המצווה הקצ"ח

הציווי שנצטווינו להטיל ריבית על הגוי ואז נלווהו, כדי שלא נעזור לו ולא נחנהו אלא נזיקו, אפילו בהלוואה ברבית שנתנה עליו כזה שהזהרנו מלעשותו עם ישראל.
והוא אמרו יתעלה: "לנכרי תשיך" (שם כג, כא).

לפי שבא לנו הפירוש המקבל שזהו ציווי, לא רשות.
והוא אמרם בספרי:

"לנכרי תשיך - זו מצוות עשה;
ולאחיך לא תשיך - זו מצוות לא תעשה".

וגם למצווה זו יש תנאים מדרבנן, שכבר נתבארנו במסכת [בבא] מציעא.

המצווה הקצ"ט

הציווי שנצטווינו להחזיר את המשכון לבעליו הישראלי בעת שהוא צריך לו.
אם המשכון ממה שנזקקים לו ביום, כגון: כלי עבודתו ומלאכתו - יחזירם לו ביום וימשכנם בלילה;
ואם הוא ממה שנזקקים לו בלילה - כגון מצעות ושמיכות שהוא ישן בהן - יחזירם בלילה וימשכנם ביום.
ולשון המכילתא:

"עד בא השמש תשיבנו לו (שמות כב, כה) -
זו כסות יום שאתה מחזיר לו כל היום;
וכסות לילה שאתה מחזיר לו כל הלילה מנין?
תלמוד לומר: השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש (דברים כד, יג).
מכאן אמרו: ממשכנין כסות יום בלילה וכסות לילה ביום
ומחזירין כסות יום ביום וכסות לילה בלילה.

וכבר נתבאר בגמרא מכות שאמרו:

"לא תבא אל ביתו לעבוט עבטו" (שם שם, י) -
הוא לאו שנתק לעשה, ושהעשה הוא אמרו: "השב תשיב לו את העבוט".

ולשון ספרי:

"השב תשיב - מלמד שמחזיר לו כלי יום ביום וכלי לילה בלילה:
סגוס בלילה, ומחרשה ביום".

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק ט' מ[בבא] מציעא.

המצווה המשלימה מאתים

הציווי שנצטווינו לשלם שכר שכיר ביומו ולא לאחרו ליום אחר.
והוא אמרו יתעלה: "ביומו תתן שכרו" (שם שם, טו).
ודין מצווה זו, שיהא שכיר יום גובה כל הלילה ושכיר לילה גובה כל היום, כמו שאבאר במצוות לא תעשה.
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בשלמות בפרק ט' מ[בבא] מציעא, ושם נתבאר
שזו חובה בכל שכיר, בין גוי בין ישראל, ומצוות עשה לפרוע בזמנו.

המצווה הר"א

הציווי שנצטווינו להיות השכיר אוכל בשעת עבודתו מן הדבר שעובד בו אם אותו הדבר מחבר לקרקע.
והוא אמרו יתעלה: "כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים וגו';
כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילת בידך" (שם כג, כה-כו).

וכבר נתבאר בגמרא [בבא] מציעא, שמשני פסוקים אלו למדנו שאדם אוכל במחובר בשעת גמר מלאכה, ושלא יספיק לנו אחד הפסוקים בלי האחר, על דרך שביארנו לעיל על אמרם 'עד שיאמרו שני כתובים, ואם לאו לא שמענו'.

הנה זו מצוות עשה שעניינה הושג משני פסוקים אלו, כלומר: שירשה לשכיר לאכול מן המחובר, ובפרוש אמרו: "ואלו אוכלין מן התורה".

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק ז' מ[בבא] מציעא.

המצווה הר"ב

הציווי שנצטווינו לפרק את המשא מעל הבהמה שכשלה במשאה בשדה.
והוא אמרו יתעלה: "כי תראה חמור שנאך רבץ וגו' עזב תעזב עמו" (שמות כג, ה),
ולשון המכילתא:

"עזוב תעזב - פריקה".

ושם אמרו:

"עזוב תעזב נמצאנו למדין שהוא עובר על עשה ועל לא תעשה",

כלומר: שאנו נצטווינו לפרק מעליה והזהרנו מלהניחה רובצת תחת משאה, כמו שיתבאר במצוות לא תעשה; הניחה רובצת תחת משאה, עובר על עשה ולא תעשה.
הנה נתבאר לך, שזה שנאמר "עזב תעזב" מצוות עשה.

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק ב' מ[בבא] מציעא.

