המצווה הע"ג
והוא אמרו יתעלה: "יין ושכר אל תשת וגו' בבאכם אל אהל מועד וגו' ולהורת את בני ישראל וגו'" (ויקרא י, ט-יא).
ולשון התלמוד:
"שתה רביעית אל יורה".ויש בעונש הלאו הזה חילוק, והוא: ששתויי יין אסור להם להכנס מבין האולם ולמזבח עם כל ההיכל,
ואם נכנס - חייב מלקות;
ואם עבד כשהוא שתוי - חייב מיתה בידי שמים;
ואם שתה דבר מן [שאר] המשכרים פרט ליין ועבד - חייב מלקות בלבד, לא מיתה;
וכל מי שמורה כשהוא שתוי, בין שהוא כהן או ישראל - הרי הוא עובר על לאו, בין שהוא שתוי יין או שאר המשכרין.
ולשון ספרא:
"יין אל תשת", אין לי אלא יין, מנין לרבות שאר משכרין?ושם אמרו:
תלמוד לומר: "ושכר".
אם כן למה נאמר יין?
על היין במיתה ועל שאר כל המשכרין באזהרה".
"מנין שאינו חייב אלא בשעת עבודה?ושם אמרו:
תלמוד לומר: אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד".
"יכול יהו ישראל חייבין מיתה על ההוריה?וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ד' מכרתות.
תלמוד לומר: "אתה ובניך אתך [וגו'] ולא תמתו",
אתה ובניך במיתה, ואין ישראל חייבין מיתה על ההוריה".
המצווה הע"ד
והוא אמרו יתעלה: "וזר לא יקרב אליכם" (במדבר יח, ד).
ופירש הכתוב שהעובר על לאו זה חייב מיתה בידי שמים, והוא אמרו: "והזר הקרב יומת" (שם ז). ולשון ספרי:
"והזר הקרב יומת" - לעבודה.וכבר נכפלה האזהרה והעונש בעניין זה, והוא אמרו: "ולא יקרבו עוד בני ישראל אל אהל מועד לשאת חטא למות" (שם, כב).
עונש שמענו, אזהרה לא שמענו?
תלמוד לומר: "וזר לא יקרב אליכם".
וכבר נתבאר בגמרא יומא אלו עבודות חייב הזר מיתה עליהן ואמרו:
"ארבע עבודות זר חייב עליהן מיתה ואלו הן:ושם ובפרק האחרון ממסכת זבחים התבארו דיני מצווה זו.
זריקה, והקטרה, ונסוך היין, ונסוך המים".
המצווה הע"ה
והוא אמרו יתעלה לכהנים: "וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי" (ויקרא כב, ב). ובפרק ט' מסנהדרין אמרו:
"מנין לטמא ששמש שהוא במיתה?ואמר במקום אחר:
דכתיב: דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו וגו' ולא יחללו".
"ומתו בו כי יחללהו" (שם, ט).כשם שאותו החילול מיתה בידי שמים, כך כאן אמרו:
"ולא יחללו את שם קדשי"אם חללו ועבדו בטמאה - חייבין מיתה בידי שמים.
המצווה הע"ו
והוא אמרו יתעלה על הכהנים: "ולא יחללו שם אלהיהם" (שם כא, ו).
והעובר על לאו זה - חייב מיתה בידי שמים - כלומר: טבול יום ששמש; וזה לא נאמר בו פסוק מפורש בתורה, אלא הוא פירוש מקובל.
ובפרק ט' מסנהדרין אמרו בפירוש אמרו יתעלה:
"קודשים יהיו לאלהיהם ולא יחללו שם אלהיהם" (שם).
אמרו: "אם אינו עניין לטמא - לפי שכבר נתבאר תנהו עניין לטבול יום ששמש,
ויליף חילול חילול".
ומנוהו שם מכלל מחייבי מיתה.
המצווה הע"ז
והוא אמרו יתעלה: "ולא יטמאו את מחניהם" (במדבר ה, ג),
כלומר: מחנה שכינה.
