הנבואה במשנת האדמו"ר מפיאסצנה
אלעד גלבר
פורסם לראשונה באתר דעת, תשס"ט
הקדמה
האדמו"ר, היה פדגוג בחסד. בגאונות העמיד סדרת ספרים המלווה את צמיחתו הרוחנית של "איש הישראלי"2 מנערותו וצעירותו ועד בגרותו.
ייחודם של ספרים אלו היא בבהירותם ובהיותם מובנים על פי פרקים באופן הדרגתי ושיטתי בשונה מרוב ספרי החסידות אשר בנויים צו לצו קו לקו כרעיונות קצרים על פרשות שבוע וכדו'.
היות הספרים מובנים זה על גבי זה באה לידי ביטוי בבקשתו של האדמו"ר מפיאסצנא המודפסת בשערי הספרים ומתנה את קריאתו של כל אחד מהם בכך שהקורא סיים והפנים את הספר הקודם לו.
'חובת התלמידים' הוא ספרו המוכר ביותר. ספר זה הוכתר בפי רבים כ'מסילת ישרים החסידית'3 והוא מכיל הדרכות לנערים צעירים.
'הכשרת האברכים' הינו הספר השני בסדרת החינוך וכשמו כן קהל היעד שלו- אברכים צעירים. בספר זה מפתח האדמו"ר מפיאסצנא את חשיבותה של מידת ההתרגשות וההתלהבות בנפש החסיד כתכונת יסוד. המעיין בספר יוכל לראות זאת בקלות על ידי התבוננות בשמות הפרקים.
'מבוא השערים' הוא אחרון הספרים בסדרה המובנת והוא עוסק באופן גלוי בנבואה, מהותה ועניינה ובמהות החסידות ועבודת ה' על פיה.
'צו וזרוז' מהווה מעיין נספח למבוא השערים ומכיל קטעי יומן אישיים של האדמו"ר מפיאסצנא.
ספריו הנוספים הם 'אש קודש' ו'דרך המלך' על סדר פרשות השבוע ו'בני מחשבה טובה' המהווה קונטרס המתווה קווי יסוד לחבורת עובדי ה' כפי שראה אותה האדמו"ר מפיאסצנא (מעיין תקציר בעל פן מעשי של כל שיטתו).
מבוא
מרכזיות הנבואה במשנת האדמו"ר מפיאסצנא במבוא לספרו 'נביאים לעמם ולאנושות'4, מציין פרופ' שביד כי בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 התבלטה תופעה של עיסוק בנבואה, ועלייתה של מנהיגות שאימצה לה כמופת את דמות הנביא כתודעת שליחות רוחנית מוסרית. לצד הרב קוק ופרופ' א.י. השל נמצא גם את פרופ' הרמן כהן, פרופ' מ. בובר, א.ד. גורדון ואחרים. הוגים אלו כולם עסקו בתורת הנבואה וחלקם אף ראו עצמם ברמה כזאת או אחרת כמי שפועלים מתוך תודעה ושליחות נבואית.
את כולם הפעימה וריגשה המחשבה על אדם המביא באופן ישיר את דברי האל לעם. כולם חיכו להדרכה הלאומית והמוסרית שמזוהה עם דמות הנביא התנ"כי.
החסר העיקרי שהניע אותם (לפחות את רובם) אליבא דשבייד הוא כמיהה למנהיג אמת, למנהיגות בעלת איכות עליונה.
בתקופה זו5 פועל גם האדמו"ר מפיאסצנא ומבין כותלי בית מדרשו מנביע את תורת הנבואה שלו.
הזכרנו כי 'מבוא השערים' עוסק במפורש בענייני הנבואה. אך לא קשה להבחין כי גם שני הספרים הקודמים של האדמו"ר, כמכוונים לספר זה, מכילים אזכורים ברורים שהיעד אליו שואף הכל הוא הנבואה.
ב'חובת התלמידים' כותב האדמו"ר:
"אם נפל לבך בקרבך מפני שאביך ואבי אביך רק אנשים פשוטים היו, הגבה עצמך עוד למעלה מהם והסתכל עוד יותר מרחוק, ... והגמרא אומרת 'ישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן'.לא דבר שהיה מכבר וכבר עבר הוא רק גם עתה אומרת הגמרא ניצוץ אבותיך הנביאים בך ובכל נער ישראל נמצא ועליך רק לחפור אחריו ולגלותו בקרבך..."6.
ובראשית הספר 'הכשרת האברכים':
"מודעת זאת בספרים קדושים, שהצדיקים קדושי ישראל בעלי הקבלה, וכן קדושי החסידים עובדי ה' בדרך קדושינו הבעש"ט ותלמידיו זצ"ל דרכי עבודת קדשם דרכי נביאי ה' הם"7.משפטים אלו בראשית ספריו בצירוף תוכנו של הספר 'מבוא השערים' כולו לא מותירים מקום לספק.
הנבואה מהווה את פסגת השאיפה הרוחנית של האדמו"ר והוא מכוון את כל הכשרתו אליה.
אמנם כל הוגה יהודי יראה בנבואה פסגה חשובה אך האדמו"ר בספריו רואה בפסגה זו יעד ממשי ואפשרי והוא משלב בכתיבתו הגות והדרכה מעשית ברורה ביותר ובכך ייחודו8.
בכך ניתן להשוות את מפעלו (שנקטע בשל השואה) למפעלם של דמויות מופת כגון ר' אברהם אבולעפיה ורבי אברהם בן הרמב"ם שעסקו בפיתוח ממשי של האישיות והכשרתה לנבואה (נרחיב על כך בהמשך).
בעבודה זו ננסה להתמקד בשלושה תחומים עיקריים בתפיסת הנבואה של האדמו"ר מפיאסצנא ומתוך כך להאיר אותה.
א. מהות הנבואה.
ב. ניצוצות נבואה.
ג. עבודת ה' בגשמיות, החסידות והנבואה.
ד. מדרכי השגת הנבואה.
מהות הנבואה
הגדרות שונות והסברים שונים ניתנו לה, לתופעת הנבואה, בהגות מחשבת ישראל לדורותיה.
נסקור בקצרה את שתי הדעות המרכזיות על אודות הנבואה כפי שניתנו בידי שני עמודי התווך של ההגות היהודית- ריה"ל והרמב"ם.
שניהם פגשו את דעת הפילוסופים האריסטוטליים על דבר הנבואה. הפילוסופיה האריסטוטלית הגדירה את הנבואה כמדרגת שיא של הפעילות המחשבתית השכלית בה נדבק האדם לשכל הפועל. כפועל יוצא הנבואה אפשרית לכל מי שיתעלה במעלות ההשכלה.
