המצווה הקנ"ד

האזהרה שהזהרנו מלהקדים מתנות הזרעים זו על זו, אלא נפרישן לפי סדרן. וביאר דבר זה: שהחיטים, למשל, אם דשן ומרחן - הרי הן טבל;
מפריש מהן תחילה תרומה גדולה, והיא אחד מחמישים;
אחר כך מפריש עשירית הנשאר - וזהו מעשר ראשון;
ואחר כך מפריש עשירית מה שנשאר - והוא מעשר שני.

נותן תרומה גדולה לכהן, ומעשר ראשון ללוי, ומעשר שני יאכל לבעליו בירושלים.

על הסדר הזה צריך להפריש, ובאה האזהרה מלהקדים מה שראוי לאחרו ומלאחר מה שראוי להקדימו.
והוא אמרו יתעלה: "מלאתך ודמעך לא תאחר" (שמות כב, כח) כאילו יאמר: לא תאחר ממלאתך ודמעך מה שראוי להקדימו.
ובמשנת תרומות:

המקדים תרומה לביכורים ומעשר ראשון לתרומה ומעשר שני לראשון,
אף על פי שהוא עובר בלא תעשה, שנאמר: "מלאתך ודמעך לא תאחר" -
מה שעשה עשוי.

ובמכילתא:

"מלאתך" - אלו הביכורים הנטלין מן המלאי;
"ודמעך" - זו תרומה;
"לא תאחר" - שלא תקדים שני לראשון, ראשון לתרומה, תרומה לביכורים.

ושם נאמר:

מכאן אמרו: כל המקדים תרומה לביכורים שני לראשון, אף על פי שהוא עובר בלא תעשה - מה שעשה עשוי.

וכבר נתבאר בריש תמורה שהמקדים אינו לוקה.

המצווה הקנ"ה

האזהרה שהזהרנו מלאחר את הנדרים והנדבות ושאר הקרבנות שאנו חייבים בהם.
והוא אמרו יתעלה: "כי תדר נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו" (דברים כג, כב),
ובא בקבלה

שאינו עובר על לאו זה, עד שיעברו עליו שלשה רגלים.

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בתחלת ראש השנה.

המצווה הקנ"ו

האזהרה שהזהרנו מלעלות לחג בלי שיהא עמנו קרבן להקריבו שם.
והוא אמרו יתעלה: "ולא יראו פני ריקם" (שמות כג, טו), אלא על כל פנים יהיו עמו עולה ושלמים.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת חגיגה.
ולאו זה אינו שיך לנשים.

המצווה הקנ"ז

האזהרה שהזהרנו מלעבור על מה שחייבנו עצמנו בדיבור, אף על פי שהוא בלי שבועה - ואלו הם הנדרים, כגון שיאמר אדם:
אם יקרך כך וכך,
או אם אעשה כך - פירות העולם אסורין עלי או פירות עיר זו;
או איזה מין מסוים, כגון שאמר: יאסר עלי היין או יאסר עלי החלב או הדגים וכיוצא בזה.

וכן אם אמר:
הנאת אשתי אסורה עלי כל הדומה לזה מן החיובים שנתבארו דגמותיהם בנדרים - הרי זה חייב לקיים אותו הנדר. ובאה האזהרה מלעבור על אותו הדיבור.
והוא אמרו יתעלה: "לא יחל דברו ככל היצא מפיו יעשה" (במדבר ל, ג).

ובא הפירוש:

"לא יחל דברו" - לא יעשה דבריו חולין,

כלומר שיחייב עצמו דבר ולא יקיימנו.

ולשון גמרא שבועות אמרו:
קונמות עובר ב"לא יחל דברו".

ובספרא אמרו:
"לא יחל מגיד שהוא עובר על 'בל יחל' ועל 'בל תאחר'",
כלומר: שאם נדר קרבן ולא הקריבו ועברו עליו שלשה רגלים - הרי זה חייב משום 'לא תאחר' ומשום לא יעשה דבריו חולין. וכן כל הדומה לקרבן, כגון שנדר לבדק הבית או לצדקה או לבית הכנסת וכיוצא בזה.