ובגמרא מכות אמרו:
"הבא אל המקדש טמא כתיב עונש וכתיב אזהרה:ובמכילתא:
עונש - 'את מקדש ה' טמא ונכרתה' (שם יט, יג-כ);
אזהרה 'ולא יטמאו את מחניהם'.
"צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה" (שם ה, ב) - בעשה.וכבר נכפל הלאו בעניין זה בלשון אחר.
ומנין בלא תעשה?
אמר: 'ולא יטמאו את מחניהם'.
והוא אמרו ביולדת: "ואל המקדש לא תבא" (ויקרא יב, ד).ובספרא אמרו:
"לפי שנאמר: "והזרתם את בני ישראל מטמאתם ולא ימתו" (שם טו, לא)כלומר: גם הנוגע במקדש מאחוריו כשהוא טמא מתחייב כרת -
שומע אני בין מתוכו בין מאחוריו" -
"תלמוד לומר ביולדת: 'ואל המקדש לא תבא' ".ושם נתבאר שדין היולדת ודין שאר טמאים שווה בזה.
ועוד אמרו בספרא על אמרו יתעלה:
"ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו" (שם יז, טז): "הא כיצד?וכבר נתבאר שהעובר על לאו זה, אם הוא מזיד - חייב כרת;
על רחיצת גופו - ענוש כרת, ועל כבוס בגדיו - בארבעים.
ומנין שאינו מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו, הזהיר ועונש וכו'".
ואם הוא שוגג - חייב קרבן עולה ויורד,
כמו שביארנו במצווה ע"ב ממצוות עשה.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בריש שבועות ובהוריות וכרתות ובכמה מקומות בזבחים.
המצווה הע"ח
ובגמרא פסחים אמרו גם כן:
"ויצא אל מחוץ למחנה" (שם) - זה מחנה שכינה,כמו שביארנו במצווה ל"א ממצוות עשה;
"ולא יבא אל תוך המחנה" - זה מחנה לויה,ולשון ספרי:
מתקיף ליה רבינא: ואימא אידי ואידי במחנה שכינה,
ולעבור עליו בעשה ולא תעשה?
אם כן נכתב קרא ולא יבוא אל תוך, כלומר:
היה לו לומר: ולא יבוא אל תוכו - "המחנה" למה לי?
לתן לו מחנה אחרת, והיא מחנה לויה,
כלומר שגם בה לא יבוא אל תוך המחנה,
"לא יבא אל תוך המחנה" - זו מצוות לא תעשה.וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בריש במסכת כלים בפירושנו.
המצווה הע"ט
והוא אמרו יתעלה: "לא תבנה אתהן גזית כי חרבך וכו' " (שמות כ, כה),
ואם בנה מהן מזבח הרי הוא פסול ואין מקריבין עליו.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ג' ממדות.
המצווה המשלימה שמונים
והוא אמרו יתעלה: "[ו]לא תעלה במעלת על מזבחי וגו' " (שם, כו).
ולשון המכילתא:
"מה תלמוד לומר: "אשר לא תגלה ערותך עליו"?וכבר נתבארה צורת הכבש והיאך בנינו בפרק ג' ממדות.
שכשעולה למזבח לא יהא פוסע פסיעה גסה, אלא מהלך עקב בצד גדל".
וכל הפוסע פסיעה גסה על המזבח עד שתגלה ערוותו עליו - לוקה.
המצווה הפ"א
והוא אמרו יתעלה: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו, ו)
ובספרא:
"לא תכבה - מלמד שכל המכבה עובר בלא תעשה";וכל העובר על לאו זה וכבה אפילו גחלת אחת מגחלי המזבח - לוקה.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק י' מזבחים.
המצווה הפ"ב
והוא אמרו יתעלה: "לא תעלו עליו קטרת זרה ועלה ומנחה ונסך לא תסכו עליו" (שמות ל, ט).