המצווה הר"ג

הציווי שנצטווינו לטעון את המשא על הבהמה או על האדם אם הוא לבדו, אחר שהורדנוהו ממנו או שהורידו זולתנו. כי כמו שנצטווינו לפרק ממנו, כך נצטווינו לטעון עמו.
והוא אמרו יתעלה: "הקם תקים עמו" (דברים כב, ד).
ולשון המכילתא:

"הקם תקים עמו - טעינה".

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק ב' מ[בבא] מציעא.
ושם נתבאר, שמצווה מן התורה לפרוק ומצווה מן התורה לטעון.

המצווה הר"ד

הציווי שנצטווינו להחזיר את האבדה לבעליה,
והוא אמרו: "השב תשיבנו לו" (שמות כג, ד): "השב תשיבם לאחיך" (דברים כב, א).
ובפרוש אמרו: "השבת אבדה עשה הוא".
ואמרו עוד על האבדה: "נמצאנו למדים שהוא עובר על עשה ועל לא תעשה",
ועוד נבאר לא תעשה של אבדה במקומו,

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק ב' מ[בבא] מציעא.

המצווה הר"ה

הציווי שנצטווינו למחות בעשה עברה או במי שרוצה לעשותה, ולהזהירו על כך בדברים ולהוכיחו. ואל יאמר אדם: 'אני לא אחטא; ואם יחטא זולתי - זה עניינו עם ה'' - זה נגד התורה, אלא אנו מצווים שלא תעבור ולא נניח לזולתנו מאמתנו לעבור. ומי שרוצה לעבור - חובה על כל אדם להוכיחו ולמנעו, ואף על פי שלא נתקיימה עליו עדות המחיבת לקיים עונש.
והוא אמרו יתעלה: "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט, יז).

גם נכלל במצווה זו שנתרעם זה על זה, אם הרענו זה לזה, ואל נטור לו או נשמור לו חטא, אלא נצטווינו להתרעם עליו בדברים, כדי שלא ישאר בלב כלום.
ולשון ספרא:

"מנין אם הוכחתו אפילו ארבעה וחמשה פעמים, חזור והוכח?
תלמוד לומר: הוכח תוכיח.
יכול אף אתה מוכיחו ופניו משתנות?
תלמוד לומר: ולא תשא עליו חטא".

וכבר ביארו חכמים, שמצווה זו חובה על כל אדם אפילו מן הקטן לגדול הרי הוא חייב להוכיח, ואפילו קלל וזלזל אל ירפו ידיו ואל יסתלק מלהוכיח עד אשר יכה, כמו שביארו מעתיקי השמועה ואמרו: עד הכאה.

ויש למצווה זו תנאים והלכות, ונתבאר במקומות מפזרים בתלמוד.

המצווה הר"ו

הציווי שנצטווינו לאהוב זה את זה כמו שאנו אוהבים את עצמנו, שתהיה חמלתי ואהבתי לבן דתי כאהבתי וחמלתי לעצמי בממונו ובגופו וכל מה שיש לו ומה שהוא חפץ. וכל מה שארצה לעצמי, ארצה לו כמוהו; וכל מה שלא ארצה לעצמי או לידיד, לא ארצה בשבילו כמוהו.
והוא אמרו יתעלה: "ואהבת לרעך כמוך" (שם שם, יח).

המצווה הר"ז

הציווי שנצטווינו לאהוב את הגרים.
והוא אמרו יתעלה: "ואהבתם את הגר" (דברים י, יט).

ואף על פי שהוא נכלל בעניין זה במה שכולל כל ישראל באומרו "ואהבת לרעך כמוך", לפי שהגר הזה הוא גר צדק - אבל מפני שנכנס לדת הוסיף לו ה' אהבה, וייחד לו מצווה נוספת, כמו שעשה באזהרה על אונאתו, שאמר: "ולא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כה, יז).

ואמר אחר כך: "וגר לא תונה" (שמות כב, כ). ונתבאר בגמרא, שחייבים על אונאת הגר משום "ולא תונו איש את עמיתו" ומשום "וגר לא תונה". כך גם כן נתחייבנו לאהבו משום 'ואהבת לרעך כמוך' ומשום 'ואהבתם את הגר'. וזה פשוט ואין בו נסתר, ואיני יודע אחד ממי שמנה את המצוות שזה נעלם ממנו.

וברוב המדרשות ביארו שה' ציוונו על הגר כמו שציוונו על עצמו יתעלה, והוא אמרו "ואהבת את ה' אלהיך" (דברים ו, ה), ואמר "ואהבת את הגר".