והעובר ועושה מה שאסר על עצמו לעשתו - לוקה.

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בשלמות במסכת נדרים.

המצווה הקנ"ח

האזהרה שהזהר הכהן מלשא זונה,
והוא אמרו: "אשה זונה וחללה לא יקחו" (ויקרא כא, ז);

וכשבא עליה - חייב מלקות.

המצווה הקנ"ט

האזהרה שהזהר הכהן מלישא חללה,
והוא אמרו: "אשה זנה וחללה" (שם);

וכשבא עליה - חייב מלקות.

המצווה המשלימה ק"ס

האזהרה שהזהר הכהן מלשא גרושה,
והוא אמרו: "ואשה גרושה מאישה לא יקחו" (שם).

המצווה הקס"א

האזהרה שהזהר כהן גדול בלבד מלישא אלמנה.
והוא אמרו יתעלה: "אלמנה וגרושה וחללה זנה את אלה לא יקח" (שם, יד).

וכפל לאו זה בכהן גדול בגרושה וחללה וזונה לעניין שביארוהו בגמרא קדושין, והוא:

שאם ארע שתהיה אשה אחת אלמנה וגרושה וזונה וחללה,
ובעלה כהן גדול - לוקה ארבע מלקיות;
ואם בעלה כהן הדיוט לוקה שלש.

ושם אמרו:

"אלמנה וגרושה וחללה זונה בזמן שהן כסדר -
חייב על כל אחת ואחת",

וביארו שזה באשה אחת. ועניין אמרם "כסדר", שחלו אלו עניינים לפי הסדר שבפסוק, שתהיה תחילה אלמנה, ואחר כך גרושה, ואחר כך תהיה חללה, ואחר כך תהיה זונה. והוצרכנו לזה, מפני שהיא אשה אחת ובבעילה אחת אנו רוצים לחייבו ארבע מלקיות אלו.

וכלל הוא אצלנו: אין איסור חל על איסור אלא אם כן היה איסור מוסיף או איסור כולל או איסור בת אחת, כמו שביארנו במקומו במסכת כריתות בפירושנו, ואם יהיו על הסדר, יהיה בכולם איסור מוסיף, כמו שנתבאר שם.

אבל אם היו גופים רבים, כגון שבעל אשה אלמנה ואשה אחרת חללה ואשה אחרת זונה ואשה אחרת גרושה - אין צריך לומר שהוא לוקה על כל אחת ואחת. ונשאר שתקשה ותאמר: כיון שהכלל אצלנו: אין לוקין על לאו שבכללות - מדוע לוקה על כל אחת ואחת, והרי כולן מוזהר עליהן בלאו אחד?

דע שבגלל עניין זה כפל את הלאו בכהן גדול על גרושה וזונה וחללה - להשמיענו שדינו בהן כמו דין כהן הדיוט שלוקה על כל אחת ואחת, ונתחייב כהן הדיוט מלקות על כל אחת ואחת, כיון שנתייחדה אחת מהן בלאו אחד, נעשו כולן לחלק, והוא אמרו: "ואשה גרושה מאישה לא יקחו" (שם כא, ז).

הואיל וייחד הגרושה בלאו, והרי הוא לוקה על הגרושה בפני עצמה, כך לוקה על זונה בפני עצמה, ועל חללה בפני עצמה. וזהו עניין אמרם בגמרא קדושין:
"כשם שחלוקה גרושה מחללה וזונה בכהן הדיוט, כך חלוקה בכהן גדול".

ושם נתבאר, שאם הנשים גופין מחלקין - לוקה על כל אחת ואחת, בין שהיו על הסדר או שלא על הסדר. הנה נתבאר לך שהלאו על כל אחת מהן המצווה בפני עצמה, ולפיכך לוקה על כל אחת ואחת.
ושם נתבאר שאין כהן הדיוט חייב מלקות משום אחת מהן עד שיקח ויבעול,
והוא אמרם:

"בעל - לוקה, לא בעל - אינו לוקה;
מה טעם קאמר: מה טעם 'לא יקח'?
משום 'לא יחלל'".