ריה"ל לעומתם טען כי: "הצורה העליונה של ההתחברות עם אלוקים לא ניתנה אלא לנביאים בלבד. הם משיגים את אלוקים מתוך חוויה בלתי אמצעית, הנבדלת מן ההכרה האלוקית המושגית של הפילוסופים... אלוקים מצוי בשבילם לא כעילת העולם המופשטה העליונה אלא כאלוקים חיים הממלא את העולם..."9.
ריה"ל מדגיש כי הנבואה הינה דרגת חיים שונה, מחודשת. בסולם הדצח"מ קיימת דרגה עצמאית שהיא הנביא ואין להגיע אליה אלא למי שקודם כל שייך אליה במהותו ולאחר מכאן גם ישתלם ויתאמץ לזכות להשראת הנבואה בפועל.
"החזון הנבואי הוא אפוא חוויה של נוכחות לפני עצמויות רוחניות, שעל ידן מבטא האל את רצונו.
מלבד הגילוי הנבואי הרגיל, מצויה גם חווית הנוכחות לפני האל, שהיא שיאה של הנבואה"10.
דהיינו אין ריה"ל רואה את הנבואה בעיקרה כשליחות אלא כשלימות האחרונה של האדם. יש אם כן דמיון בין דעתו לדעת הפילוסופים אך ריה"ל 'מייהד' את דעתם ומסייג אותה לשבח ישראל.
כהכנה לנבואה נדרש הנביא למדרגה מוסרית וערכית גבוהה וגם למדרגה דתית גבוהה בעבודת ה'. דהיינו טענת הפילוסופים שנבואה מצריכה שלמות המידות והמזג מקובלת על ריה"ל אלא שלטענתו שלמות זו מושגת רק על ידי מילוי רצון ה' שהוא המביא לשלמות האמיתית. ממקום זה יטען ריה"ל כי ארץ ישראל גם היא הכרחית לנבואה כי בה האקלים המושלם לנבואה. ממילא לדעת ריה"ל לכאורה לא תיתכן נבואה בזמן הגלות11.
ריה"ל מפתח את תפיסתו כי לכלל עם ישראל הכנה נבואית והם כולם נביאים בפוטנציאל בהיותם קשורים לעניין האלוקי. בפועל כאמור לא כולם זוכים לכך אך כולם שייכים ומוכנים לכך.
הרמב"ם, קרוב עוד יותר אל הדעה הפילוסופית12 וטוען כי הנבואה אכן מתחילה בהדבקות בשכל הפועל אך משפיעה גם על הכח המדמה. הרמב"ם רואה את הנבואה כשלמות טבעית באדם, שלמות התלויה במספר תנאים. בעצם אין מניעה עקרונית לגויים מלהגיע לנבואה.
מהו ההבדל החד בין הנביא לפילוסוף?- בנקודה זו הותקף הרמב"ם רבות ואכמ"ל.
על מנת לזכות לנבואה יש אכן צורך להשכיל בחכמה ולהיות שלם במידות ומוסר. בפועל לפי דרישות הרמב"ם מעטים הם היכולים לזכות לנבואה והיא מדרגה ליחידים, אך גם אז אין ה' מחוייב לזכות את האדם בנבואה בלתי ברצונו (אולי כאן נמצא חידוד בין הפן האנושי לדתי). על פי הרמב"ם בזמן הגלות קשה יהיה להגיע למעלות הנדרשות עבור השגת הנבואה כי בזמן הגלות השמחה אינה מצויה וכן ישוב הדעת...וכו' ולכן לא סביר שנמצא כיום נביאים. יש להבחין כי לעומת ריה"ל אין הרמב"ם מתנה את הנבואה בארץ ישירות בשל סגולתה אלא רק בשל השלכות עקיפות שבחוסר הישיבה בה...
נפנה כעת לסקור את דעת רבי קלמן קלונימוס שפירא ובסיום ננסה לחפש את עוגני דעתו בדעות הרמב"ם וריה"ל.
כשאנו באים לעיין בגישתו של האדמו"ר מפיאסצנא אנו נמצא את משנתו יונקת את השראתה מכתבי הקבלה דרך הפרשנות החסידית. האדמו"ר מפיאסצנא מרבה בכל ספריו לצטט מקורות זוהר מחד ומקורות רבים ומגוונים מקשת הספרות החסידית הרחבה.
הנבואה מוגדרת כמדרגה עליונה בעבודת ה'.
"אבל כאשר מעיינים בספרי קודש זוה"ק, קבלה וחסידות רואים שנביא ונביאות מדרגות בעבודה ובעובדי ה' הן... שהנבואה הסתכלות ביקרא עילאה היא"13.
מדרגה זו מאופיינת במצב של דבקות והשגה גדולה בה הגשמיות כרוחניות מזוככת וקדושה.
"זאת אומרת שלא עשית המופתים והגדת עתידות עיקר עצם הנביא הוא, רק קרבתו לה'... הזדככות הגוף עד שנהיה לנפש, ועי"ז זכה לדבקות בה' דבקות גמורה כיוון שבטלה חומת הברזל ואין החומר מפריד בינו לבין הקודש"14 .
מכאן מגיע האדמו"ר מפיאסצנא לחילוק שבין הנבואה בגילוייה המעשיים, שהם אכן פסקו מן העולם, לעבודת ומדרגת הנבואה העצמית אשר קיימת גם עתה-
"וזה העניין שאומר הרח"ו ז"ל בקדשו... שעבודת הנבואה נמשכת גם עתה אף שפסקה הנבואה, אבל עבודת הנבואה גם עתה נמשכת"15.ובמילים אחרות הוא כותב בספר דרך המלך-
"לכן אף שהנבואה ובת קול נחסרו לנו בעוונותינו הרבים, רק הנבואה של עתידות עוה"ז נחסרה, אבל הנבואה של הדרכה והתגלות אורות וקדושה ממעל לא נפסקה ח"ו, וכמו שרואים שנתגלה תורה שבע"פ הזוה"ק האר"י הבעש"ט זי"ע"16.על פי דברים אלו טוען האדמו"ר מפיאסצנא שיש תאימות בין הנביא בשעתו למקובל כיום.
"מה שנתגלה לנביאים בתמונה מראה וקול – נתגלה לקדושי הקבלה בהשגה. .. "17הנביאים קיבלו את הנבואה דרך הדמיון שהוא פחות לכאורה במעלתו ממדרגת השכל אך זו מתגלה כמעלתם שזכו לזכך גם את דמיונם ודרכו לקבל את דבר ה'.
לעומתם דווקא בשל פיחות מעלתם בזיכוך כל מהותם, חכמי הקבלה השיגו את נבואתם דרך השגות שכליות מופשטות שאינן מלובשות כלל במושגי עולם הזה. לכן שפת הקבלה מלאה בסימנים וקודים מופשטים שקשה לאחוז בהם ולהבינם.
