עישון סיגריות במבחן ההלכה
הרב חיים נבון
תחומין כט תשס"ט
|
תוכן המאמר: א. זהירות מסכנה ושמירת הבריאות ב. העישון לפי ההלכה ג. שומר פתאים ה' ד. התמכרות ה. דברי סיום |
א. זהירות מסכנה ושמירת הבריאות
אגב עיסוקו של הרמב"ם בחובה לבנות מעקה, הוא מדגיש שישנה חובה הלכתית כללית של זהירות מפני סכנה (הל' רוצח ושמירת הנפש יא,ד):"כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצוַת עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהִזהר בדבר יפה יפה, שנאמר: "השמר לך ושמור נפשך". ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על "לא תשים דמים.""הרמב"ם הזכיר בהקשר זה את הפסוק "הִשמר לך ושמור נפשך". פוסקים אחרים הזכירו בהקשר דומה את הפסוק "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". משמעותם המקורית של פסוקים אלו מתייחסת ללקחים רוחניים ממעמד הר סיני: "רק הִשמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך" (דברים ד,ט); "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דִבר ה' אליכם בחורב מתוך האש" (שם,טו). מכאן הקשה המנחת-חינוך (מצווה תקמו, אות יא): הלא פירושו של הרמב"ם לביטויים אלו קוטע אותם מתוך הפסוקים, ומפרש אותם בניגוד לפשוטם כמתייחסים לסכנת נפשות. פירוש זה אמנם נזכר בגמרא (ברכות לב,ב), אך כפירושו של בעל שררה נוכרי:1
"מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך, בא הגמון אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום. המתין לו עד שסיים תפלתו. לאחר שסיים תפלתו, אמר לו: ריקא, והלא כתוב בתורתכם: "רק השמר לך ושמור נפשך", וכתיב: "ונשמרתם מאד לנפשתיכם"; כשנתתי לך שלום, למה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך ראשך בסייף - מי היה תובע את דמך מידי?"המנחת-חינוך הסביר (בקומץ-המנחה שם), שבמקום אחר (שבועות לו,א) למדו חז"ל מביטוי זה איסור על אדם לקלל עצמו; ואולי אפשר ללמוד מכך שהייתה להם מסורת שהפסוק "הִשמר לך ושמור נפשך" מתייחס גם לשמירת הגוף.
בהלכות דעות (ד,א) מדגיש הרמב"ם גם את הערך הרוחני-מוסרי שבשמירת הבריאות:
הואיל והיות הגוף בריא ושלם - מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים.בהלכות רוצח ושמירת הנפש מביא הרמב"ם רשימה ארוכה של דברים שאסרו חכמים מפני הסכנה, ופותח אותה בהצהרה נחרצת (יא,ה):
הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות, וכל העובר עליהן ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך, או איני מקפיד על כך - מכין אותו מכת מרדות.השולחן-ערוך (חו"מ תכז,י) פסק דברים אלו להלכה, בשינוי לשון זעיר אך משמעותי:
כל העובר על דברים אלו וכיוצא בהם, ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך, או איני מקפיד בכך - מכין אותו מכת מרדות. והנזהר מהם - עליו תבוא ברכת טוב.2מלשון הרמב"ם משתמע שעונש מכת מרדות חל רק על האיסורים הספציפיים שקבעו חכמים. אך השולחן-ערוך הוסיף שמענישים מי שעובר על "דברים אלו וכיוצא בהם". אפשר לפרש שכוונתו לומר שהוא הזכיר (בסעיף הקודם) רק דוגמאות ספורות לאיסורים שתיקנו חכמים מחמת הסכנה, וכאן רומז לכך שחכמים אסרו דברים נוספים. אך דומה שפירוש סביר יותר לדברי השולחן-ערוך הוא שמענישים כל אדם שסיכן עצמו, בין באופנים שציינו חכמים במפורש ובין בדרכים שחכמים לא ציינו.
עוד קבעו חז"ל כי "חמירא סכנתא מאיסורא" (חולין י,א) - היינו, יש להתרחק מספק סכנה יותר מאשר מספק איסור, וכן פסק הרמ"א (יו"ד קטז,ה).
לאור הקדמה זו, נדון בשאלה האם מותר לעשן סיגריות, כאשר ידוע שפעולה זו פוגעת בבריאותו של המעשן.