וכבר נתבארו דיני ארבע מצוות אלו בשלמות ביבמות וקידושין.

המצווה הקס"ב

האזהרה שהזהר כהן גדול מלבוא על האלמנה אפילו בלי קדושין.
והוא אמרו יתעלה: "ולא יחלל זרעו בעמיו" (שם טו).
ופירושו שכהן הדיוט נאסרו עליו הנשואין, שנאמר: "לא יקחו", ולקוחין הם הקדושין, אלא שאינו לוקה עד שיבעול, כמו שביארנו לעיל;

אבל אם בעל בלי קידושין, אף על פי שזה אסור ומוזהר עליו ופסלה - אינו לוקה משום זה, כיון שלא נתפרשה אזהרה לכך.

אבל כהן גדול בא בו שני לאווין:
אחד 'לא יקח' והוא אסור הנשואין,
והשני 'ולא יחלל זרעו' והוא איסור הביאה אפילו בלי קדושין.

ובגמרא קדושין אמרו:

"ומודה רבא בכהן גדול באלמנה, שאם בעל ולא קדש שלוקה,
'ולא יחלל זרעו' אמר רחמנא - והרי חלל".

ושם אמרו:

"כהן גדול באלמנה - לוקה שתים:
לוקה משום 'לא יקח',
ולוקה משום 'לא יחלל'".

ואמנם נתייחד זה באלמנה לפי שהיא המיוחדת בלאו על כהן גדול והיא כשרה לכהונה, ובבעילה זו חללה ופסלה לכהונה. אבל גרושה וזונה וחללה הרי דינו בשלשתן כדין כהן הדיוט, כלומר: שכל אחת מהן פסולה לכהונה מתחילתה, ולא כפל איסורן על כהן גדול אלא לעניין שהזכרתי לך.

המצווה הקס"ג

האזהרה שהזהרו הכהנים מלהכנס למקדש כשהם מנוולים בשערם, כדרך שעושים האבלים שאינם מקבצים ומסדרים את שערם.
והוא אמרו יתעלה: "ראשיכם אל תפרעו" (שם י, ט),

אמר התרגום:

לא תרבון פרוע. וביחזקאל (מד, כ) ביאר ואמר: "ופרע לא ישלחו". וכן אמרו יתעלה במצורע: "וראשו יהיה פרוע" (ויקרא יג, מה)

אמרו בספרא:

"יגדל פרע".

ועוד לשון ספרא:

"ראשיכם אל תפרעו" - אל תגדלו.

וכבר נכפל לאו זה בכהן גדול ואמר: "את ראשו לא יפרע" (שם כא, י). וכפל אותו, שלא תחשוב שזה שאמר לאלעזר ולאיתמר "ראשיכם אל תפרעו", שהוא מחמת המת בלבד, אבל אם עשה כן שלא דרך אבלות יהיה מותר; לפיכך ביאר בכהן גדול שהוא מחמת העבודה שיהא מסופר.

והעובר על לאו זה במיתה,
כלומר: אם שמש כשהוא פרוע ראש. ובכלל אלו שבמיתה פרועי ראש, שנאמר: "ולא תמתו" (שם י, ו);
אבל אם נכנס למקדש והוא פרוע ראש ולא עבד - הרי זה באזהרה, לא במיתה.

המצווה הקס"ד

האזהרה שהזהרו הכהנים מלהכנס למקדש קרועי בגדים,
והוא אמרו: "ובגדיכם לא תפרמו ולא תמתו" (שם).

ולשון ספרא:

"בגדיכם לא תפרמו - אל תקרעו בגדיכם".

וגם לאו זה נכפל בכהן גדול: "ובגדיו לא יפרם" (שם כא, י).
ודע שכהן גדול אפילו שלא בשעת העבודה אסור לו לקרוע בגדיו על מת שמת לו, ובגלל תוספת זו כפל את הלאו הזה.

ובספרא:

"ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם - על מתו, כדרך שבני אדם פורעין ופורמין על מתיהן. כיצד? כהן גדול פורם מלמטן וההדיוט מלמעלן".