המצווה הר"ח

הציווי שנצטווינו לצדק המשקלות והמאזנים והמידות ולהקפיד בדיוקם.
והוא אמרו יתעלה: "מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם" (ויקרא יט, לו). ולשון ספרא:

"מאזני צדק - צדק את המאזנים יפה יפה;

וכבר ידעת, שאיפה מידת היבש;
וההין - מידת הלח. וכל אלו ענינם אחד, אף על פי שנשתנו מיני המדות.

לפי שהדבר הזה הנשקל או נמדד אינו אלא שיעור כמותו של דבר מסוים. וכל הסוגים האלה, כלומר: המאזנים והמשקלות ומידות היבש ומידות הלח, נקראים: מידות.

והציווי, שנצטווינו להקפיד בדיוק השיעורין שמסכם עליהם בכל סוג מהם - נקרא: מצוות מידות.
ולשון ספרא:

"על תנאי כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים -
על תנאי שתקבלו עליכם מצוות מידות,
שכל המודה במצוות מידות מודה ביציאת מצרים;
וכל הכופר במצוות מידות כופר ביציאת מצרים".

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק ה' מ[בבא] בתרא.

המצווה הר"ט

הציווי שנצטווינו לכבד את החכמים ולעמד מפניהם כדי להדרם.
והוא אמרו יתעלה: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" (שם שם, לב).
ולשון ספרא:

"תקום והדרת - קימה שיש בה הדור".

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק א' מקדושין, ודע שאף על פי שמצווה זו חובה על כל אדם באופן כללי - כלומר: לכבד את החכמים ואפילו חכם לחכם השווה לו, כמו שביארו באומרם: "תלמידי חכמים שבבבל עומדים זה מפני זה" - יש בה עוד ייחוד ותוספת על התלמיד, והוא:

שכבוד התלמיד לרבו יש בו תוספת גדולה על הכבוד שהוא חובה לכל חכם, ועם הכבוד חייב במורא, לפי שכבר ביארו שחובתו כלפי רבו גדולה מחובתו כלפי אביו, שהרי חייבו הכתוב כבוד ומורא כלפיו. ובפרוש אמרו: "אביו ורבו - רבו קודם.

וכבר ביארו, שאסור לתלמיד לחלוק על רבו - כוונתי במחלקת: שיצא נגד פסק דינו ויפרד בסברתו וילמד ויורה בלי שירשהו.

ואסור לו לריב עמו ולהתרעם עליו ולדון אותו לכף חובה, כלומר: שיסביר איזו פעולה מפעולותיו או איזה דבור בסוג מסוגי ההסברות - לפי שאפשר שלא נתכוון לכך.

ובפרק חלק אמרו: "כל החולק על רבו כחולק על השכינה, שנאמר: בהצתם על ה' (במדבר כו, ט)
כל העושה מריבה עם רבו כעושה עם השכינה, שנאמר: המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' וגו' (שם כ, יג),

וכל המתרעם על רבו כמתרעם על השכינה, שנאמר: לא עלינו תלנתיכם כי על ה' (שמות טז, ח).

וכל המהרהר אחר רבו כמהרהר אחר השכינה, שנאמר: וידבר העם באלהים ובמשה" (במדבר כא, ה).

וכל זה ברור, לפי שמחלוקת קרח וריב ישראל ותרעומתם ומחשבתם הרעה לא הייתה אלא עם משה ועליו שהוא רבן של כל ישראל, ועשה הכתוב כל דבר מהם כלפי ה'.

ובפרוש אמרו: "מורא רבך כמורא שמים". וכל זה נלמד ממה שמצאנו שהכתוב ציווה לכבד את החכמים וההורים, כמו שנתבאר בלשונות התלמוד, לא שהיא מצווה בפני עצמה, והבן זאת.

המצווה הר"י

הציווי שנצטווינו לכבד את ההורים.
והוא אמרו יתעלה: "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ, יב; דברים ד, טז).

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בכמה מקומות בתלמוד, רבם בקדושין.
ולשון ספרא:

"איזהו כבוד?
מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא".

המצווה הרי"א

הציווי שנצטווינו לירא את ההורים, ושנחשבם כמעלת מי שיראים ממנו שיעניש, כמו המלך, ונתנהג עמהם כמו שנתנהג עם מי שיראים ממנו, וחוששים פן יעשה להם דבר בלתי רצוי.

והוא אמרו יתעלה: "איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא יט, ג).
ולשון ספרא:

"איזהו מורא?
לא ישב במקומו ולא מדבר במקומו ולא יסתור את דבריו".

וכבר נתבארנו גם דיני מצווה זו בקדושין.