ב. העישון לפי ההלכה
הפני-יהושע, בן המאה הי"ח למניינם, דן בשאלת היתר העישון ביום טוב. במהלך דיונו, הוא נזקק גם לשאלת ההשפעה הבריאותית של העישון, לאור הידע הרפואי בן זמנו: "נראה דעישון הטובא"ק נמי הוי לבריאת הגוף, לעכל המזון ולתאוות המאכל וכיוצא בזה" (פני-יהושע שבת לט,ב). מדבריו אנו למדים שעישון הסיגריות נחשב בזמנו לפעולה שיש בה תועלת רפואית. בימינו ידוע שההשפעה הבריאותית של עישון סיגריות היא הפוכה לחלוטין, ושהעישון מזיק ביותר מבחינה רפואית.3 הידיעות החדשות הללו משפיעות גם על ההתייחסות ההלכתית לעישון. כבר החפץ-חיים (קונטרס ליקוטי-אמרים, יג) גינה את העישון, עקב השפעותיו המזיקות לבריאות:
הנה כמה רופאים גזרו אומר שכל מי שהוא אדם חלוש, אסור להרגיל את עצמו בזה, שמחליש כוחותיו ולפעמים נוגע גם לנפשו. והנה דיברתי כמה פעמים עם חלושי כוח אודות זה, וענו לי שגם הם יודעים ומכירים בעצמם שהעישון קשה להם, אך מפני שהורגלו בזה מכבר, קשה להם לפרוש מזה. ואמרתי להם: מי התיר לכם להרגיל עצמכם כל כך?! אמת, חז"ל אמרו (ב"ק צב,א): החובל בעצמו, אע"פ שאינו רשאי - פטור (כי למי ישלם אם לא לעצמו), אבל על כל פנים הלא אמרו שאינו רשאי לחבול בעצמו. אחד, משום 'ונשמרתם לנפשותיכם'; ועוד, דין הוא, דהלא תבל ומלואה של הקב"ה ולכבודו בראנו, ונותן לכל אחד בחסדו כח כפי צרכו לתורתו ולעולמו. ואיך ירשה העבד לעשות כפי רצונו, הלא הוא שייך לאדונו. ואם על ידי העישון נגרעו כוחותיו, בודאי יתבע לבסוף לדין על זה, דהלא עשה זה ברצון לבו ולא באונס.המידע הרפואי החלקי שהיה בידי החפץ-חיים הספיק לו כדי לקבוע שעישון הסיגריות מזיק ל"חלושי כוח".4 החפץ-חיים התריע בפני אותם אנשים, שאל להם להתחיל בעישון סיגריות, שכן העישון ממכר וקשה להיגמל ממנו. עצם העישון, המזיק לבריאות, נאסר בגלל "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" ומחמת הפגיעה ברכושו של הקב"ה.
פרופסור א"ס אברהם כתב שא"א לאסור את העישון באופן מוחלט ע"פ ההלכה, שכן הנזק ממנו אינו מיידי אלא מצטבר (לב-אברהם ח"ב, עמ' יז).5 זו סברה מחודשת, שלא נזכרת במקורות הלכתיים קודמים; ובכל אופן, ישנם מחקרים רפואיים המוכיחים שגם עישון מעט סיגריות גורם לנזק בריאותי מיידי, ולא רק עישון סיגריות רבות לאורך זמן.6
נימוק אחר לכך שאי אפשר לאסור את העישון לחלוטין מביא הרש"ז אוירבך בהערותיו לספר לב-אברהם (שם):
שהרי כתב הרמב"ם בהל' דעות על כמה מיני מאכל שהן רעים ביותר והרי הם לגוף כמו סם המות, ואפילו הכי כתב [הרמב"ם] "וראוי לאדם שלא לאוכלן לעולם," ולא כתב לשון איסור.7וכן כתב הרב משה פיינשטיין (אגרות-משה חו"מ ח"ב סי' עו), שעישון סיגריות דומה לאכילת מאכלים שאין בהם סכנה מיידית, אלא שהם קשים לבריאותם של חלק קטן מהאנשים. ההלכה אינה אוסרת אכילת מאכלים אלו, ודברי הרמב"ם בהקשר זה הם רק עצה טובה.
הרב מ' הלפרין כתב בתגובה לדברי הרש"ז אוירבך, שוודאי אף לדעת הרמב"ם אסור לאדם לשתות סם המוות ממש. לפי הידע המדעי המעודכן, עישון סיגריות אינו דומה לאכילת מאכלים שאינם בריאים, אלא לשתיית סם המוות - הרעלה עצמית מתמשכת.8 הרב אבינר כתב כי גם הרמב"ם היה מסכים שאסור לאכול דרך קבע אותם מאכלים רעים, והוא נמנע מלאסור בנחרצות רק את אכילתם באופן חד-פעמי.9
נעיר שבניגוד למשתמע מדברי הרב פרופ' אברהם, הרש"ז אוירבך כתב במפורש במועד מאוחר יותר: "שמעולם לא הצטרפתי לדעת המתירים את העישון גם בזמננו".10 ועוד שלל שם במפורש כל היתר המסתמך על כך שהנזק מעישון סיגריות אינו מיידי אלא מצטבר.
