"עריכת אורות הקודש נמשכה יותר מי"ב שנה, בבחינה רבה, ובמהדורות שונות...כולם הם דברי הרב שלוקטו משמונה קובצי כתבי-יד, שנכתבו ד' ביפו, ג' גדולים בשוויץ, וא' קטן בלונדון"¹.

"ויהי היום ואעל אליו בשאלה: רבנו, קדושה יש כאן אצלו, רוח, השפעה סגולית. האם יש גם תורת הרב, תוכן לימודי מסוים, מה, שיטה, והתשובה: כן, ודאי. מאז, גמלה החלטתי לברר תורת הרב כשיטה מדעית שלמה, יסודותיה ויסודי היסודות, ועל פיהם לבחור כתביו ולסדרם במאמרות. הרב מסר לידי כתבי קודשו, ועודד אותי בדבריו, כי הוא סומך עלי בסידורי".²

"שינויים מועטים באו, משום דקדוקי לשון ועניין, והכל בהתייעצות והכרעת הרב זלה"ה...או בהתייעצות עם יורשיו ותלמידיו המובהקים"⁵

"סידור בליקוט וליכוד...שים ריווח בין עניין לעניין באותו עניין, ופיזור האותיות בלשונות חז"ל ועיקרי העניינים, כותרות, ראשי פרקים, ראשי סדרים, שערים ומערכות"⁶,

"הדביקות בה', זאת היא התשוקה היותר טבעית לאדם...הדביקות, הנתבעת ממנו בכל מלא נשמתו, מוכרחת היא להיות הולכת ומתעמקת בהרגש, הולכת ומתחוורת בהכרה ותבונה" (אוה"ק ד, עמ' תל"ט).

"המוסר הוא הפרוזדור, והקדושה, הטרקלין" (אוה"ק ג,עמ' י"ד).

"רק לתוכן הקודש, האישי והעולמי, ישנם אופי עצמי, וישות החיים ממקוריות פנימיות עצמית" (שם, עמ' קט"ו).

"למקור חייו היסודיים, להישתל בבית ה' לשאת ענף ופרי...והרי הענף דומה לשורשו הגדול, יונק ממנו ומתחבר אליו, ומתמלא מאורו שפעת חייו, מתמלא אותו המילוי הנצחי והשלם שלו" (שם, עמ' ל"ט).

"אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה." (אוה"ק ג, עמ' כ"ז)

"וכל עמל המוסר, וכל ההופעות הרוחניות שבעולם, מכוון הוא למטרתה העליונה של גאולת הרצון" [שם, עמ' ל"ט].

"העבודה העליונה של האישיות הפרטית היא להעלות את כוחות החיים הטבעיים, הרצוניים, שיהיו ממוזגים בטבעם עם המחשבתיים השכליים [שם, עמ' פ"ו].

"הידיעה הברורה מחוללת את הרצון...וגבורת הרצון מחוללת את היכולת" [שם, עמ' פ"ז].

"מיזוג זה אינו נעשה בהדר שלמותו כי אם לפי אותה המידה שהעריגה האלוקית, ע"פ תנאיה ותפקידיה, ממלאה את הנשמה (שם).

"ההוויה היא בכללותה בלא שום חטא. החטא הוא מצוי רק בערך הפרטים, אצל הכלל הכל מתאים להרמוניה נצחית. והמעשים שההרמוניה הנצחית מתגלה על ידם הם הם המעשים הטהורים, המשוללים מכל חטא עוון ופשע" (שם, עמ' ז').¹³

"באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן במדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח...את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא" [שם, עמ' ק"מ].

"האני הפנימי, העצמי, אינו מתגלה בתוכיותו רק לפי ערך הקדושה והטהרה שלו ... רוח אפינו משיח ה'...איננו מבחוץ לנו, רוח אפינו הוא...את עצמנו נבקש ונמצא, הסר כל אלוהי נכר, הסר כל זר וממזר, וידעתם כי אני ה'¹⁷ אלוקיכם".

"את האופי העצמי, אי אפשר לשום אדם לדעת, אפילו של עצמו" [שם, עמ' קי"ט],

"אנו הולכים סביב להמרכז של הידיעה, עסוקים אנו בהשערות ולכווין ע"פ המעשים הגלוים ...ועל פי תעודות כאלו, מדברים אנו על דבר אופי מיוחד ונשמה מובדלה" (שם)

"רק לתוכן הקודש, האישי, והעולמי, יש אופי עצמי וישות החיים ממקוריות פנימיות עצמית" (שם, עמ' קט"ו).