וכל מי שעבד ובגדיו קרועים - גם הוא חייב מיתה, לפי שדין פרועי ראש וקרועי בגדים אחד.

אבל הכניסה למקדש במצב זה הרי היא בלאו. וכהן גדול בלבד אסור לו לעולם לפרוע ולפרום אפילו לא נכנס למקדש, וזהו החלוק שבינו ובין כהן הדיוט בזה.

המצווה הקס"ה

האזהרה שהוזהרו הכהנים מלצאת מן המקדש בשעת העבודה,
והוא אמרו: "ומפתח אהל מועד לא תצאו" (שם י, ז).
ונכפל גם לאו זה בכהן גדול ואמר: "ומן המקדש לא יצא" (שם כא, יב).

ולשון ספרא:

"'ומפתח אהל מועד' יכול בשעת העבודה ושלא בשעת העבודה,
תלמוד לומר: 'ומן המקדש לא יצא ולא יחלל' -
הוי אומר בשעת העבודה. 'כי שמן משחת ה' עליכם' (שם , ז),
אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה שאם יצאו בשעת עבודה חייבין מיתה,
מנין לכל הכהנים שבכל הדורות?
תלמוד לומר: 'כי שמן משחת ה' עליכם'".

ודע שיש בכהן גדול תוספת שלא ילווה את המטה, וזהו פשט הכתוב באמרו: "ומן המקדש לא יצא", וכך נתבאר בפרק ב' מסנהדרין,

שאם מת לו מת - אינו יוצא אחר המטה,

ולמדו לכך ממה שנאמר:
"ומן המקדש לא יצא".
ונלמד מזה, שמותר לו לעבוד ביום שמת לו מת.

וכך הוא לשונם בסנהדרין, אמרו:

"ומן המקדש לא יצא ולא יחלל', הא אחר שלא יצא - חלל";

כלומר:
כהן הדיוט, שאסור לו לעבוד כשהוא אונן. והרי הוא מוזהר על כך, כלומר שלא יעבוד אונן, מן הלימוד הזה.
וכבר נתבאר הכלל הזה בסוף הוריות שכהן הדיוט [אונן] לא יעבוד,
וכהן גדול עובד כשהוא אונן.
הנה נתבאר לך שאמרו כאן "ולא יחלל", עשאהו שלילה לא אזהרה - שאין עבודתו נעשית חולין אף על פי שהוא אונן.

ופשט הכתוב שאמרו "ולא יחלל" טעם ללאו הקודם שהוא "לא יצא", כי לא יחלל. אך בשתי הפנים אין ראוי למנות את הלאו הזה בפני עצמו, כמו שמתבאר למי שהבין את הכללים שקדמו למאמר זה.

וכבר נתבאר ששלושה לאווין אלו שהם:
ראשו לא יפרע,
ובגדיו לא יפרם,
ומן המקדש לא יצא -
נכפלו בכהן גדול לבאר עניין מסוים, כמו שנכפלה אזהרתו על גרושה וחללה וזונה לבאר עניין מסוים, וששלושת עניינים שהזהיר עליהם בשלושה לאווין אלו הם בעצמם שהזהיר עליהם באמרו ראשיכם אל תפרעו. ובגדיכם לא תפרמו, ומפתח אהל מועד לא תצאו;

ושמשה רבינו ע"ה הודיעם, כלומר לאלעזר ואיתמר: שבחרדתכם לצרה גדולה זו לא הותרו לכם דברים האסורים עליכם, אלא אתם נשארים מוזהרים כמו שהייתם, על פריעת ראש וקריעת בגדים ויציאה מן המקדש בשעת העבודה.

ונכפל הלאו בכהן גדול לבאר לנו שלאו זה בשעת העבודה, ועל שעת העבודה בלבד חייבין מיתה, כמו שאתה רואה שלמדו לביאור עניין 'ומפתח אהל מועד לא תצאו' ממה שנאמר: 'ומן המקדש לא יצא'; ואף על פי שחייבו בכל לאו מן הלאווין האלה שנכפלו בכהן גדול עניין נוסף, כמו שביארנו - הרי לא יתרבה בכך מספר המצוות למי שהבין מה שהקדמנו, לפי שגופיה דקרא הוא שלא יעשה דבר מכל אלו בשעת העבודה. והבן זאת.