הרב א"י זלזניק טען שאם היה נחוץ לחלל שבת כדי למנוע סכנה הדומה בחומרתה לסכנה שבעישון - היינו מתירים לחלל את השבת כדי להינצל מסכנה זו. לאור זאת, לדבריו, "תמיהני איך אפשר לעשן סיגריות היום".11
הרב מ' הלפרין טען עוד שבעישון יש גם גרם רציחה, שהרי גם רציחת עצמו נאסרה, וכל מעשן עובר על "לא תרצח".12
ג. שומר פתאים ה'
בשנת תשכ"ד נשאל הרב משה פיינשטיין האם מותר להושיט אש למעשן, או שהדבר אסור משום שהוא מסייע למעשן לפגוע בבריאותו באופן האסור לפי ההלכה. והשיב (שו"ת אגרות-משה יו"ד ח"ב סי' מט): הנה בדבר עישון סיגריות, ודאי מכיון שיש חשש להתחלות מזה, מן הראוי להזהר מזה. אבל לומר שאסור מאיסור סכנתא, מכיון שדשו בה רבים כבר איתא בגמרא בכהאי גוונא "שומר פתאים ה' " (שבת קכט,ב; נדה לא,א), ובפרט שכמה גדולי תורה מדורות שעברו ובדורנו שמעשנין.13 וממילא אף לאלו שמחמירין לחוש להסכנה, ליכא איסור 'לפני עיוור' בהושטת אש וגפרורים למי שמעשן.הרב פיינשטיין מכיר בכך "שיש חשש להתחלות מזה", אך כיוון שרבים נוהגים לעשן ומתעלמים מן הסכנה, שייך כאן הכלל "שומר פתאים ה' ".14 בכמה מקומות חז"ל מזכירים כלל זה. כך למשל, בגמרא ביבמות (עב,א) אומר רב פפא שאין למול או להקיז דם ביום מעונן וביום שיש בו רוח דרומית, מפני הסכנה. ומוסיפה הגמרא: "והאידנא דדשו בה רבים, שומר פתאים ה'."15 הרב פיינשטיין מיישם את העיקרון הזה גם לגבי עישון סיגריות.
הרב אליעזר ולדינברג (שו"ת ציץ-אליעזר חט"ו סי' לט) חלק על דבריו אלו של הרב פיינשטיין. לדבריו, "שומר פתאים ה' " נאמר רק כאשר "המציאות לא הראתה על היפוכו של דבר, ואדרבא ראו שרבים וכן שלמים עברו ולא ניזוקו." אבל בעניין העישון, הלא "לאור המחקרים המדעיים והרפואיים השונים, נתגלו בממדים מבהילים היזיקי הגוף המרובים והמסוכנים אשר העישון גורם בכנפיו." אפשר לפרש את דברי הגמרא - "הואיל ודשו בה רבים" - כמורים על כך שהקב"ה מגן על רוב בני האדם, ולכן הקב"ה יבטל את הסכנה שבדבר שכולם נוהגים אותו. אך נראה שהרב ולדינברג אינו מפרש כך, אלא שכיון שרבים התנהגו באופן מסוים ולא ניזוקו, יש להניח שאין בו סכנה ממשית. לכן, כאשר עינינו הרואות שרבים מאלו שמעשנים אכן ניזוקים, לא נאמר על כך "שומר פתאים ה' ", והעישון נחשב לסכנה.16
ואכן, החתם-סופר (ח"א או"ח סי' קצו) פסק שבמקום ששכיחא היזקא לא אמרינן "שומר פתאים ה' ". ובדומה כתב האבני-נזר (אבה"ע סי' פא) על מקום שיש בו סכנה ברורה. בשו"ת אחיעזר (ח"א אבה"ע סי' כג) הרחיק לכת עוד יותר, וטען כי אומרים "שומר פתאים ה' " רק כאשר הסכנה היא "חשש רחוק ומיעוטא דמיעוטא". וכן כתב בשו"ת דברי-מלכיאל (ח"א אבה"ע סי' ע), שהתירו מטעם "שומר פתאים ה' " רק במקום "שבדרך הטבע רחוק מאוד שיבוא לידי סכנה."17 אמנם, הרב קוק (שו"ת עזרת-כהן סי' ו) כתב שגם במקום סכנה גדולה אמרינן "שומר פתאים ה' " אם דשו בו רבים.