"מתרומם הוא האדם כשעוסק בדרכים נשגבים, מזיו הנשגב מתאצל על העוסק בהם ציור פנימי, שמזהיר את העצמיות הנפשית של ההוגה והמצייר, עד שהשיגוב מתעצם בתוכיותו" (שם, עמ' קי"ח).

"השכל והמוסר אינם אורגנים שונים, שרק על ידי אמצעיים צריכים הם להיות מחוברים זה עם זה, נשמה אחת, עצם אחד הוא, ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם" (אוה"ק ג, עמ' כ').

"ככל מה שהדעת מתעלה, מתקרב האדם והעולם לגודל האלוקי, וברוממותו העליונה של האדם והכרתו הגמורה, מוצא הוא שהכל הוא כלול באלוקים. והעצמיות הפרטית של כל פרט מפרטי ההוויה איננו כי אם התגלות אלוקית" (אוה"ק ב, עמ' שצ"ז)²⁰.

"מתוך חפץ שלם ונפש מלאה תשוקה להזרחה רוחנית, הננו נדחקים לתור גם במה שמופלא ומכוסה מבינתנו המבוררת, ואנו באים לדון בדרך ההשערה...ע"י הגות נפשית פנימית, ועזרת הדמיון שגם הוא מתקדש ונעשה חטוב בחטיבה מדעית, כשהוא משתמש בכוחו במה שראוי לו" (אוה"ק א, עמ' רי"ח).

"להשערות ישרות והרגשות כמוסות, ולפעמים ע"י הגות לב ודמיונות, כעין הזיה וחלום בהקיץ" (שם)

"תוכן חשוב מסופק יעלה בערכו עליות אין קץ על תוכן ירוד וודאי" (אוה"ק א, עמ' רי"ז).

"האור הגדול של הדביקות האלוקית אשר לצדיקים...מראה להם את התעלומות הללו בצורה חודרת, האמת, שאין דוגמתה בכל התגלות שכלית בעולם, כי אם בסוד ה' ליראיו".

"מכאן עולים לשיא המגמה, התגלות אור הקודש, בארץ ישראל, צמיחת אור הנבואה (פרק קל"ה), כשהביטול של התוכנים המורגלים גורם חידוש לטובה בעולם. ולסוף עת תחיית הקודש, ופרק קל"ח, "ספיחי נבואות הנה צומחות", ובראשו נקודות, רמז לנסתרות, שנידונו לגניזה, משום שיגובם" (אוה"ק א, עמ' 22).

"ספיחי נבואות הנה צומחות, ובני נביאים מתעוררים, רוח הנבואה הולך ושט בארץ, מבקש לו מפלט, דורש לו גיבורים, מלאי עוז וקודש, הם ידעו לכלכל דבר, האמת לאמיתה יגידו, יספרו איך נגלה להם דבר ה', לא ישקרו ולא יחניפו, את רוחם באמונה יוציאו..."

"ואקשיב ואשמע מתוך מעמקי נשמתי, מתוך רגשי לבבי, קול ה' קורא. ואחרד חרדה גדולה, הככה ירדתי, כי לנביא שקר אהיה, לאמור ה' שלחני ולא נגלה לי דבר ה', ואשמע קול נשמתי הומה ... ספיחי נבואות הנה צומחות ..."²⁴

"שאלה היא, אם אפשר להעמיד את הלימוד של יראת ה', בתור חטיבה בפני עצמה, במערכה של כל הלימודים בעולם,...,או אולי עומד הוא התוכן הנקי של לימוד יראת ה' למעלה מכל לימוד, ואורו הוא המתפשט בכל הלימודים שבעולם, ..., כמו בכל התנועות, הדעות, השאיפות והרגשות, ועןלה היא על פי זה על כל סדר סיסתמטי."

"בכל הלימודים כמו בכל הדעות...על פי נטיית רצון פנימית לטובה ולקדושה מצד האדם..."?

"אע"פ שהתורה והמצוות מזככות הן את המידות, מכל מקום אי אפשר לסמוך על זאת בלבד, והכרח לעסוק בזיקוק המידות, בתיקון המידות בייחוד" (אוה"ק ג, עמ' רל"ג).

"כל מוסר שבעולם אחוז הוא בכל מצווה" (שם, ע"מ י').