האם נבואה זו של זמננו קטנה ופחותה במעלתה? האדמו"ר מצטט את ה'שערי קדושה' ומביא בשמו שבדורנו אפשר להגיע לכל המעלות העליונות של נבואה ורוה"ק כולל הגדת עתידות וכדו' (דברים אלו בשם השע"ק לכאורה לא תואמים את דברי השער הכוונות שצוטטו בתחילת הספר וצ"ע).
עדיין יקשה המקשה - כיצד דווקא בזמן גלות, זמן שלכאורה ירוד באיכותו הרוחנית- רוצה האדמו"ר מפיאסצנא לחולל מהפכת נבואה המונית? מילא שיחידים יעפילו לכך, אך מדוע דווקא כעת יש עת רצון גדולה יותר מבעבר?
התשובה מופיעה דרך משל בשמו של המגיד ממזריטש:
"וז"ל הקדושה בנועם אלימלך פ' וישב, ע"ד ששמעתי משל מתוק מפי אדמו"ר הרב המגיד דק"ק ראווני... והוא שאנו רואים שכעת אשר אנחנו בגלות המר יש בנ"א שזוכים לרוה"ק בקל יותר מבימי הנביאים... ואמר משל נפלא ומתוק למשל המלך שהוא במקום כבודו בביתו וכו' ויבוא איזה אוהב המלך וירצה להזמינו לסעודתו לביתו אזי בוודאי יכעוס עליו המלך כי אין זה כבוד של מלך לצאת מפלטין שלו לבית אחרים... אבל כשהמלך נוסע בדרך ורוצה ללון בדרך אזי כאשר ימצא מקום נקי באכסניא נקיה אזי זה בית מלונו ללון שם..."18דווקא בזמן זה הקב"ה פחות בררן ופחות מקפיד בבחירת מקום מושבו שבנמשל הוא מקום השראת רוחו. אם בזמן בית המקדש נדרשת מדרגה גבוהה על מנת להיעשות כלי לרוה"ק, הרי שכעת מספיקה נקיות בלבד.
מתוך תפיסתו של הנביא כמי שדבק דבקות שלמה ב-ה' נתפס עיקר תפקידו כמשפיע דבקות לסובבים אותו. הנביא הוא דמות קורנת, באופן ציורי מתואר הנביא כצינור המקשר שמיים וארץ-
"מן ארובה מן ארובות השמים היה הנביא שאור ה' ע"י יתפשט לישראל וימלא את לבבם אף את גופם אור. וכמו הנביא בשעה שדיבר ה' בו לא רק דעת וידיעה בלבד ניתוסף לו... רק אור.
כך גם ישראל אשר דיבר להם הנביא לא דיבורים לבד דיבר להם להורותם... רק אור ה' נתפשט ע"י הנביאים לישראל ומילא אותם..."19.
הנביא אינו מקבל רק ידע ותוכן לוגי וורבאלי, אלא עיקר חוויתו היא בתחושת הנוכחות האלוקית והדבקות שמלווה את הנבואה והופכת אותה למדרגה עליונה. זוהי מהות האכסטאזה המאופיינת לדמות הנביא.
גם כלפי העם, הנביא אינו מעביר ידע, מסר מילולי, אלא קודם לכל הוא מעביר 'אור', תחושת דבקות וקרבת ה' שמעוררת את לב שומעיו.
לאור הבנה זו מוסבר נושא נוסף והוא סיבת הצורך ותפקידם של כל אותם הנביאים הרבים שנבואתם לא נצרכה לדורות.
"נביאים הללו שהיו רק לדורותיהם היו קרובים יותר אל העם ומתקנים אותם שיוכלו לקבל בקרבם את הארת נבואת המ"ח נביאים ו-ז' נביאות...
המ"ח נביאים המשיכו את האור מעולמות העליונים, ונביאי דור ודור העלו את עולם העשייה שיוכל לקבל את האור והוא כעין בחי' שושבינין דמלכא ושושבינין דמטרוניתא"20 .
אותם נביאים עלומים היו קרובים יותר אל העם והם שימשו כממוצע המחבר בין הנביאים הגדולים לעם.
חסרון נביאים אלו שמכשירים את הלבבות לראשית ההתרוממות והדבקות הוא אשר מונע מאיתנו לקלוט כיום את הפנימיות של הנבואות הכתובות והמסורות בידינו בספרי התנ"ך. וממילא אנו פוגשים את הנבואה רק ברמה החיצונית, התוכנית והמעשית שלה.
מי ראוי לנבואה? הנבואה שייכת לכל יהודי. כל בני ישראל נביאים הם ואם לא נביאים בני נביאים (במקור בתוספתא פסחים פרק ד').
בפתיחת קונטרס 'בני מחשבה טובה' אנו מוצאים מספר תנאים מוסריים שנדרשים כתנאי קבלה לחבורה העוסקת בפיתוח הנבואה. דרישות כגון יושר פנימי, קביעת עיתים לתורה, יכולת התמדה ורצון וכדו'21. מכל התנאים יוצא כי המניעה מן הנבואה היא מוסרית, מידותית. מי אשר יקבל על עצמו להתגבר על מניעות אלה מוזמן אל הקודש פנימה.
החסידות אמנם פיתחה את מושג הצדיק שיש בו מימד אליטיסטי מובהק של אדם יחיד סגולה שמקשר בין המון העדה לבין האל (ובאמת מצינו שהאדמו"ר מזהה כמה פעמים בין הצדיק לנביא, ונראה זאת באריכות בהמשך) – עובדה זו הייתה אמורה ליצור הגבלה כבדה גם על הראויים לנבואה.
אפשר להעיר על כך שתי הערות-
א. במסורות חסידיות מסויימות הייתה פתיחות לעובדה שכל חסיד על ידי עבודתו המאומצת יוכל להגיע למדרגות של צדיק22 (ואין מדובר ב'איכות גנטית [רוחנית]'). ניתן לומר שגם כאן הרבי לא מנסה להפוך את הנבואה לאקסלוסיבית אלא לאפשרית לכל מי שיכשיר עצמו לכך.
ב. אפשר לומר כי גם בתוך מרחב הנבואה מתקיים הבדל בין נביאים גדולים לנביאים קטנים כפי שהסברנו לעיל בהבדל בין נביא שנצרך לדורות וכו'… צדיק יזכה למדרגות נבואה עליונות והחסידים וההמון יזכו לנבואה במדרגה פשוטה.
כאן המקום להעיר הערה חשובה- ראינו כי הנבואה בעיני האדמו"ר מפיאסצנא קשורה לחווית המפגש עם האל והעברה של עוצמת הנוכחות הזאת להמון. הנביא הוא מי שזוכה לדבקות עליונה ודבקות זו קורנת מתוכו ומדביקה את הסובבים, מעלה אותם לדרגות של קדושה. ההגעה למדרגה זו כרוכה בעבודת מידות קשה וזיכוך האגו והכח המדמה. עד להפיכת הנביא למי ש'מחבר שמיים וארץ'.