המצווה הקס"ו

האזהרה שהוזהר כהן הדיוט מלהטמא לשאר מתים חוץ מן הקרובים המפרשים בכתוב.
והוא אמרו יתעלה: "לנפש לא יטמא בעמיו" (שם כא, א).
והעובר על לאו זה ונטמא לזולת חמישה מתי מצווה - חייב מלקות.
ולאו זה אינו חל על הנשים;

בא בקבלה:

"בני אהרן' - ולא בנות אהרן".

המצווה הקס"ז

האזהרה שהוזהר כהן גדול מלהמצא עם מת תחת אהל אחד ואפילו מתי מצווה, כלומר: קרוביו, והוא אמרו: "ועל כל נפשת מת לא יבא" (שם, יא).

ואם נטמא, ואפילו לאביו ולאמו - לוקה.

המצווה הקס"ח

האזהרה שהוזהר כהן גדול מלהטמא למת מן המתים באיזה אופן שתהיה הטמאה, בין בנגיעה בין במשא, והוא אמרו: "לאביו ולאמו לא יטמא" (שם).

ואולי תחשוב שזה והקודם עניין אחד הוא, ושזה שאמר "לאביו ולאמו לא יטמא" ביאור הוא-אין הדבר כן, אלא הם שני לאווין: לא יבוא ולא יטמא.

ולשון ספרא:

"חייב בלא יבוא וחייב בלא יטמא".

וכן חייבו בכהן הדיוט בדין גזרה שווה, אמרו:
"כשם שכהן גדול שנאסרה עליו נפש מת חייב בשני לאווין: לא יבוא ולא יטמא, כך גם כהן הדיוט, כיון שנאסר עליו להטמא בנפש מת חייב בלא יבוא".

אבל לא מנינו אותו מהטעם שביארנו בכלל השני, אלא מנינו שני לאווין אלו מכיון שהם שני פסוקיים: לא יבוא ולא יטמא; ועניין 'לא יבוא' אינו עניין 'לא יטמא', כמו שביארו מעתיקי השמועה ואמרו: חייב בלא יבוא וחייב בלא יטמא.

המצווה הקס"ט

האזהרה שהזהר כל שבט לוי מלקחת חלק בארץ ישראל.
והוא אמרו יתעלה: "לא יהיה לכהנים הלויים כל שבט לוי חלק ונחלה" (דברים יח, א).

המצווה המשלימה ק"ע

האזהרה שהוזהר עוד כל שבט לוי מלקחת חלק בביזה שבוזזים בשעת כבוש ארץ ישראל.
והוא אמרו יתעלה: "לא יהיה לכהנים הלויים כל שבט לוי חלק ונחלה".

ולשון ספרי:

"חלק בבזה, ונחלה בארץ".

אפשר לך להקשות עלי ולומר: למה מנית שני ענינים אלו שתי מצוות, והם:
האזהרה מלקחת חלק בארץ
והאזהרה מלקחת חלק בבזה, והלא הם בלאו אחד
והרי זה לאו שבכללות שהקדמת שהוא נמנה לאו אחד?

דע שכבר נתחלק לאו זה ואמר: "ונחלה לא יהיה לו" (שם, ב), והרי הם שני לאווין בשני שמות, האחד מהם: "לא יהיה לכהנים הלויים חלק ונחלה" והוא האזהרה מלקחת חלק בביזת הארץ,
והשני: "ונחלה לא יהיה לו", האזהרה מלקחת חלק בארץ. וכבר נכפל הלאו על שני ענינים אלו עצמם בכהנים.
והוא אמרו יתעלה לאהרן: "בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם" (במדבר יח, כ),

ובא הפירוש:

"בארצם לא תנחל' - בשעת חילוק הארץ;
וחלק לא יהיה לך בתוכם' - בבזה".