וכל המקריב בו או הזורק עליו זולת מה שמיוחד לו - לוקה.
המצווה הפ"ג
והוא אמרו יתעלה: "ובמתכנתו לא תעשו כמהו" (שם לב).
והעובר על לאו זה, אם הוא מזיד - חייב כרת, כמו שבא בכתוב: "איש אשר יעשה כמוה וכו' " (שם, לח).
ואם הוא שוגג - חייב חטאת קבועה.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק א' מכריתות.
המצווה הפ"ד
והוא אמרו יתעלה: "על בשר אדם לא ייסך" (שם, לב).
וברור, שהנמשח בו במזיד - חייב כרת,
אמר: "ואשר יתן ממנו על זר ונכרת" (שם):
ואם הוא שוגג - חייב חטאת קבועה.
וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בריש כריתות.
המצווה הפ"ה
והוא אמרו יתעלה: "ובמתכנתה לא תעשו לכם".
וביאר לנו, שהעובר ועושה כמוה וכוונתו להריח תימרתה - חייב כרת, אמר: "איש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת מעמיו" (שם, לח) אם הוא מזיד;
ואם הוא שוגג - מקריב חטאת קבועה.
וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בריש כריתות.
המצווה הפ"ו
והוא אמרו יתעלה: "בטבעת הארן יהיו הבדים לא יסרו ממנו" (שם כה, טו);
והעובר על לאו זה - לוקה.
ובסוף מכות אמרו, כאשר הזכירו מחייבי מלקות:
"והא איכא המסיר בדי הארון?"כלומר: שגם הוא לוקה.
ואזהרתיה מהכא, מ"לא יסרו".הנה נתבאר לך שהיא מצוות לא תעשה ולוקין עליה.
המצווה הפ"ז
והוא אמרו יתעלה: "ולא יזח החשן מעל האפוד" (שם כח, כח), אלא יהיה מחובר לו.
ובסוף מכות אמרו גם כן, כשהזכירו מחייבי מלקות:
והא איכא מזח את החשן?הנה נתבאר לך שהמזח - לוקה.
ואזהרתיה מהכא מ"לא יזח החשן".
המצווה הפ"ח
והוא אמרו יתעלה: "כפי תחרא יהיה לו לא יקרע" (שם שם, לב),
והקורעו במספרים וכיוצא בהן - חייב מלקות.
המצווה פ"ט
והוא אמרו יתעלה: "השמר לך פן תעלה עלתיך בכל מקום אשר תראה" (דברים יב, יג).
ולשון ספרי:
"אין לי אלא עולות, שאר קודשים מנין?ועדין אני אומר:
תלמוד לומר: "ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך" (שם, יד),
עולה בעשה ולא תעשה, שאר קודשים לא יהו אלא בעשה -ואני אבאר לך פסוק זה - אף על פי שהוא פשוט - כדי שיתברר העניין. והוא: שהעולה נאמר עליה פסוק להזהיר על הקרבתה בחוץ.
תלמוד לומר: "(ו)שם תעלה עלתיך" (שם).
עולה בכלל הייתה, ולמה יצאת?
להקיש אליה: מה עולה שהיא מיוחדת שהיא בעשה ולא תעשה,
כך כל שהוא בעשה הרי הוא בלא תעשה".
והוא אמרו יתעלה: "פן תעלה עלתיך", ובא פסוק אחר לצוות להקריב את העולה בפנים והוא אמרו יתעלה: "שם תעלה עלתיך" -
וזו מצוות עשה שתקריב העולה במקום אשר יבחר ה'.
אבל שאר קודשים באו בעשה בלבד, שיקרבו בפנים, והוא אמרו: "ושם תעשה כל אשר אנכי מצווך"; אלא שממה שאמר: 'שם תעשה' משמע שבחוץ לא תעשה - וכלל הוא אצלנו:
לאו הבא מכלל עשה, עשה הוא.