האם הרצון להשיג נבואה נובע ממקום של רצון למימוש עצמי או השגת חוויה או מתוך תודעת שליחות והקרבה אישית?
ישנו פתגם חסידי עממי שהרצון להיות צדיק הינו גם תאווה אך זו תאווה שמגיעים אליה אחרי שהורגים את כל התאוות האחרות. תבנית זו יכולה לספק גם את תשובתנו. לא ראיתי מקור מפורש בכתבי האדמו"ר מפיאסצנא שהכריע לכאן או לכאן אך מרוח דבריו נראה כי נבואה היא בוודאי הגשמת יהודי את עצמו, את שורש נשמתו ('נביאים בני נביאים') – אך נוסיף, כי הגשמה זו עצמה מגיעה לאחר שזוכך מושג ההגשמה העצמית והמימוש מסיגיו האגוצנתריים, הירודים.
בפתיחת הספר 'הכשרת האברכים' כותב האדמו"ר דברים (שחוזרים גם בקונטרס 'בני מחשבה טובה') שמצביעים על שילוב עדין זה-
"אבל זאת אנו משתוקקים וגם חובה היא עלינו לעבוד את ה' ... עבודה תמה עבודה שלמה בכל אברי גופנו ונפשנו... וגם זאת שלא די לנו להיות רק כעבד בן שפחה שעובד ג"כ למלך רק שעבודתו היא אחר הרייחים הרחק מן המלך, את דבריו אינו שומע ומזיוו אינו נהנה ומתענג, עבודה שהיא בסגירת המוח וטמטום הלב. ורצוננו ותשוקתנו הם להיות בחי' בן, בנים אתם לה' אלוקיכם, שבעבודתינו לה' הן בתורה ותפילה והן בשאר המצוות נרגיש את התקרבותנו לה' וכמו שהבן שמח לקראת אביו..." 23.ההנחייה המפורשת היא לשאוף למדרגה בה אדם מתענג ושמח בעבודת ה', הוא חש קשר אישי לעבודת ה' בהיותו בנו של המלך ולא עבד סתמי. כבן המלך הרי שקידום ענייני המלך הוא קידום ענייניו שלו גם כן והוא שמח בכך. עבודת ה', על פי גישה זו, יש בה פן עמוק של מימוש עצמי ומימוש הזהות האישית.
אם נשוב ונשווה את דעת האדמו"ר מפיאסצנא לדעת הראשונים אשר הזכרנו בקיצור נוכל לומר כי יש קרבה ברורה לתפיסתו של ריה"ל והדבר מתבקש לאור העובדה שריה"ל היה מקור השראה חשוב להוגי החסידות אשר ביכרו אותו על פני ה'מורה' הפילוסופי (מובא באריכות בהקדמת המתרגם החשוב ר' יהודה אבן שמואל במהדורת הכוזרי שלו).
הקרבה היא במספר נקודות:
א. הדגשת הפן החוויתי אונטולוגי של הנוכחות האלוקית כמהותי בנבואה.
ב. היות הנבואה שייכת לכלל עם ישראל כסגולה. כדברי הכוזרי שהעניין האלוקי שייך לעם ישראל בייחוד כמדרגה עצמית מובחנת.
ג. ההגעה אל הנבואה לא דרך השכלה וחכמה כי אם על ידי עבודת המידות מאומצת .
נמצא קרבה לרמב"ם בחשיבות הכח המדמה ותפקידו בנבואה וממילא הצורך בתיקונו על מנת לזכות לנבואה, נקודה אותה מדגיש הרמב"ם יתר על הכוזרי. כמו כן נמצא קרבה לרמב"ם באפשרות העקרונית לנבואה מחוץ לארץ ישראל.
ניצוצות נבואה
מעבר לאמונתו וכמיהתו של האדמו"ר לקדם את הופעת הנבואה בשלמותה מצביע האמו"ר מפיאסצנא על תופעות בהם ניתן לראות התנוצצות של נבואה גם בשנות הגלות. תופעות אלה הן עדות וזכר לכח מהותי שאמור להיות חלק מהווי חיינו כמאמינים בה' ונוכחותו בחיינו.
גילוי ראשוני של נבואה או לפחות רוח הקודש רואה האדמו"ר מפיאסצנא כבר ההשראה הנחה על למדן כשהוא שקוע בקושיא בסוגיה כל שהיא. רגע ההשראה בו מופיע לפתע כברק רעיון אפשרי הוא גם כן גילוי ראשוני של רוה"ק.
"יש אשר האיש מעיין בתורה בעניין עמוק ומסופק אם כך הפירוש אם כך ויש לו ראיות לצד זה שא"א להכחישם וגם לצד השני יש לו ראיות, ואז יושב ודומם כשעתא חדתא ואומר כך היא הכוונה!. לבי אומר לי כך. ומה היא אמירת הלב הזאת התנוצצות נפשו והסתכלותה בתורה למעלה מן הראיות וההוכחות... זאת אומרת שניצוץ רוה"ק נתגלה גם לשכל"24.
בהמשך הפסקה שם כוצב האדמו"ר מפיאסצנא כי זהו גילוי נבואי שאינו מתלבש דרך דמיון אלא בהשגה שיכלית ולכן הוא יותר אפשרי בדורנו.
גילוי נבואה נוסף או שמא תחליף נבואה בדורנו הוא ספרי הקודש שנכתבו על ידי מי שרמתם הרוחנית גבוהה ומתוך כך בכתיבתם קיימת איכות נבואית של רוח הקודש.
"וזה דע מה למעלה – הידיעה מה שלמעלה היא ע"י עין רואה היינו בבית ראשון ראו באורים ותומים, ואזן שומעת בבית שני שמענו בת קול, ועתה וכל מעשיך בספר נכתבים...הרבי פותח בהבאת דרשה (משמו של המגיד מקוזניץ) על המשנה בפרקי אבות 'דע מה למעלה ממך'. הפירוש מבין את המשנה כמוסבת על כוח הנבואה והאפשרות לדעת דברים עליונים. הדרשה מחפשת בכל דור את הכלי דרכו ניתן לדעת את מה ש'למעלה מאיתנו'. בדורנו זהו הספר. הספר, אשר נכתב על ידי איש צדיק, מכיל איכות נבואית ופועל כמעיין אורים ותומים בכך שהוא מזמן קטע מתאים או פסקה מיוחדת המעוררת את לב הקורא בה.
כן כשפותח את הספר אף שרואה הכל מכל מקום דבר זה וזה מתנוצץ לנגד עיניו ומנענע את נפשו, והוא כבר מרגיש מה הדבר שנוגע אליו23".