הרב פיינשטיין עצמו, בתשובה משנת תשמ"א (שו"ת אגרות-משה חו"מ ח"ב סי' עו), כתב שאין לסמוך על "שומר פתאים ה' " במקום שיש בו חשש סכנה. לדבריו, ניתן לסמוך על "שומר פתאים ה' " רק בדברים שאינם מהווים סכנה לרוב האנשים, ויש רק מיעוט שמסתכנים על ידי כך, "כבשרא שמנא ודברים חריפים ביותר." והוא מוסיף:
ולדברים כאלו דמי עישון סיגריות, שאלו הרגילין בזה - נהנין מזה מאד ומצטערין כשאין להם סיגריות עוד יותר מחסרון מיני אוכלין טובים, ואף יותר מחסרון אוכלין לגמרי לזמן קצר; והקלקול לחלות מזה הוא עכ"פ רק מיעוט קטן, וכל שכן להחלות מזה בסרטן (קענסער) ובעוד מחלות מסוכנות הוא קטן ביותר... ובחשש כזה אמרינן "שומר פתאים ה' ".לאור דבריו אלו, מובן מדוע יש הטוענים שהרב פיינשטיין חזר בו מהיתרו לאחר שהגיעו לידיעתו ממצאי המחקרים המעודכנים על הסיכונים הבריאותיים שבעישון.18
הפוסקים הציבו מגבלות נוספות על יישום הכלל "שומר פתאים ה' ".19 הגמרא בשבת (קכט,ב) קובעת שהקזת דם בערב שבת היא מסוכנת, בגלל מיקומו של המאדים, אך מוסיפה: "כיוון דדשו ביה רבים - שומר פתאים ה' ". על כך כתב הרב הרצוג כי "שומר פתאים ה' " נאמר דווקא במקרה ש"אין זו סכנה טבעית אלא חששא בעלמא, משום המזלות" (שו"ת היכל-יצחק אה"ע ב סי' טז). לדבריו, כאשר הסכנה נובעת מחוקי הטבע, ולא מדרכי הסגולה והסוד, אין אומרים "שומר פתאים ה' ".
בשו"ת מכתם-לדוד (יו"ד סי' לג) טען שדין "שומר פתאים ה' " נאמר רק ב"פתאים" - היינו, באנשים שאינם מודעים לסכנה. אך כאשר יש אדם שיודע שיש סכנה בדבר, הוא כבר אינו נחשב לפתי, ואינו יכול להסתמך על כלל זה.20 לדבריו, ודאי שאין להתיר עישון סיגריות משום "שומר פתאים ה' ", שהרי סכנת העישון ידועה היום לכול. זאת ועוד: גם אם נאמר שאדם המודע לסכנה יכול לסמוך על "שומר פתאים ה' " כאשר רוב העולם אינו מודע לה, ייתכן שאין הדבר כך כאשר הסכנה ידועה להמון כולו. כאשר ישנם אנשים רבים שאינם מודעים לסכנה שבדבר מסוים, ייתכן שגם מי שמודע לה יכול להיכלל בהמון וה' יגן אף עליו; אולם כאשר ההמון כולו מודע לסכנה, אלא שבוחר לסכן את חייו בלא כל הצדקה, אולי אין אומרים כלל "שומר פתאים ה' ".
הרב אלחנן וסרמן (קובץ-שיעורים, כתובות לט,א, סי' קלו) שאל מדוע מחללים שבת על ספק סכנה, ואין אומרים "שומר פתאים ה' ", בעוד במקרים אחרים מתירים לאדם להסתכן מטעם זה. והשיב:
דאין האדם חייב להמנע ממנהג דרך ארץ, וממילא הוי כאילו אין בידו לשמור את עצמו ואז נשמר מן השמים. אבל היכא שבידו להזהר - אינו בכלל פתאים, ואם לא ישמור את עצמו, הוא מתחייב בנפשו, ולא יהא משוּמר מן השמים.לדבריו, שורש ההיתר של "שומר פתאים ה' " הוא שמותר לאדם לחיות באופן נורמלי - "מנהג דרך ארץ", בלי לחשוש לסכנות הנובעות במישרין מאורח החיים הנורמלי הזה. אך אם ישנן סכנות אחרות, שאדם יכול להימנע מהן בלי לסטות מאורח החיים המקובל, אזי אין לו כל היתר לסכן את עצמו בהן.21
ה'בן איש חי' (שנה ב, פרשת פנחס) כתב באופן כללי כי גם במקום שאומרים "שומר פתאים ה' ", לכתחילה אל לו לאדם להסתמך על כך, כי הצלה זו היא בבחינת נס, ומי שעושים לו נס - מנכים זאת מזכויותיו.
