנת פשט הכתובים.



מפת הנילוס הלבן והנלוס הכחול