ואולי השיא הוא בקביעה כי-
"נמצא שכל רעותא דליבא השגה ורעיון של קדושה שבא בלב ומח הישראל- מין נבואה והתגלות מן השמים הוא. אשר על ידי איש מן העוה"ז שנתקדש ומחבר שמים וארץ יכולים להתגלות"25.בכותבו דברים אלו אנו רואים את הניסיון לקרב את חווית הנבואה לחיי היום יום ולא לרחקה כ'מציאות נשגבת ונעלמת'.
גילויי נבואה ורוח הקודש ממשיכים להתקיים והם קרובים אלינו ונגישים לחיינו. הנבואה אינה תופעה מיסתורית עלומה אלא אפשרות שמתגלה בעוצמות מסויימות בחיי כולנו כאשר בסיסן הוא באדם המחבר בחייו את השמיים והארץ דהיינו עוסק בהתקדשות על פי דרך החסידות- קידוש עולם החומר (על כך נרחיב בפרק הבא).
הנבואה החסידות ועבודת ה' בגשמיות
דגש רב שם האדמו"ר מפיאסצנא על כך שמעלתה המיוחדת של הדבקות במדרגת הנבואה היא שהגשמיות עצמה מתקדשת ומטהרת. נחדד- אין הגשמיות מתבטלת אלא מתעלה, מזדככת.
חשיבות המימד הגשמי בנבואה הוא היותה של הנבואה מתלבשת ונמשלת (מלשון משל ומליצה) דרך המימד הגשמי. הנביא צריך להיות בעל יכולת לראות חזיון גשמי ולהבין דרכו את הרעיון האלוקי הנסתר, זוהי בדיוק עבודת ה' דרך הגשמיות- היות הגשמיות לא חוסמת את מקורה וכוונתה האלוקית.
חשיבות הנבואה כאן היא גאולת העולם הגשמי מאילמותו הרוחנית ומהיותו נתפס כסותר ומעלים על החיות האלוקית. הנבואה מקרבת ומעצימה את רעיונות החסידות על דבר ההשגחה הפרטית והיות ה' מדבר דרך כל פרט ופרט במציאות. הדבר גם ממשיך את הקו החסידי המבטל את הצומות והסיגופים שנועדו להחליש את הגשמיות וחיזוק עבודת ה' מתוך שמחה ומלאות של גוף ונשמה.
בכך רואה האדמו"ר מפיאסצנא גם את יסוד חידוש התנועה החסידית וממילא הוא יוצר זהות בין הנבואה והחסידות כתנועה המכשירה לנבואה ומקדמת לתודעת גאולה.
יחסי הרוחניות והגשמיות היא סוגיית מפתח יסודית ביותר בהגות החסידית ובספרות המחקר על החסידות.
כמובן אין ההגות החסידית מקשה אחת אלא רבת פנים אך ננסה לשרטט קווי יסוד בסיסיים.
במבוא לספר היסודי "החסידות כמיסטיקה" כותבת רבקה ש"ץ:
"הכל שיבחו את פקחותה של החסידות, מתוך קריצת עין של מביני דבר בשל העובדה שהיא חייבה את העבודה בגשמיות"26וכך מוגדרת העבודה בגשמיות:
"עבודה בגשמיות פירושה בחסידות הרחבת היקפה של עבודת הקודש... עניין זה משנה את הקריטריון של מושג הקדושה כשלעצמו שכן אין הוא מכיר עוד עקרונית במעשים המקדשים או המקודשים אלא באופן עשייה המקדש את העשייה... הבריחה הקונקרטית מן העולם והנסיון הסגפני כחוויה דתית נאסרו על החסידים באופן חד משמעי. לפתע מתייצבת המציאות התייצבות פרסונאלית בפני האדם ומבקשת את גאולתה ממנו"27.ובלשון חסידית אותנטית:
"להמתיק את עצם המציאות, לראות את מה שעד עתה היה בחזקת 'עלמא דשיקרא' מנקודת המבט של 'עלמא דקשוט', עולם של אמת, לראות את ה' יתברך בכל דבר ודבר ממש, לית אתר פנוי מניה. בראייה כזאת מתייחד ה' עם עולמו לגמרי...הנבואה היא מצב תודעתי בו האדם היהודי אינו חווה עוד את מימד העולם הזה על גשמיותו כמעלים וממסך על האלוקות. הנביא חווה ומודע למהות האלוקית המדברת ומתגלה דרך המציאות.
ההמתקה של עבודת הייחודים היא העיסוק המתמיד בגילוי האלוקות בכל דבר ודבר שבעולם..."28.
החסידות הביאה לפיתוח נרחב ביותר של סוגיה זו אך כמובן לא המציאה אותה אלא ינקה ממקורות עתיקים29 יותר והעצימה אותם לכדי שיאים של תובנה30 וגם מעש.
ב'מבוא השערים' מובא כי חידושו של הבעש"ט היה ברמת הפשטות (שבאופן פאראדוקסלי נתפסה כחדשנות נועזת) בה פירש את הביטוי 'מלא כל הארץ כבודו' (ישעיהו ו' ו').
הבעש"ט הדגיש כי אף ה'כלים' (במינוח הקבלי) עצמם הינם אלוקות גמורה ואור. מי שיפנים לחלוטין אמת זו יזכה לנבואה במובן בו הוא ידע לפרש את כל מקרי העולם והופעותיו בשורשם האלוקי כגילויי אור. והרי זאת מעלת הנביא בהיותו שואב את נבואותיו מתוך חזיונות העולם כענף שקד או מנורת זהב וכדו'...
אם ננסח זאת בטרמינולוגית הדרוש החסידית נאמר כי העולם יוצא מחזקת היותו מאובן והופך למנבא ומנביע של דבר ה'.
מתוך ההשוואה בין ההגות החסידית להגדרת הנבואה ברור מאמצו של האדמו"ר מפיאסצנא לבאר מקצת תופעות החסידות במינוחים של נבואה ולנסות בעצם להקביל בין התחומים. החסידות כך הוא יטען היא היא תנועת השבת הנבואה. החזרת העטרה ליושנה.
כמובן שבולטת ההשווואה שנערכת בין דמות הצדיק החסידי לדמות הנביא ואנו נמצא אותה במספר מקומות בספריו31.