המצווה הרי"ב

הציווי שנצטווינו לפרות ולרבות ולהתכוון לקיום המין, וזוהי מצוות פריה ורביה.
והוא אמרו יתעלה: "פרו ורבו" (בראשית א, כח ושם ט, ז).

וכבר ביארו שהחתן פטור מקריאת שמע אם נשא בתולה, ונתנו טעם לכך, מפני שהוא עוסק במצווה.

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו וחיוביה בפרק ו' מיבמות.
ואין הנשים חייבות במצווה זו; ובפרוש אמרו שם: "האיש מצווה על פריה ורביה, אבל לא האשה".

המצווה הרי"ג

הציווי שנצטווינו לבעול בקידושין: במתן דבר ביד האשה, או בשטר, או בביאה - וזוהי מצוות קידושין.
והרמז על כך אמרו: "כי יקח איש אשה ובעלה" (דברים כד, א), - משמע שקונה בביאה.
ואמר "ויצאה והייתה" (שם שם, ב) - כשם שיציאתה בשטר כך ההוויה בשטר.

וכן למדנו שהיא נקנית בכסף ממה שנאמר באמה עבריה: "אין כסף" (שמות כא, יא), אמרו: אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר, ומנו? אב.
אבל קידושין דאורייתא הם בביאה, כמו שנתבאר בכמה מקומות בכתובות וקדושין ונידה.

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בשלמות במסכתא המיוחדת לכך, כלומר: מסכת קידושין. ובפרוש אמרו על קידושין בביאה שהם דאורייתא. הנה נתבאר שמצוות קידושין דאורייתא.

המצווה הרי"ד

הציווי שנצטווינו שיתייחד החתן לאשתו שנה שלמה, ולא ילך בה למסעו ולא יצא לצבא כבוש, ולא יתחייב בכל הדומה לזה - אלא ישמח עמה שנה תמימה מיום שכנסה.
והוא אמרו יתעלה: "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח" (דבירם כד, ה).

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק ח' מסוטה.

המצווה הרט"ו

הציווי שנצטווינו להימול,
והוא אמרו יתעלה: לאברהם: "המול לכם כל זכר" (בראשית יז, י). ובפרוש הודיעה התורה על הכרת למבטל מצוות עשה זו.
והוא אמרו יתעלה: "וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה וגו'" (שם שם, יד).

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק יט משבת ופ"ד מיבמות.
ואין האשה מצווה על מילת בנה כמו שהאב מצווה על כך, כמו שנתבאר בקדושין.

המצווה הרט"ז

הציווי שנצטווינו שישא היבם אשת אחיו אם מת ולא הניח זרע.
והוא אמרו יתעלה: "יבמה יבא עליה" (דברים כה, ה).

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכתא המיחדת לה, כלומר מסכת יבמות.

המצווה הרי"ז

הציווי שנצטווינו שתחלוץ היבמה ליבמה אם לא ישאנה.
והוא אמרו יתעלה: "וחלצה נעלו מעל רגלו" (שם שם, ט).

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכתא המיוחדת לכך, והיא מסכת יבמות.

וכבר ידעת לשונם: "מצוות ייבום קודמת למצוות חליצה", ולפיכך קראו למסכתא "יבמות", אף על פי שהיא כוללת דיני הייבום והחליצה כאחד.

המצווה הרי"ח

הציווי שנצטווה האונס לישא את אנוסתו.
והוא אמרו יתעלה: "ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה לא יוכל שלחה כל ימיו" (שם כב, כט).

וכבר נתבאר בגמרא מכות, שלאו זה של אונס, שהוא לא יוכל לשלחה, הוא לא - תעשה שקדמו עשה. וכך אמרו:

"ואמאי, לא תעשה שקדמו עשה עשה הוא?"

הנה נתבאר שזה שנאמר:

'ולו תהיה לאשה' - מצוות עשה.

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק ג' ופרק ד' מכתבות.

המצווה הרי"ט

היא דין המוציא שם רע,
כלומר: הציווי שנצטווינו להלקותו ושתשאר אשתו עמו, לפי שגם בו נאמר:
"ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו" (שם שם, יט).

ונתבאר בגמרא מכות גם בלאו זה, כמו שנתבאר באונס, כלומר: שזה לאו שקדמו עשה.
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק ג' ופרק ד' מכתובות.

המצווה הר"כ

הציווי שנצטווינו בדין המפתה.
והוא אמרו יתעלה: "וכי יפתה איש בתולה" (שמות כב, טו).

וכבר נתבארנו כל דיני מצווה זו בפרק ג' ופרק ד' מכתובות.