וזהו אמרם כאן:
ועדין אני אומר שאר קודשים לא יהיו אלא בעשה, כלומר שיהא המקריב שאר קודשים בחוץ עובר על לאו הבא מכלל עשה בלבד - ולפיכך אמר "(ש)שם תעלה עלתיך" כדי שיושג ההקש ויהיו שאר קורבנות כעולה:
כשם שמקריב עולה בחוץ בלא תעשה, כך שאר קורבנות בלא תעשה.
והעובר על לאו זה במזיד - ענוש כרת;
ובשוגג - חייב חטאת קבועה.
ולשון הכרת בפרשת אחרי מות אמר במעלה בחוץ: "אשר יעלה עלה או זבח ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אתו לה' ונכרת האיש ההוא מעמיו" (ויקרא יז. ח-ט).
ובספרא:
"ונכרת מעמיו" - עונש שמענו, אזהרה מנין?ולשון גמרא פסחים:
תלמוד לומר: "השמר לך פן תעלה עלתיך".
"העלאה, כתיב עונש וכתיב אזהרה;וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק י"ג מזבחים.
עונש - כתיב: "ואל פתח אהל מועד וגו' ונכרת";
אזהרה - דכתיב: השמר לך פן תעלה עלתיך".
המצווה המשלימה תשעים
וזה שהשוחט בחוץ חייב כרת אף על פי שלא העלה, אלא מששחט בלבד, הוא לשון התורה.
והוא אמרו יתעלה: "אשר ישחט שור או כשב או עץ במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת" (שם, ג-ד).
והאזהרה שלו, כלומר: האזהרה על שחיטת קודשים בחוץ אינה בפירוש, אבל נלמדת בדין: "לא עונש הכתוב אלא אם כן הזהיר", כפי הכללים שקבענו בהקדמות שהקדמנו למצוות אלו.
וזה לשון גמרא זבחים:
השוחט והמעלה בחוץ - חייב על השחיטה וחייב על ההעלאה.וזו היא ההקרבה, כלומר: ההקטרה על גבי האש;
בשלמא "העלאה" כתיב עונש וכתיב אזהרה; - 'השמר לך פן תעלה עלתיך'.
וכדר' אבין, דאמר ר' אבין אמר רב ליא: כל מקום שנאמר "השמר", "פן" ו"אל" -
אינו אלא מצוות לא תעשה; אלא שחיטה בשלמא עונש כתיב:
'ואל פתח אהל מועד לא הביאו ונכרת', אלא אזהרה מנא לן?
ואחר משא ומתן מרבה הוחלט הדבר בלשון זה, אמרו:
"שם תעלה ושם תעשה" - מקיש עליה לעשיה:
מה עליה עונש והזהיר, אף עשיה עונש והזהיר.
יורו באומרם "שם תעלה ושם תעשה" על אמרו יתעלה: "שם תעלה עלתיך" -
ואמר: "שם תעלה כל אשר אנכי מצווך" - זה כולל ההקרבה והשחיטה, לפי שהוא גם ציווה בשחיטה.
ודע שהשוחט בחוץ בשוגג - חייב גם הוא חטאת קבועה.
וממה שאתה צריך לדעת, שהמקריב קודשים בזמן הזה חוץ למקום העזרה - חייב כרת. ובפירוש אמרו:
"המעלה בחוץ בזמן הזה ר' יוחנן אומר: חייב".וכן הלכה, מפני שהוא ראוי לקרב, לפי שהכלל הנכון אצלנו: מקריבין אף על פי שאין בית.
וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בפרק י"ג מזבחים.
המצווה הצ"א
והוא אמרו יתעלה: "כל אשר בו מום לא תקריבו" - משום בל תקדיש.
המצווה הצ"ב
והוא אמרו יתעלה בבעלי מומין: "לא תקריבו אלה לה'" (שם, כב),
ולשון ספרא:
"לא תקריבו אלה לה'" - משום בל תשחוט.