האדמו"ר מפיאסצנא מפנה מספר פעמים לדברי בעל ה'מאור ושמש' (ראוי לציין שהאדמו"ר מפיאסצנא קרוי על שמו ויש להניח שחש קרבה מיוחדת לתורתו). אצטט כאן הפנייה אחת המובאת במלואה גם בספר 'החסידות כמיסטיקה':
"וזה ידוע וראיתי כן מצדיקים גדולים שבהיותם מדבקים עצמם בעולמות עליונים והמה מופשטים ממלבושי גופניות והשכינה שורה עליהם ומדברת מתוך גרונם ופיהם מדבר נביאות ועתידות, ואותם הצדיקים עצמם אינם יודעים אח"כ מה שהיו אומרים כי המה דבקים בעולמות עליונים והשכינה מדברת מתוך גרונם"32.וכן:
"לכן יש שהרבי אומר דברי תורה והחסידים זה חושב בשבילי אמר ורק לי כיוון... איתא שאמירת התורה והדרכה ניצוץ נבואה היא, וגם בנבואה כפי העם וכפי צרכיהם נבואה כזו דיבר ה' לנביא"33 (והדברים תואמים להפליא את עדותו האישית של הפילוסוף שלמה מימון המספר על חוויה זו של שמיעת תורה אצל המגיד ממזריטש).ועל זו הדרך מביא עדות ממשית בעל 'אור המאיר' מתלמידי המגיד ממזריטש:
"ופעם אחת שמעתי שאמר לנו המגיד זללה"ה בפירוש: אני אלמוד אתכם אופן היותר טוב איך לומר תורה בהיות שאינו מרגיש את עצמו כלום כי אם אוזן שומעת איך שעולם הדיבור מדבר בו ולא הוא עצמו המדבר בעצמו...וכמה פעמים ראו עיני ולא זר כשפתח פיו לדבר דברי תורה היה נראה לעין כל כאילו אינו בזה העולם כלל ושכינה מדברת מתוך גרונו". (אור המאיר צ"ה ע"ג מובא ב'החסידות כמיסטיקה'34).עדות זו חשובה במיוחדת בשל הטענה כי המגיד רצה ללמד דרך זו לתלמידיו, דהיינו- הוא ראה בכך דרך ומדרגה לרבים שניתן לקנותה (בפועל אין הדרכות מסודרות רבות בשם המגיד לעניין זה).
מדרכי השגת הנבואה
כבר הדגיש יפה וקס במאמרו35 כי חידושו הבולט של האדמו"ר מפיאסצנא בתחום הנבואה הוא הפן המעשי שאליו נמשך הדיון בהכשרת האדם לנבואה.
אזכיר כאן שני הוגים שקדמו למפעלו של הרבי מפיאסצנא וכתבו ספרים עם הדרכה מעשית שמטרתה הברורה היא השגת הנבואה.
הוגה מפורסם ביותר בתחום זה הוא ר' אברהם אבולעפיה. מיסטיקאי מופלא ודמות יחידאית בהיסטוריה היהודית. בספריו הוא מדגיש טכניקות מדיטטיביות כגון צירופי אותיות תוך כדי ישיבה על הארץ ועוד. מטרתו של ר' אברהם אבולעפיה הייתה 'לנפץ' ולהתעלות מעל לתודעה הורבאלית הלוגית שכולנו שבוייה ביום יום. חילוץ התודעה הרוחנית מהשכלתנות תביא לגילוי נבואה. ר' אברהם אבולעפיה ייצג בחייו האישיים את האידיאל עליו כתב. החרג מהחברה והקהילה האנושית הרגילה היא תוצאת מעשיו. האדמו"ר מפיאסצנא כצדיק חסידי מנסה לא רק לנפץ כל תודעה ולהיות מושלך אל האלוקות, אלא מנסה להצמיח מתוך העולם בני אדם שרגליהם בקרקע וראשם דבוק באלוקות. בהקדמה לספרו 'בני מחשבה טובה' הוא מבקש מחסידיו שיהיו מתפרנסים מיגיע כפם ורואה לנכון שלא יתבדלו מן שאר קהילת עדת בני ישראל36.
הוגה נוסף מוכר פחות הוא ר' אברהם בן הרמב"ם. בספרו 'המספיק לעובדי ה'' הוא מביא את הפרקטיקות הרוחניות ובונה את מסלול ההגעה לנבואה על ידי קיום התבודדות, שתיקות, הסתפקות במועט, ריבוי תפילות וכו'. מתוך שהזכרנוהו נציין שר' אברהם לא רואה בנבואה דרך לרבים אלא מסלול קשה ל'מיטיבי לכת' בלבד בניגוד לאדמו"ר מפיאסצנא37.
עיקר ההכשרה המעשית עוסקת בפיתוח ושכלול כח המדמה אשר לו תפקיד מרכזי בנבואה38 39.
הפראקטיקה הרוחנית אותה מתווה האדמו"ר מפיאסצנא עוררה עניין רב בקרב אנשי רוח אשר ראו בה קרבה ודמיון רב לתפיסות מזרחיות מובהקות למרות שאין כל סיבה להניח שהאדמו"ר הכיר תפיסות אלו40. בדורנו, חוזרים בתשובה שעסקו בעברם בתחומי דמיון מודרך מוצאים כיום בספרי פיאסצנא בפרט והחסידות בכלל מרחב יצירה לגיטימי לדמיון מודרך41.
אחת הטכניקות העוצמתיות ביותר מובאת אגב עדות נדירה של חסיד המתעד שיחה בינו לבין האדמו"ר מפיאסצנא42.
"בשנת תרצ"ו או צ"ז בעת שהייתי בחברותא אחת עם ידידי האברך היקר כמר יששכר נחמן זאב הי"ד זכינו להקרא אל הקודש פנימה... בפעם הראשונה שמעתי אז את הענין השקטה. אבל חבל על דאבדין שאיני זוכר כל העניין רק מה שאזכור הנני כותב למזכרת".החסיד מעיד כי הרבי מוסר להם בשיחה אישית טכניקה מעשית. האדמו"ר מפיאסצנא רואה לנכון לעודד את תלמידיו להתנסות בחווית השראה אלוקית ולשאוף אליה. אין הוא שומר דרכים אלו לעצמו בבחינת סוד ה' ליראיו אלא מפיץ אותן לתלמידים.
"אדמו"ר זצללה"ה התחיל אז בהמאמר חז"ל 'חלום אחד משישים בנבואה'. כנודע דרכו של אדמו"ר בספריו כי הישות של האדם הוא המתנגד להשראה ממרום".הנה שוב הבסיס לדרשה הוא מאמר חז"ל העסוק בנבואה וגילוייה בעולמנו. אם כי מאז החורבן אולי נגנז פן מסויים בנבואה אך פנים אחרים וודאי ממשיכים להתקיים. הלו אם חז"ל טוענים כי חלום הוא גם כן מדרגת נבואה אין להוציא זאת מידי עומק פשוטו והדברים קיימים גם כיום.
הטכניקה עצמה היא מדיטטיבית מובהקת-
"שיתחיל האיש להביט על מחשבותיו שעה קלה לערך איזה רגעים היינו מה אני חושב, אז ירגיש לאט לאט שראשו מתרוקן ומחשבותיו עמדו משטפן הרגיל ואז יתחיל לאמר פסוק אחד כגון ה' אלוקים אמת כדי לקשר עכשיו ראשו החלל משאר מחשבות למחשבה אחת של קדושה...נשים לב שהאמירה אותה משנן האדמו"ר במהלך ההדגמה שלו (במקור נאמרה באידיש והבאתי אותה כאן בתרגום) קשורה ישירות לדרישת הנבואה שבה העולם כולו הופך להיות אור ה'.