המצווה הרכ"א

הציווי שנצטווינו בדין יפת תאר.
והוא אמרו יתעלה: "וראית בשביה אשת יפת תאר" (דברים כא, יא).

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בריש קידושין.

המצווה הרכ"ב

הציווי שנצטווינו לגרש בספר דווקא אם נרצה לגרש.
והוא אמרו יתעלה: "וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה" (שם כד, א).

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו, כלומר דיני גרושין, בשלמות במסכתא המיוחדת לכך,
כלומר מסכת גטין.

המצווה הרכ"ג

הציווי שנצטווינו בדין סוטה.
והוא אמרו יתעלה: "איש איש כי תשטה אשתו" (במדבר ה, יב).

וכבר נתבארנו כל דיני מצווה זו,
כיצד משקין אותה,
וכיצד תקריב קרבנה ושאר תנאיה,
במסכתא המיוחדת לכך, כלומר מסכת סוטה.

המצווה הרכ"ד

הציווי שנצטווינו להלקות בשוט את העוברים על מצוות מסוימות.
והוא אמרו יתעלה: "והפילו השפט והכהו לפניו" (דברים כה, ב).
ובהזכירנו מצוות לא תעשה נעיר על אותן המצוות שהעובר עליהן חייב מלקות.

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכת מכות.

המצווה הרכ"ה

הציווי שנצטווינו להגלות מכה נפש בשגגה מעירו לערי מקלט.
והוא אמרו יתעלה: "וישב שם עד מות הכהן הגדול" (במדבר לה, כה).
ולשון ספרי:

"וישב שם - אינו יוצא משם לעולם,
שנאמר 'שם' - שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו".

וכבר נתבארנו כל דיני מצווה זו במסכת מכות.

המצווה הרכ"ו

הציווי שנצטווינו להרוג את העוברים על מקצת המצוות - בסיף.
והוא אמרו יתעלה: "נקם ינקם" (שמות כא, כ).
ונעיר במצוות לא תעשה על המצוות שחייבים עליהן התזת הראש.

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק ז' ממסכת סנהדרין.

המצווה הרכ"ז

הציווי שנצטווינו לחנוק את העוברים על מצוות מסוימות.
והוא אמרו יתעלה: "מות יומת" (שם שם, טז).
ונעיר במצוות לא תעשה על המצוות שחייבים שעליהן חנק.

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק ז' ממסכת סנהדרין.

המצווה הרכ"ח

הציווי שנצטווינו לשרוף את העוברים על מקצת המצוות.
והוא אמרו יתעלה: "באש ישרפו אתו ואתהן" (ויקרא כ, יד).
ונעיר במצוות לא תעשה על המצוות שחייבים עליהן שרפה.

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק ז' ממסכת סנהדרין.

המצווה הרכ"ט

הציווי שנצטווינו לסקול את העוברים על מקצת המצוות.
והוא אמרו יתעלה: "וסקלתם אתם באבנים ומתו" (דברים כב, כד).
ונעיר על המצוות שהעובר עליהן חייב סקילה, כשאזכיר מצוות לא תעשה.

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק ו' מסנהדרין.

המצווה הר"ל

הציווי שנצטווינו לתלות מקצת הרוגי בית דין.
והוא אמרו יתעלה: "ותלית אתו על עץ" (שם כא, כב).
ונזכיר את המצוות שהעובר עליהן חייב תליה במצוות לא תעשה.

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק ו' מסנהדרין.

המצווה הרל"א

הציווי שנצטווינו לקבור הרוגי בית דין ביום הריגתם.
והוא אמרו יתעלה: "כי קבור תקברנו - מצוות עשה".
וכך הוא הדין בשאר מתים, כלומר: שיקבר כל מת מישראל ביום מותו.

ולפיכך קוראים למת שאין לו מי שיתעסק בקבורתם - מת מצווה. עניינו: המת שמצווה על כל אחד לקברו, לפי שאמר יתעלה: "כי קבור תקברנו",

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק ו' מסנהדרין.

המצווה הרל"ב

הציווי שנצטווינו בדין עבד עברי.
והוא אמרו יתעלה: "כי תקנה עבד וגו'" (שמות כא, ב).
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפסוקי התורה, והלכות מצווה זו נתבארנו כולן בריש מסכת קידושין.

המצווה הרל"ג

הציווי שנצטווינו לישא אמה עבריה - או אדוניה שקנאה, או בנו, וזוהי מצוות יעוד.
ובפרוש אמרו: מצוות יעוד קודמת למצוות פדיה, לפי שאמר יתעלה:
"אשר לא יעדה והפדה" (שם שם, ח).
ודע שדין אמה עבריה אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג".