המצווה הצ"ג
האזהרה שהזהרנו מלזרוק דם בעלי מומין על גבי המזבח.
והוא אמרו יתעלה בבעלי מומין גם: "לא תקריבו לה'" (שם, כד),
ובא בקבלה
שלאו זה מזהיר על זריקת דם בעלי מומין - וזהו דעת תנא קמא, וכן הלכה.והוא אמרם בספרא:
ור' יוסי ביר' יהודה אומר, שלאו זה אינו מזהיר אלא על קבלת דם.
"לא תקריבו לה'" - משום בל תקבל את הדם.
ובגמרא תמורה אמרו:
לתנא קמא האי 'לא תקריבו לה' למה לי?כלומר: ממה שאמר עוד: "ואשה לא תתנו מהם על המזבח לה' " (שם, כב),
מבעי ליה לזריקת דמים - והא נפקא ליה מ'על המזבח'?
שמשמע שכל מה שינתן על גבי המזבח לא יהיה מהם?
והשיב:
ארחיה דקרא הכי משתעי,כלומר: שלאו זה שהוא "ואשה לא תתנו מהם על המזבח" לא בא אלא בהקטר אמורין, ואל תלמד באומרו "המזבח", לפי שלא יסתדר הלשון אלא בכך, כי היאך היה לו לומר: "ואשה לא תתנו" בלבד - הרי בזה לא ישלם הדבור!
הנה נתבאר מכל מה שקדם שאמרו: לא תקריבו לה' - אזהרה על זריקת הדם.
המצווה הצ"ד
והוא אמרו יתעלה: "ואשה לא תתנו מהם על המזבח".
ולשון ספרא:
"ואשה לא תתנו מהם" - אלו החלבים;הנה נתבאר לך שהמקריב בעל מום - עובר על ארבעה לאווין, במה דברים אמורים?
"לא תתנו", אין לי אלא כולם, מנין אף מקצתם -
תלמוד לומר: "מהם", אף מקצתם.
אם נעשה הקטר אמורין לאו אחד; אבל אם נעשה אותם שני לאווין כמו שעושה תנא זה המדבר כאן - הרי יהיה עובר בחמישה לאווין, לפי שהוא עושה מקצת האמורין עניין וכולם עניין, כמו שאמר "מהם" אף מקצתן, אף על פי שהוא לאו אחד.
הרי שהתנא הזה סובר לוקין על לאו שבכללות!
לפיכך אמר בספרא:
"המקדיש בעל מום למזבח - עובר משום חמישה דברים:ובגמרא תמורה אמרו:
משום בל תקדיש,
בל תשחוט,
בל תזרוק את הדם,
בל תקטיר את החלב,
בל תקטיר מקצתו".
"המעלה איברי בעלי מומין לגבי המזבח -הנה נתבאר לך שזה האומר: עובר בחמישה - שהם נעשו חמישה, לפי סברתו שלוקין על לאו שבכללות, ולפיכך מונה הלאו הכולל כולן ומקצתן בשני שמות, וזהו המפורסם בדעת אביי בכל מקום כמו שביארנו בכלל התשיעי מן הכללים שקדמו למאמר זה.
אמר אביי: לוקה משום בל תקטיר כולו, ומשום בל תקטיר מקצתו;
רבא אמר: אין לוקין על לאו שבכללות.
מתיבי: "המקדיש בעלי מומין לגבי המזבח - עובר משום חמישה שמות".
אלמא לוקין על לאו שבכללות?
תיובתא דרבא".
אבל לרבא שאומר: אין לוקין על לאו שבכללות - אינו חייב אלא מלקות אחת על ההקטר כמו שנזכר.
וכבר נתברר אצלנו שהכלל הנכון: אין לוקין על לאו שבכללות, כמו שנתבאר בגמרא סנהדרין, כמו שהדגמנו בכלל התשיעי, ולפיכך יהיו ארבעה לאווין בלבד כמו שבאר הכתוב.