ואמר בלשונות הקדוש- אני מאמין באמונה שלמה שהבורא הוא הנמצא היחידי בעולם ואין שום מציאות זולתו וכל העולם וכל אשר בו הם רק הארת אור ה'..."
ובאמת מסכם האדמו"ר שם בפני חסידיו:
"ודיבר כגון לעניין אמונה לאחר השתמשות איזה שבועות בהשקטה אז כשיאמר 'זה אלי ואנווהו' (שמות טו' ב') יהיה בחינת מראין באצבע..."מרומז כאן על ידי שימוש בלשון המדרש שעל ידי שימוש בטכניקה זו ניתן להגיע לחווית ראיה ממשית. וכך לשון המדרש הקשור לנבואה כפי שמביאו רבנו בחיי על אתר-
"רבי אליעזר אומר מנין אתה אומר שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי שנאמר זה אלי ואנוהו, ביחזקאל כתיב (יחזקאל א) ואראה מראות אלהים ובשאר הנביאים כתיב (הושע יב') וביד הנביאים אדמה, כלומר בדמיונות ומראות אבל על הים ראו כלן עד שאמר כל אחד ואחד זה אלי ואנוהו, ואין כוונת החכמים בזה שתהיה מעלת השפחה בעניין ההשגה והחכמה יתרה על השגת מעלת יחזקאל בן בוזי הנביא אלא הכוונה שראתה שפחה על הים דבר שלא ראה יחזקאל" .ניתנת כאן טכניקה בה מבוצעת התכנסות מדיטטיבית לתוך תנועה של ניגון משולבת בדמיון של עמידה נוכח כסא הכבוד.
תרגול נוסף בדבקות הוא עבודת הנגינה-
"קח לך איזה תנועה של ניגון, תסב פניך אל הקיר או רק תסגור את עיניך ותחשוב שוב, שאתה עומד לפני כסא הכבוד ובשבירת לבך באת לשפוך את נפשך לה' בשירה וניגון... מעט מעט תרגיש שנפשך התחילה כבר לנגן מעצמה"43.
האדמו"ר מפיאסצנא המליץ גם בשעת התפילה לשוות לנגד העיניים דמות כסא הכבוד, על מנת לתרום להעצמת תחושת הנוכחות האלוקית בשעת התפילה. עצה זו נועזת היא באשר היא לכאורה חולקת על הפחד היהודי העמוק מהגשמה44.
סיכום ופרספקטיבה
פגשנו את משנת הנבואה של רבי קלמן קלונימוס שפירא. משנה רחבה וסדורה, המספקת יריעה שלמה הגותית ומעשית לנבואה. האדמו"ר רואה לנגד רוחו מטרה להשיב את הנבואה ליחידים ולכלל.
האם ניתן לזהות את המניע הפנימי לעיסוק האינטנסיבי בנבואה?
נראה כי אין הדברים מפורשים. נכון שהאדמו"ר מצטט מדרשים רבים ומקורות אחרים המדברים על חשיבות מעלת הנבואה וכדו' אך מקורות אלו גלויים היו לפני רבים אחרים שלא ראו צורך לתרגמם הלכה למעשה. מהו המאפיין האישיותי או הביוגראפי שמניע את האדמו"ר מפיאסצנא להתמקד בנבואה?
הזכרנו קודם את ספרו של שביד וסברתו לעליית העיסוק בנבואה. נראה כי האדמו"ר לא פעל ממניעים של בקשה וחיפוש אחר הנהגה. את תורת הנבואה שלו הוא מפנה לכלל ולא ליחידי סגולה כך שאין הוא מנסה להצמיח אליטה אלא להצמיח ציבור .
אנסה לתרום נקודה אפשרית אחת של הסבר - במבט לאחור כשאנו עומדים בפני יצירתו הספרותית נוכל לומר כי לרבי קלמן קלונימוס הייתה אינטיליגנציה רוחנית ותודעה עצמית גבוהה ביותר45. אינטיליגנציה רוחנית זו חיפשה את המדיום דרכה תוכל להתממש ולפרוץ. הנבואה היא מדרגה של רוחניות על ותודעה גבוהה אליה האדמו"ר שאף מתוך נפש רחבה.
הנבואה, שכפי שראינו קשורה במימוש עצמי רחב של כוחות הדמיון והרגש, היא המדרגה עבור יהודי שעולמו הפנימי ויכולתו הריגשית והאמוציונאלית נדירה בעוצמתה.
נוסיף עוד ונרחיב - כאשר שביד מדבר על התעוררות כללית בהגות היהודית לחיפוש אחר הנוכחות האלוקית הישירה אין ספק שחיפוש זה הוא כן משותף ומניע גם את האדמו"ר.
דורות של הוגים חסידיים השואפים לדבקות ומפגש חי עם בורא העולם46 (כפי שציטטנו בגוף העבודה שכך תפס האדמו"ר את מטרת החסידות מלכתחילה) מגיעים אצלו לשיא מצטבר שמשתלב ביכולת גבוהה של תרגום שאיפות רוחניות לפרקטיקה רוחנית ממשית (הדברים ניכרים בספרו 'בני מחשבה טובה' המהווה כאמור תקנון מעשי לחבורה רוחנית).
כך השאיפה לדבקות וקטעי, רסיסי דיבורים על נבואה וחוויה מצטרפים אצל האדמו"ר לתמונה שלמה. האדמו"ר, שכפי שכבר ציינתי, הרבה לצטט ממכלול הספרות החסידית והיה בקיא בספרי הזרמים החסידיים השונים (וראוי לייחד מחקר על ארון הספרים ומקורות ההשראה של האדמו"ר מפיאסצנא) יכל ליצור מתוך נפשו הרחבה כל כך תמונה שלמה בעלת כיוון מעשי.
אפשר גם להוסיף כעת ולהדגיש את אחת המטרות העיקריות אותה רצה הרבי להשיג בהחזרת הנבואה למציאות.
החזרת הנבואה למציאות היא החזרת הנוכחות האלוקית למציאות. הרבי שחי בדור שמתמודד עם השכלה וחילון, הרבי שחי מול התפתחות מדעית שמפוגגת ומטשטשת את תחושת האמונה התמימה בבורא עולם, הרבי מפיאסצנא בדרכו של ריה"ל (כפי שהזכרנו) מחפש להשיב את האמונה דרך המפגש החי עם הנוכחות האלוקית בעולמנו – קרי הנבואה.