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק א' ממסכת קדושין.

המצווה הרל"ד

הציווי שנצטווינו בפדיון אמה עבריה.
והוא אמרו יתעלה: "והפדה" (שם). ופדיה זו יש בה דינים ותנאים והלכות רבות.

וכבר נתבאר כל זה במסכת קדושין, ושם נתבאר דין אמה עבריה בשלמות.
ובמכילתא אמרו בפרוש אמרו יתעלה באמה עבריה:

"ואם שלש אלה לא יעשה לה" (שם שם, יא),
אמרו: יעד לך או לבנך או פדה אותה.

המצווה הרל"ה

הציווי שנצטווינו בדין עבד כנעני, והוא שמשתעבדין בו לעולם ואינו יוצא לחרות אלא בשן ועין והוא הדין לשאר ראשי אברים שאינם חוזרין כמו שבא לנו בפרוש המקבל.
והוא אמרו יתעלה: "לעלם בהם תעבדו" (ויקרא כה, מו).
ואמר: "וכי יכה איש" (שמות כא, כו).

ולשון גמרא גטין:

"כל המשחרר עבדו - עובר בעשה.
דכתיב: לעולם בהם תעבדו".

ולשון התורה הוא, שמשתחרר בשן ועין.
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בשלמות בקדושין וגטין.

המצווה הרל"ו

הציווי שנצטווינו בדין חובל בחברו.
והוא אמרו יתעלה: "וכי יריבן אנשים והכה איש את רעהו" (שם שם, יח).
ואלו הם הנקראים: דיני קנסות, ויש כתוב הכולל דיני קנסות כולם.
והוא אמרו יתעלה: "כאשר עשה כן יעשה לו" (ויקרא כד, יט).

הכוונה בזה שלוקחים מממונו כדי מה שהזיק לחברו, כמו שבא בקבלה: אפילו ביישו בלבד - הרי אלו גובים מממונו כדי אותו הנזק.

ודע שדיני קנסות אלו כולם נזקי אדם באדם. וכן אם הזיקה בהמה את האדם או את הבהמה - הרי כל הדינים האלה לא ידון בהם ולא יפסוק אלא בין דין הסמוכין בארץ.

וכבר נתבארנו הלכות דין זה בפרק ח' מ[בבא] קמא.

המצווה הרל"ז

הציווי שנצטווינו בדין השור.
והוא אמרו יתעלה: "וכי יגח שור וגו' " (שמות כא, כח),
"וכי יגוף שור איש את שור רעהו" (שם שם, לה).

וכבר נתבארנו הלכות דין זה בששת הפרקים הראשונים מ[בבא] קמא.

המצווה הרל"ח

הציווי שנצטווינו בדין הבור.
והוא אמרו יתעלה: "וכי יפתח איש בור" (שם שם, לג).

וכבר נתבארנו הלכות דין זה בפרק ג' ופרק ה' מ[בבא] קמא.

המצווה הרל"ט

הציווי שנצטווינו בדין הגונב שנגבה ממנו תשלומי כפל, או תשלומי ארבעה וחמשה, או נהרגנו אם בא במחתרת, או נמכרנו, וכל עונשי הגנב בכלל כמו שביאר הכתוב,

וכבר נתבארנו כל משפטי דין זה בפרק ז' מ[בבא] קמא ופרק ח' מסנהדרין ופרק ג' מ[בבא] מציעא ובמקומות מעטים בכתובות וקדושין ושבועות.

המצווה הר"מ

הציווי שנצטווינו בדין ההבער.
והוא אמרו יתעלה: "כי יבער איש שדה או כרם וגו' " (שם כב, ד).

וכבר נתבארנו הלכות דין זה בכללותו בפרק ב' ופרק ו' מ[בבא] קמא ופרק ה' מגטין.

המצווה הרמ"א

הציווי שנצטווינו בדין הבערה.
והוא אמרו יתעלה: "כי תצא אש ומצאה קוצים" (שם שם, ה).

וכבר נתבארנו הלכות דין זה בפרק ב' ופרק ו' מ[בבא] קמא.

המצווה הרמ"ב

הציווי שנצטווינו בדין שומר חינם.
והוא אמרו יתעלה: "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר" (שם שם, ו).

וכבר נתבארנו משפטי דין זה בפרק ט' מ[בבא] קמא ופרק ג' מ[בבא] מציעא ופרק ח' משבועות.

המצווה הרמ"ג

הציווי שנצטווינו בדין נושא שכר והשוכר, לפי שדין שניהם אחד.
כמו שביארו ואמרו: שלושה דינין לארבעה שומרין.
והוא אמרו יתעלה: "כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וגו'" (שם שם, ט).