ד. התמכרות
מלבד הסכנה הבריאותית שבעישון סיגריות, העישון מוביל גם להתמכרות - אם פסיכולוגית ואם פיזיולוגית.22 עצם ההתמכרות היא בעייתית מפרספקטיבה תורנית. הרב אבינר23 הפנה בהקשר זה לגמרא בפסחים (קיג,א), המספרת שרבי חייא אמר לבנו: "לא תשתי סמא", ופירש הרשב"ם (ד"ה לא תשתי; ומעין זה ברש"י שם): "אל תשתה סמים, מפני שנקבע להם ווסת, ויהא לבך שואלך ותפסיד מעות. ואפילו לרפואה לא תישתי, אם אפשר לרפואה אחרת". הרשב"ם מדגיש את ההוצאה הכלכלית הגדולה שאדם מוציא על התמכרותו, אך נראה שהבעיה הכלכלית היא רק סימן לבעיה האישיותית, המוסרית והרוחנית שבהתמכרות.הרב משה פיינשטיין נשאל בשנת תשל"ג (תשע שנים לאחר תשובתו שראינו בעניין עישון הסיגריות) על בחורי ישיבה שהשתמשו בסמים 'קלים' (שו"ת אגרות-משה יו"ד ח"ג סי' לה). בתשובתו הוא שולל בחריפות את עצם ההתמכרות ויצירת התלות בסמים (נוסף על בעיות אחרות שיש בעישון סמים):
הנה בדבר אשר התחילו איזה בחורים מהישיבה לעשן חשיש (מעראוואנא), פשוט שהוא דבר אסור מכמה עיקרי דינים שבתורה. חדא, שהוא מקלקל ומכלה את הגוף... ועוד, שהוא גורם תאוה גדולה אשר הוא יותר מתאות אכילה וכדומה הצריכים להאדם לחיותו, ויש שלא יוכלו לצמצם ולהעביר תאותם, והוא איסור החמור שנאמר בבן סורר ומורה על תאוה היותר גדולה שיש לו לאכילה אף שהוא לאכילת כשרות, וכ"ש שאסור להביא עצמו לתאוה גדולה עוד יותר ולדבר שליכא שום צורך להאדם בזה שהוא אסור. ואף שלמלקות נימא שאין עונשין מן הדין, מכל מקום לאיסורא ודאי עובר על לאו זה. ואיכא גם הטעם דאיכא בבן סורר ומורה, שסופו שילסטם את הבריות.עצם העובדה שאדם יוצר תלות חזקה בצורך חיצוני, "תאווה גדולה", היא בעייתית מבחינה תורנית, ולדבריו יש בה אפילו לאו דאורייתא. ואכן, כך הוא כותב (אמנם בפחות חריפות) גם על עישון סיגריות (שו"ת אגרות-משה חו"מ ח"ב סי' עו):
ודאי מן הראוי לכל איש ובפרט לבני תורה שלא לעשן, מאחר שהוא חשש סכנתא ואין בזה שום תועלת וגם הנאה לאלו שלא הורגלו בזה, וממילא ודאי אין להתרגל לזה. ולא יניח אדם לבניו הקטנים שיתרגלו בזה אף אם הוא עצמו נתרגל. וגם בלא ענין חשש הסכנה הזה, יש לאסור להתרגל בזה, דהא ודאי אין להמשיך עצמו לרבוי תאוות והנאות, אלא אדרבא - מהראוי לכל אדם למעט עצמו מתאוות ותענוגים יתרים.הרב א"א דסלר (מכתב-מאליהו ח"א, עמ' 79) כתב דברים קשים על הקושי שלו להיגמל מעישון סיגריות:
יודע אני בעצמי וברור הוא בשכלי, למשל, שעישון הסיגריות קשה הוא לבריאותי. יודע אני זאת ממעשי יום ויום, ואף על פי כן אני הולך ומעשן. ולמה הוא זה? יען שלבבי דבוק בהרגל העישון, וכל אשר יטה הלב אליו, לא יתאמת אצלו ההיפך, אף אם ברור הוא לשכל בתכלית הבירור.ובמקום אחר (שם, עמ' 111) כתב על ייסורי גופו ונפשו עקב העישון:
מי שמעשן סיגריות הרבה, עד שבלילה ירגיש כאב קשה בחזה, בשעה שכואב לו בלילה מחליט שלא יעשן עוד בשום אופן למחר, כי אם יעשן הלא יהיה לו כאב כזה גם בלילה אחר. כשקם למחרת, אחר עבור שעה קלה מתעורר בו הרצון לעשן, מפני שבסבת ההרגל יש לו חפץ רב בזה. כשעומד הרצון הזה נגד יראת הכאב, אנו מבחינים שאומר לנפשו: 'אעשן נא אך אחת, כי בזה המעט בוודאי לא יכאב לי', ועל סמך זה הוא הולך ומעשן. וכן כאשר בשעה קלה שוב יתעורר הרצון לעשן שנית, יאמר לנפשו עוד הפעם: 'הלא גם זאת אחת היא'. וכה הוא הולך ומעשן כל היום כולו, ובלילה יחזור אליו הכאב. ומה יהיה למחרתו?24ההתמכרות לסיגריות פוגעת בכבוד האדם ובבחירתו החופשית. ראוי לאדם שלא יתחיל לעשן, וכך יחסוך לעצמו התמכרות זו; ואם כבר התחיל לעשן, יעשה כל מאמץ להיגמל מהתמכרותו.