ביבליוגראפיה
יצחק הרב גינזבורג, מודעות טבעית, רחובות תשנ"ט
מנחם הרב אקשטיין, תנאי הנפש להשגת החסידות, ירושלים תשס"ו
קלמן קלונימוס הרב שפירא, חובת התלמידים, תל אביב (אין ציון שנת הוצאה)
קלמן קלונימוס הרב שפירא, הכשרת האברכים, ירושלים תשכ"ו,
קלמן קלונימוס הרב שפירא, מבוא השערים, ירושלים תשכ"ו,
קלמן קלונימוס הרב שפירא, בני מחשבה טובה, (אין ציון מקום הוצאה), תשמ"ט,
קלמן קלונימוס הרב שפירא, דרך המלך, ירושלים תשנ"ה,
קלמן קלונימוס הרב שפירא, צו וזרוז, ירושלים תשכ"ו.
ר' נחמן מברסלב, שבחי הר"ן, ירושלים תשס"ב,
ספרות מחקר
אליעזר שביד, נביאים לעמם ולאנושות, ירושלים תשנ"ט
אליעזר שביד, הפילוסופים הגדולים שלנו, ירושלים, 1999,
אריה הרב קפלן, מדיטציה וקבלה, ירושלים תשנ"ה
דב מימון, גבולות המפגש בין יהדות רבנית למיסטיקה מוסלמית, בתוך 'אקדמות' (תש"ס ח'),
הלל צייטלין, בפרדס החסידות והקבלה, תל אביב תשמ"ב
חיים קרייסל, ארץ ישראל ונבואה בפילוסופיה היהודית בימי הביינים, בתוך 'ארץ ישראל בהגות היהודית בימי הביניים' (עורכים: משה חלמיש ואביעזר רביצקי), ירושלים
יוליוס יצחק גוטמן, הפילוסופיה של היהדות, ירושלים תשכ"ג
מנדל פיאקז, החסידות- תנועה חברתית דתית בראי הדבקות, דעת,24-25 ,תש"ן
צבי מרק, מיסטיקה ושיגעון ביצירת ר' נחמן מברסלב, תל אביב, תשס"ד
רבקה שץ אופנהיימר, החסידות כמיסטיקה, ירושלים תשמ"ח
רון וקס, נבואה וחסידות בתורתו של הרבי מפיאסצנא, בתוך- הנבא בן אדם, (בעריכת אודיה
צוריאלי), ירושלים תשס"ז
רפאל הרב יצחק (עורך), אנצקלופדיה לחסידות (אישים), ירושלים תשס"ה
הערות:
1. רפאל הרב יצחק (עורך), אנצקלופדיה לחסידות (אישים), ירושלים תשס"ה, עמ' תרל'ט
2. זהו מטבע הלשון בו נוקט האדמו"ר מפיאסצנא בדברו על יהודי.
3. כך שמעתי בשיחה אישית מפיו של הרב צפניה דרורי, רב העיר קריית שמונה ורה"י הסדר.
4. אליעזר שביד, נביאים לעמם ולאנושות, ירושלים תשנ"ט, פרק המבוא.
5. דהיינו ראשית המאה ה-20 ועד למחציתה.
6. קלמן קלונימוס הרב שפירא, חובת התלמידים, תל אביב (אין ציון שנת הוצאה) עמוד לב'
7. קלמן קלונימוס הרב שפירא, הכשרת האברכים, ירושלים תשכ"ו, עמוד ב'
8. רון וקס, נבואה וחסידות בתורתו של הרבי מפיאסצנא, בתוך- הנבא בן אדם, בעריכת אודיה צוריאלי, ירושלים תשס"ז, עמ' 40.
9. יוליוס יצחק גוטמן, הפילוסופיה של היהדות, ירושלים תשכ"ג, עמ' 121
10. אליעזר שביד, הפילוסופים הגדולים שלנו, ירושלים 1999, עמ' 144
11 חיים קרייסל, ארץ ישראל ונבואה בפילוסופיה היהודית בימי הביינים, בתוך ארץ ישראל בהגות היהודית בימי הביניים (עורכים: משה חלמיש ואביעזר רביצקי) ירושלים, עמ' 42-46
12 לעיל הערה 10, עמ' 221-230
13 קלמן קלונימוס הרב שפירא, מבוא השערים, ירושלים תשכ"ו, עמוד ב'
14 שם, עמוד ג'
15 שם, עמוד ג'
16 קלמן קלונימוס הרב שפירא, דרך המלך, ירושלים תשנ"ה, עמ' פט
17. לעיל הערה 13, עמוד יג
18. לעיל הערה 13, עמוד לח' -לט'
19. לעיל הערה 13, עמוד ד'
20 לעיל הערה 13, עמוד ו'
21. הרב קלמן קלונימוס שפירא, בני מחשבה טובה, (אין ציון מקום הוצאה), תשמ"ט, עמ' 8-10
22. ראה למשל ר' נחמן מברסלב, שבחי הר"ן, ירושלים תשס"ב, פסקה קס"ג.
23. לעיל הערה 7, עמ' ב'
24. לעיל הערה 13, עמ' יד'
25. לעיל הערה 16, עמ' פז'- פט'
26. רבקה שץ אופנהיימר, החסידות כמיסטיקה, ירושלים תשמ"ח,, עמוד 14
27. שם, עמוד 16
28. יצחק הרב גינזבורג, מודעות טבעית, רחובות תשנ"ט, עמודים טו-יז
29. ראה למשל- תפיסת מדרגת הקדושה ומדרגת רוח הקודש בספר 'מסילת ישרים' לרמח"ל
30. ראה למשל- הלל צייטלין, בפרדס החסידות והקבלה, תל אביב תשמ"ב, עמ' 9-11.
31. לעיל הערה 13, עמ' כט', עמ' מד' ועוד מקומות.
32. לעיל 26, עמ' 118
33. לעיל הערה 13, עמוד כט'
34. לעיל הערה 26, עמ' 120
35. לעיל הערה 8
36. לעיל הערה 21, עמ' 10
37. דב מימון, גבולות המפגש בין יהדות רבנית למיסטיקה מוסלמית, בתוך 'אקדמות' (תש"ס ח'), עמ' 48-52
38. לעיל הערה 8, עמ' 49.
39. צבי מרק, מיסטיקה ושיגעון ביצירת ר' נחמן מברסלב, תל אביב, תשס"ד, עמ' 86
40. ראה למשל- אריה הרב קפלן, מדיטציה וקבלה, ירושלים תשנ"ה
41. ראה למשל- מנחם הרב אקשטיין, תנאי הנפש להשגת החסידות, ירושלים תשס"ו
42. לעיל הערה 16 עמ' תנ'-תנא'.
43. לעיל הערה 13, עמ' מז'
44. לעיל הערה 21, עמ' 15-19
45. ראו למשל- הרב קלמן קלונימוס שפירא, צו וזרוז, ירושלים תשכ"ו.
46. עמ' 127-144 ראו למשל מנדל פיאקז, החסידות- תנועה חברתית דתית בראי הדבקות, דעת, , 24-25 תש"ן