נמצא שמי שהקדיש והקריב בעל מום - לוקה ארבע מלקיות על ארבעה לאווין אלו, כמו שביארנו. וכל הלאווין הללו אמורים בבעל מום קבוע, כמו שהדגים ואמר: "שרוע, וקלוט, ומעוך, וכתות, ונתוק, וכרות" (שם, כג-כד) שכל אלו מומין קבועין.
וכבר נתבארו כל מומי בהמה, הקבוע והעובר, בפרק ו' מבכורות.
וכן נתבארו הלכות ארבעת לאווין אלו המיוחדות בהקרבת בעל מום, במקומות מפזרים במסכת זבחים ומסכת תמורה.
המצווה הצ"ה
והוא אמרו במשנה תורה:
"לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום וגו'" (דברים יז, א).
ונתבאר בספרי שבבעלי מומין עוברין הכתוב מדבר.
וגם על זה לוקה, אם עבר והקריבו.
המצווה הצ"ו
והוא אמרו יתעלה: "ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה" (ויקרא כב, כה). ומי שעבר והקריבו - לוקה גם כן.
המצווה הצ"ז
וכל המטיל מום בקודשים - לוקה, ובתנאי שיהא זה בזמן שבית המקדש קיים דחזי לקרבן, כמו שנתבאר בגמרא עבודה זרה. ובא הלאו על כך באמרו בקרבן: "כל מום לא יהיה בו" (שם, כא).
ולשון ספרא:
כל מום לא יהיה בו' - אל תתן בו מום"
המצווה הצ"ח
האזהרה שהזהרנו מלהקריב שאר ודבש לגבי המזבח.
והוא אמרו יתעלה: "כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' " (שם ב, יא). וכבר נכפל הלאו בעניין זה בלשון אחר ואמר: "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ" (שם).
וכבר בארנו בכלל התשיעי שהמקריב שאור ודבש - לוקה אחת ואינו לוקה שתים, מפני שהוא לאו שבכללות כמו שביארנו שם.
לפי שכבר נתברר לנו שלאו שבכללות לוקין עליו אחת, המשל בזה שהמקריב חמץ לוקה אחת, וכן המקריב דבש, וכן המקריב חמץ ודבש כאחת.
המצווה הצ"ט
והוא אמרו יתעלה: "ולא תשבית מלח ברית אלהיך" (שם, יג),
כי משהזהיר מלהשבית המלח משמע שאסור להקריב תפל, והמקריב איזה דבר תפל - כלומר קרבן או מנחה - חייב מלקות.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מזבחים.
המצווה המשלימה מאה
והוא אמרו יתעלה:
"לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב" (דברים כג, יט).וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ו' ממסכת תמורה.
ומי שמקריב משהו מהם אף על פי שהקרבן פסול - הרי זה לוקה, כדין בעל מום.
המצווה הק"א
והוא אמרו יתעלה: "אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב, כח).
ומי שעבר ושחט לוקה.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בשלמות בפרק ה' מחולין.
המצווה הק"ב
והוא אמרו יתעלה: "לא ישים עליה שמן" (שם ה, יא);
ומי שנותן עליה שמן - לוקה.
המצווה הק"ג
והוא אמרו יתעלה: "ולא יתן עליה לבנה" (שם);
ומי שנותן עליה לבונה - לוקה.
ולשון המשנה:
"וחייב על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה",לפי שהם שני לאווין בלי ספק. וכבר נתבארו דיני מצווה זו, כלומר: מנחת חוטא, בפרק ה' ממנחות.
המצווה הק"ד
והוא אמרו יתעלה: "והביא את קרבנה עליה וגו' לא יצק עליו שמן" (במדבר ה, טו);
ואם הקריבה בשמן - לוקה.
המצווה הק"ה
והוא אמרו יתעלה: "ולא יתן עליו לבנה" (שם).
ולשון ספרא:
"מגיד שאם נתן שמן או לבונה - עובר בלא תעשה.ולפיכך גם העובר על לאו זה - לוקה.