ונסיים פרק זה בטוב - בעדותם של תלמידי הרב דסלר על הצלחתו של רבם להיגמל מן העישון: "לבסוף, כשתי שנים אחרי כתיבת המאמר ההוא, החליט להפסיק ההרגל לגמרי, ושוב לא עישן אף פעם" (שם, בהערה).
ה. דברי סיום
הרמב"ם תיאר במורה-הנבוכים (ח"ג סי' לא) נטייה רווחת של אנשים דתיים לזלזל בטעמי המצוות, ולהעדיף מצוות שרירותיות משוללות-טעם: יש אנשים שקשה להם מתן טעם למצוָה מן המצוות. רצוי להם ביותר שלא תושׂכל לציווי ולאיסור כל משמעות. מה שמחייב להם את זאת היא מחלה שהם חשים בנפשותיהם, שאין הם מסוגלים לדבר עליה ואין הם מיטיבים להביעה. כי הם סוברים שאילו היו המצוות האלה מועילות למציאות זאת, ונצטווינו בהן משום כך וכך, אזי כאילו באו מתוך מחשבתו ושיקול דעתו של בעל שׂכל. אבל אם הן דבר שאין מושׂכלת לו משמעות כלל, ואין הן גורמות תועלת, אזי הן באו בלי ספק מן האל, כי אין מחשבתו של אדם מביאה לדבר מזה.ואכן, ישנם רבים שמצוות שרירותיות נראות להם 'דתיוֹת' יותר ממצוות בעלות טעם והיגיון. למצוַת צדקה, למשל, יש טעם פשוט וברור, ולפיכך יש אנשים שכאשר הם נותנים צדקה, הם חשים שהם עושים מעשה אנושי, ולא מעשה דתי-אלוהי. תחושה זו מביאה אותם לזלזל במצוות שיש להן טעם אנושי מובן.
דומני שאפשר לזהות תופעה דומה ביחסם של שומרי מצוות רבים לעישון הסיגריות. אכן, יש פוסקים שהקלו בכך, לפחות לפי הנתונים הרפואיים שהיו בידם, אך פוסקים אחרים החמירו בזה מאוד. עישון סיגריות הוא בעייתי כל כך מבחינה הלכתית, עד שאם היה מדובר בכל איסור אחר - רוב מוחלט של שומרי המצוות היו זונחים את העישון מייד, למרות כל הקשיים הכרוכים בכך. לוּ היה מתפרסם שבסיגריות יש ספק-ספיקא של שומן חזיר, מכירות הסיגריות בארץ היו צונחות. אך החובה לשמור על הבריאות ולהיזהר מנזק עצמי נראית הרבה פחות 'דתית' מאשר האיסור לאכול חזיר. דומני שזו הסיבה היחידה שבגללה שומרי מצוות מרשים לעצמם להתמסר להרגל הרע של העישון.