וכבר נתבארנו משפטי דין זה בפרק ו' ופרק ט' מ[בבא] קמא ופרק ג' ופרק ו' מ[בבא] מציעא ופרק ח' משבועות.

המצווה הרמ"ד

הציווי שנצטווינו בדין השואל.
והוא אמרו יתעלה: "וכי ישאל איש מעם רעהו" (שם שם, יג).

וכבר נתבארנו הלכות דין זה בפרק ח' מ[בבא] מציעא ופרק ח' משבועות.

המצווה הרמ"ה

הציווי שנצטווינו בדין מקח וממכר, כלומר: הדרכים שבהן מתקיים המקח והממכר בין המוכרים והקונים. וכבר למדו על אופן זה ממה שאמר יתעלה:
"וכי תמכרו ממכר לעמיתך וגו'" (ויקרא כה, יד).
אמרו: "דבר הנקנה מיד ליד, כלומר המשיכה". וכבר נתברר, שדבר תורה מעות קונות, ואין המשיכה במטלטלין אלא תקנת חכמים; וכן המסירה וההגבהה.

ובפרוש אמרו: כדרך שתיקנו משיכה בלוקחין כך תיקנו משיכה בשומרין.

הנה נתבאר לך, שזה שהתנו משיכה במקח וממכר - תקנה, כמו שנתבאר במקומו; אבל שאר הדרכים שבהן נקנות הקרקעות וזולתן, כלומר שטר וחזקה - הסמיכון לפסוקים.

וכבר נתבארנו משפטי דין זה כלומר: ידיעת הדרכים שבהן מתקיים המקח בכל סוג וסוג, בפרק א' מקדושין ופרק ד' ופרק ח' מ[בבא] מציעא ופרק ג' ופרק ד' ופרק ה' ופרק ו' ופרק ז' מ[בבא] בתרא.

המצווה הרמ"ו

הציווי שנצטווינו בדין טוען ונטען.
והוא אמרו יתעלה: "על כל דבר פשע וגו' אשר יאמר כי הוא זה" (שמות כב, ח).
ולשון המכילתא:

"כי הוא זה - עד שיודה במקצת".

ובדין זה נכלל כל מה שיפול בין בני אדם מן הטענות [שיש להם] זה על זה, שיש בהן הודאה והכחשה.

וכבר נתבארנו משפטי דין זה בפרק ג' מ[בבא] קמא ובריש [בבא] מציעא ובפרק ח', וגם בפרק ה' ופרק ו' ופרק ז' משבועות. ומעניין זה שאלות רבות מפזרות במקומות רבים בתלמוד.

המצווה הרמ"ז

הציווי שנצטווינו להציל הנרדף מיד מי שרודפו להרגו, אפילו בנפשו של רודף, כלומר: שאנו מצווים להרוג את הרודף, אם לא נוכל להציל את הנרדף אלא בנפש הרודף.
והוא אמרו יתעלה: "וקצתה את כפה לא תחוס עינך" (דברים כה, יב).
ולשון ספרי:

"במבושיו - מה מבושיו מיוחד שיש בו סכנת נפשות והרי הוא ב'וקצתה',
כך כל דבר שיש בו סכנת נפשות הרי הוא ב'וקצותה את כפה'.
וקצותה את כפה - מלמד שאתה חייב להצילו בכפה.
מנין אם אין אתה יכול להצילו בכפה, הצילו בנפשה?
תלמוד לומר: לא תחוס עינך".

הנה נתבאר לך עניין צווי זה, ושזה שאמר "אשת האחד" - לא דבר אלא בהווה, והכוונה היא: להציל את הנרדף באבריו של רודף; ואם אי אפשר להצילו אלא בהריגת הרודף לגמרי - הורגין אותו.

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק ח' מסנהדרין.

המצווה הרמ"ח

הציווי שנצטווינו בדיני נחלות.
והוא אמרו יתעלה: "איש כי ימות ובן אין לו וגו' " (במדבר כז, ח).
ומכלל דין זה בלי ספק, שיהיה הבכור יורש פי שנים, כי זה משפט ממשפטי היורשים.

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק ח' ופרק ט' מ[בבא] בתרא.

ודע שזה שאמרתי בכל מצווה "כבר נתבארנו דיניה במקום פלוני", אין כוונתי בכך שאותו הפרק או אותה המסכתא כוללת כל דיני אותה המצווה, עד שלא תעדר משם שום שאלה, אלא אני מזכיר את המקום שיש בו עיקר הלכות אותה המצווה ורב דיניה, אף על פי שיש שאלות רבות מהלכות אותה המצווה מפזרות במקומות אחרים בתלמוד, שלא אזכיר מקומן עתה.