כשם שעובר על שמנו כך עובר על לבונתו".
ובמכילתא:
",לא יצק עליו שמן ולא יתן עליו לבנה' -
מגיד שהן שתי אזהרות".
המצווה הק"ו
האזהרה שהזהרנו מלהחליף את הקודשים וזו היא התמורה.
והוא אמרו יתעלה: "לא יחליפנו ולא ימיר אתו" (ויקרא כז, י).
וכבר בא לאו מיוחד במעשר בלבד.
והטעם לכך מה שאמרו בספרא, והוא אמרם:
"מעשר בכלל היה ולמה יצא?ומי שהמיר - לוקה.
להקיש אליו? כשם שהמעשר קדשי מזבח ואסור להמירו -
כך כל הקודשים שהזהיר על תמורתם באמרו:
"לא יחליפנו" אינם אלא קדשי מזבח בלבד;
וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת תמורה.
המצווה הק"ז
והוא אמרו יתעלה בבכור בהמה: "לא יקדיש איש אתו" (שם, כו).
ובא בקבלה
"לא יקדיש איש אתו" - הקדש מזבח.ולשון ספרא:
"אין לי אלא בכור, מנין לכל הקודשים שאין משנין אותם מקדושה לקדושה?כאילו אמר:
תלמוד לומר: "בבהמה לא יקדיש איש אתו" -
רמז על מה שנאמר: "אשר יבכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אתו"
"כל מה שהיא לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו קדושה אחרת,
אלא ישאר כמו שהוא.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ה' מתמורה.
המצווה הק"ח
והוא אמרו יתעלה: "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם" (במדבר יח, יז). אבל מותר למכרו, כמו שנתבאר במסכת בכורות.
ולשון ספרא:
"בבכור הוא אומר 'לא תפדה' - אבל נמכר הוא".
המצווה הק"ט
האזהרה שהזהרנו מלמכור מעשר בהמה באיזה אופן שיהיה.
והוא אמרו יתעלה במעשר בהמה: "לא יגאל" (ויקרא כז, לג).
ולשון ספרא:
"במעשר הוא אומר: 'לא יגאל' - ואינו נמכר לא חי ולא שחוט,וכבר נתבארו דיני מצווה זו עם שלפניה במסכת בכורות ובריש מסכת מעשר שני.
לא תמים ולא בעל מום".
המצווה הק"י
והוא אמרו יתעלה: "כל חרם וגו' לא ימכר" (שם, כח).
ולשון ספרא:
"לא ימכר לגזבר".וחרם זה אינו אלא סתם חרמין.
המצווה הקי"א
והוא אמרו על החרם: "לא ימכר ולא יגאל" (שם).
ולשון ספרא:
"לא יגאל לבעלים, מה יעשה בו?ושם נתבאר שסתם חרמין לכהנים.
'כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו'.
יכול אף על פי שפרש לשם?
תלמוד לומר: 'הוא'".
ושם אמרו:
"חרמי כהנים אין להם פדיון אלא נתנים לכהנים כתרומה".
המצווה הקי"ב
והוא אמרו יתעלה: "ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל" (שם ה, ח); ואם הבדיל - פסל.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ו' מזבחים.
המצווה הקי"ג
והוא אמרו יתעלה: "לא תעבד בבכר שורך" (דברים טו, יט).
ולמדנו שאר קודשים מן הבכור שיהא כולם אסורים בעבודה.
וכבר נתבאר בסוף מסכת מכות, שהעובד באחד מן הקודשים - לוקה.
המצווה הקי"ד
והוא אמרו: "ולא תגז בכור צאנך" (שם).
ולמדנו שאר קודשים מן הבכור שיהו כולם אסורים בעבודה וגזה.
וכבר נתבארו דיני שתי המצוות האלה, כלומר: גיזה ועבודה, במסכת בכורות.
וגם הגוזז דבר מן הקודשים - לוקה.