מחשבה זו היא טעות חמורה. הקב"ה נעלה מעל האדם ומעל השגתו האנושית, אך אין זה אומר שהקב"ה מתנכר להשגה האנושית. ישנן מצוות שהרובד הבסיסי של משמעותן מובן לנו, והדבר אינו פוגע במקורן האלוהי ובתוקפן המוחלט. ניטיב אולי להבין זאת אם נביא את דברי באר-הגולה (חו"מ תכז,צ) על טעמה של חובת הזהירות מן הסכנה:
הטעם שהזהירה התורה על שמירת הנפש הוא מטעם שהקב"ה ברא את העולם בחסדו, להיטיב להנבראים שיכירו גדולתו ולעבוד עבודתו בקיום מצוותיו ותורתו, כמו שאמר הכתוב: "כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו" וכולי, וליתן להם שכר טוב בעמלם. והמסכן את עצמו - כאילו מואס ברצון בוראו, ואינו רוצה לא בעבודתו ולא במתן שכרו. ואין לך זלזול ואפקירותא יותר מזה.הדמיון בין הוראת ההלכה לבין שלט שגרתי ב"קופת חולים", אסור שיביא לזלזול בחובה זו. הקב"ה חפץ בקיום העולם ובבריאותם של בני האדם המופקדים עליו. האם יכול אדם שומר מצוות להזניח באופן כה מחפיר את האחריות שהטיל עליו בורא העולם?!
הרמב"ם התייחס לנטייה לזלזל במצוות שטעמן מובן כאל "מחלה רוחנית". במקרה של עישון סיגריות, המחלה הרוחנית מובילה למחלה גופנית. לפי פוסקים לא מעטים, התורה אוסרת את העישון, שכן הוא מביא לידי חולי. שומרי מצוות רבים מזלזלים בדברי הפוסקים הללו. את הזלזול הזה אולי אפשר להסביר, אך קשה הרבה יותר להצדיק.
הערות:
* במאמר זה נעסוק רק בשאלה האם אסור לאדם לעשן מפאת החובה ההלכתית לשמור על בריאותו. לא נעסוק בשתי שאלות הלכתיות אחרות הקשורות לעישון - האם מותר לעשן ליד אדם הסובל מן העשן, והאם מותר לעשן ביום טוב.
1. עיין במהרש"א ברכות לב,ב ד"ה כתיב בתורתכם.
2. מסתבר שהשולחן-ערוך הוסיף את המשפט האחרון כיון שזהו הסעיף המסיים את חלק חושן-משפט, ורצה המחבר לסיימו בכי טוב.
3. "דעתה הברורה של הרפואה בימינו, שאין לעשן אפילו ביום חול, כי הוכח מעל כל ספק שעישון, ואפילו מעט, מרבה הסיכויים למחלות ריאה קשות וביניהם ברונכיטיס, דלקת ריאות, וסרטן הריאה, סרטן הפה, הגרון ועוד, מחלות לב וכלי דם, ושיתוק מוחי. ולא רק זה, אלא גם אלה שנמצאים בקרבתו של המעשן במקומות סגורים וציבוריים, בני המשפחה ועובר במעי אמו המעשנת, גם עלולים להנזק" (נשמת-אברהם תקיא,ב). ועיין עוד: א' מלצר, 'השפעת העישון על מערכת הלב וכלי הדם ועל מערכת הנשימה', ספר אסיא ה, תשמ"ו, עמ' 222-233; ב' הרשקוביץ ור' קטן, 'עישון וסרטן - רקע רפואי', שם, עמ' 234-237; מ' אדלר וי' שיינפלד, 'נזקי עישון', אסיא מז-מח, תשמ"ט, עמ' 90-100; א"י שוסהיים, 'סיכוני בריאות בעישון', בתוך: הרב ד' אטינגר, פאר תחת אפר, ירושלים תשמ"ט (להלן: פאר תחת אפר), עמ' קסה-קעה.
4. כפי שהעיר הציץ-אליעזר (חט"ו סי' לט), בימינו ידוע שהעישון מזיק לכולם - לחלשים וגם לחזקים.
5. נוסף לנימוק זה, הוא מזכיר את הנימוק של "שומר פתאים ה' ", שנדון בו להלן. הוא מסיים: "וכן שמעתי מפי הגרש"ז אויערבאך שליט"א ומפי הראשון לציון הגר"ע יוסף שליט"א." לא ברור אם הם הסכימו לנימוקו המחודש או רק לנימוק של "שומר פתאים ה' ". בדעת הרש"ז אוירבך נדון גם להלן.
6. ראו: הרב ש' אבינר, 'העישון לפי ההלכה', ספר אסיא ח, תשנ"ה, עמ' 355-354.
7. יש שהבינו שדברי הרש"ז אוירבך באו להוכיח שגרימת נזק מצטבר אינה אסורה משום "ונשמרתם" (פאר תחת אפר, עמ' פב); אך אפשר להבין שזהו נימוק עצמאי.
8. הרב מ' הלפרין, 'העישון - סקירה הלכתית', ספר אסיא ה, תשמ"ו, עמ' 246-245, הערה 57. בדומה ראו: פאר תחת אפר, עמ' פג-פה, הערה ט. ועיינו גם בנשמת-אברהם או"ח תקיא,א.