אם תתבונן בכלל המצוות האלה, שקדם זכרן, תמצא מהן
-מצוות שהן חובה לצבור לא לכל יחיד ויחיד, כגון: בנין בית הבחירה והקמת מלך והכרתת זרע עמלק.

-ומהן מצוות שהן חובה ליחיד, אם עשה מעשה פלוני או אם ארע לו מצב פלוני, כגון קורבן שוגג וקורבן הזב, ואפשר שישאר אדם כל ימי חייו ולא יעשה אותו המעשה ולא יארע לו אותו הדבר.

-ויש ממצוות אלו גם דינים, כמו שביארנו, כגון דין עבד עברי, ודין אמה עבריה, ודין עבד כנעני, ודין שומר חנם ודין שואל וזולתם ממה שקדם זכרו. ואפשר שישאר אדם כל ימי חייו ולא ידון בדין זה ולא יתחייב במצווה זו.

-ומהן גם מצוות שאינן חובה אלא בפני הבית, כגון החגיגה והראיה ומצוות הקהל וכבר הזכרנו אחת אחת.

-ומהן גם מצוות שאינן חובה אלא למי שיש לו רכוש, כגון מעשרות ותרומות ומתנות כהנה ומתנות עניים, כלומר הלקט והפרט והשכחה והפאה והעוללות; ואפשר שלא יהא לו אותו הרכוש ולא יתחייב בהן ויחיה אדם כל ימיו ולא יתחייב במצווה מן המצוות אשר מן הסוג הזה. אבל הצדקה אינה בכלל אלו, לפי שהיא חובה אפילו לעני המתפרנס מן הצדקה כמו שביארנו,

-ומהן מצוות שהן חובה על כל אדם בהכרח, בכל זמן ובכל מקום ובאיזה מצב שיהיה , כגון הציצית והתפלין ושמירת שבת, ואנו נקרא את המצוות שמסוג זה: המצוות ההכרחיות, לפי שהן חובה בהכרח על כל אדם מישראל שהוא גדול בשנים בכל זמן ובכל מקום ובכל מצב.

אם תתבונן ברמ"ח מצוות עשה אלו תמצא, שהמצוות ההכרחיות הן ששים, בתנאי שנניח שאדם זה שאמרנו שהוא חייב בששים מצוות אלו בהכרח נמצא במצב רוב בני אדם היינו: שהוא גר בבית שבעיר, ואוכל מיני המזון הידועים שהם מזון בני אדם כלומר לחם ובשר, ועושה מסחר עם בני אדם, ונושא אשה ומוליד בנים. וששים מצוות אלו הן לפי הסדר שסדרנו במנייננו זה: המצווה א, ב, ג, ד, ה, ו, ז, ח, ט, י - וזו העשירית אין הנשים חייבות בה; יא - וגם היא אינה חובה לנשים; יב - ואינה חובה לנשים; יג - ואינה חובה לנשים; יד - ואינה חובה לנשים; טו, יח - ואינה חובה לנשים; יט, כו - וזו מיוחדת לזכרי הכהנים; לב, נד, עג, צד, קמג, קמו, קמז, קמט, קנ, קנב, קנד, קנה, קנו, קנז, קנח, קנט, קס, קסא - ואינה חובה לנשים; קסב, קסג, קסד, קסה, קסו, קסז, קסח - וזו אינה חובה לנשים; קסט - וזו אינה חובה לנשים; קע - ואינה חובה לנשים; קעב, קעה, קפד, קצה, קצז, רו, רז, רח, רט, רי, ריא, ריב - וזו אינה חובה לנשים; ריג, ריד - והיא מיוחדת לזכרים; רטו - וגם היא מיוחדת לזכרים.

הנה נתבאר לך, שמשישים המצוות ההכרחיות האלה מ"ו מצוות הן חובה גם לנשים,
וארבע עשרה מצוות מהן אינן חייבות בהן.
ויהיה לך הסימן בשישים מצוות ההכרחיות האלו שישים המה מלכות (שיר השירים ו, ח), ויהיה הסימן בהשמטת הארבע עשרה מן הנשים אזלת יד (דברים לב, לו)
או יהא הסימן בחובת המ"ו מצוות בלבד לנשים גם את בדם בריתך (זכריה ט, יא)
כלומר: מנין ב ד ם חובה להן והן הברית המיוחדת לאשה בהכרח.
זהו מה שראינו לרשם במניין מצוות עשה.