9. הרב ש' אבינר, לעיל הע' 6. ראוי לציין שהרב ב"י זילבר כתב בשנת תשל"ט שעישון סיגריות הוא דבר מגונה אך אינו אסור מבחינה הלכתית: "נראה דאינו דומה להקזת הדם, דברוח קדשם קבעו רז"ל דהווי סכנה ודאית; אבל מה שהמדענים קובעים - זה רק על דרך השערה וסטטיסטיקה" (שו"ת אז-נדברו ח"ט סי' סה). ואולי נסמך על מה שאומר בהמשך: "שאין אני מהמאמינים הגדולים שזה גורם מחלות, דהלא אנו מאמינים בני מאמינים שהכל בידי שמים". אם היה הרב זילבר יודע באותה עת את תוצאות המחקרים המעודכנים של היום, שמא היה חוזר בו מהיתרו; שהרי ברור שלא היה מתיר לאדם לשתות סם המוות ממש ולומר "הכול בידי שמים". ועיין: פאר תחת אפר, עמ' פ, צ; שו"ת עשה לך רב ח"ב סי' א; ח"ג סי יח.
10. בהסכמתו לספר פאר תחת אפר.
11. פאר תחת אפר, עמ' לט.
12. הרב מ' הלפרין, לעיל הע' 8, עמ' 246.
13. כמה פוסקים השיבו לטענה זו בפשטות, שבימיהם של גדולים אלה לא היו ידועות סכנות העישון; ואף גדולי ימינו - כשהתחילו לעשן, לא היו ידועות להם עדיין סכנות העישון (פאר תחת אפר, עמ' יג; וראה שם רשימה של חכמי ישראל שהפסיקו לעשן כשנודעו להם סכנות העישון). בשו"ת באר-משה (ח"ו סי' קס) כתב שבעבר האוויר היה נקי יותר, ואילו בדורנו, שיש בו זיהום אוויר חריף, הריאות חלשות והעישון מזיק יותר. הרב שלמה וולבה כתב כי בימינו הסיגריות רעילות יותר מאשר בעבר (פאר תחת אפר, עמ' מט).
14. בדומה כתב הרב י"ש אלישיב (הובאו דבריו אצל הרב י' גרובנר, 'אם מותר לעשן בחבורת אנשים שמקפידים על העשן', עם-התורה מהדורא ב חוברת ג, תשמ"ב, עמ' קב).
15. בחלק מהסוגיות שבהן מוזכר הגורם של "שומר פתאים ה' " לא נזכר ש"דשו בה רבים", אך פוסקים רבים כתבו שזהו תנאי הכרחי (ראה למשל: קרבן-נתנאל על הרא"ש, ע"ז פ"ב סי' יב ס"ק כ).
16. ראו: פאר תחת אפר, עמ' עז-עח; הרב ש' אבינר, לעיל הע' 6, עמ' 354.
17. ועיין גם בשו"ת צמח-צדק (לובביץ'), אבה"ע סי' פט.
18. ראו: הרב ש' אבינר, לעיל הע' 6, עמ' 354; הרב מ' הלפרין, לעיל הע' 8, עמ' 244, הע' 53.
19. ראה סיכום מקיף במאמרו של הרב שלמה כהן-דוראס, 'שומר פתאים ה'', תחומין כד, עמ' 445-454. ועיין גם: פאר תחת אפר, עמ' עז-פט.
20. דבריו מבוססים על שו"ת תרומת-הדשן סי' ריא. וראה במאמרו של הרב כהן-דוראס, לעיל הע' 19, עמ' 451, שניסה לדייק כעין זה בפוסקים נוספים.
21. אמנם, הרב י"מ בוימל ('בעניין עישון סיגריות בבית הכנסת ובית המדרש', עמק-הלכה א, תשמ"ו, עמ'
297-296) טען כי יש מקרים שהגמרא אומרת עליהם "שומר פתאים ה' " למרות שהם אינם חלק מהותי מאורח החיים הנורמטיבי. לדעתו, אף מקרים אלו נחשבים ל"מנהג דרך ארץ", משום "דדשו בה רבים". לדבריו, יש מקום לומר שכיוון שרבים נוהגים לעשן, חל גם על זה הכלל "שומר פתאים ה' ".
22. לשאלה אם ההתמכרות היא פיזיולוגית או פסיכולוגית, ראו: א"י שוסהיים, לעיל הע' 3, עמ' קעא.
23. לעיל הע' 6.
24. תלמידי הרב דסלר מעידים שדברים אלו מבוססים על "סקירת עצמו עמוקה" (שם, עמ' 79, בהערה).