ואולי תחשוב ששני הלאווין האלה הנזכרים בכהנים שתי מצוות ולפי כך ראוי למנותם - דע שכיון שהלאו בא באופן כללי: 'כל שבט לוי', הרי נכנסו הכהנים בכלל ואמנם כפלו בכהנים לחיזוק העניין.

וכן כל הדומה לזה מן הכלל והפרט אינו נכפל אלא לחיזוק ולהשלמת הדין, כיון שלא הושג הדין בשלמות מן הלאו האחד.
ואילו מנינו אמרו לאהרן: "בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם" נוסף על אמרו: "לא יהיה לכהנים הלויים" וגו', כי אז נצטרך למנות לפי ההיקש הזה בעצמו איסור הגרושה והחללה והזונה על כהן גדול שלושה לאווין נוסף על שלושת הלאווין שבאו בכל כהן בכלל, בין גדול בין הדיוט.

ואם יאמר האומר: שכך צריך למנות, נאמר לו: שבהכרח יהיה כהן גדול בגרושה חייב שתיים: אחת משום שהוא כהן והגרושה אסורה לו,
והשניה: משום שהוא כהן גדול והיא אסורה עליו עוד בלאו אחר -
וכבר נתבאר בגמרא קדושין שאינו חייב אלא אחת.

נמצא שהלאו הכללי בלבד הוא שנמנה וכל לאו אחר שיבוא באותו עניין בפרטות אינו אלא ללמד איזה דין, או להשלמת העניין, כדרך שביארנו במצווה קס"א ממצוות אלו.

ומן הסוג הזה בעצמו האזהרה שהזהיר את הכהנים שלא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת (ויקרא כא, ה), ושלושה לאווין אלו בעצמם כבר קדמו לכל ישראל בכלל ואמר:
"לא תקפו פאת ראשכם ולא תשחית" (שם יט, כז)
"ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" (דברים יד, א)
"ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם" (ויקרא יט, כח),

ונכפלו בכהנים להשלמת הדין בלבד, כמו שנתבאר בסוף מכות כשנתבארו דיני שלוש המצוות האלה;
ואילו היו לאווין מיוחדים בכהנים ולא היו להשלמת דין אלא היו מצוות נפרדות, כי אז היה הכהן חייב על כל מעשה מהם שתי מלקיות: משום שהוא ישראלי ומשום שהוא כהן - ואין הדבר כן, אלא מלקות אחת בלבד כשאר ישראל, כמו שנתבאר במקומו.

והבן כלל זה ודעהו.

המצווה הקע"א

האזהרה שהזהרנו מלתלש שער הראש על המתים כדרך שעושים הסכלים,
והוא אמרו: "ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" (דברים יד, א).

וכפל לאו זה בכהנים ואמר: "לא יקרחה קרחה בראשם" (ויקרא כא, ה), כדי להשלים הדין, לפי שממה שאמר 'בין עיניכם' היינו אומרים שרק מפאת פנים בלבד אסור - לפיכך ביאר ואמר: "לא יקרחה קרחה בראשם" לחייב על כל הראש כבין העינים.

וגם אילו אמר: 'לא יקרחה קרחה בראשם' בלבד, היינו אומרים: בין על המת בין שלא על המת - לפיכך באר שם 'למת'.
וכל המגלה כגריס משער ראשו בתלישה על המת דווקא - לוקה, בין שהוא כהן גדול או ישראל לוקה על כל קרחה וקרחה מלקות אחת.

וכן מה שכפל בכהנים: "ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת" (שם) לא בא אלא להשלים תורת המצווה, כמו שנתבאר בסוף מכות.

המצווה הקע"ב

האזהרה שהזהרנו מלאכול בהמה טמאה וחיה טמאה.
והוא אמרו (דברים יד, ה-ו): "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וגו' את הגמל ואת החזיר ואת הארנבת ואת השפן". אבל שאר בהמה טמאה לא בא בהן לאו בפירוש, אבל ממה שאמר: "[ו]כל בהמה מפרסת פרסה מעלת גרה בבהמה אתה תאכלו" (שם יד, ו), ידענו שכל מה שאין בו שני הסימנים יחד מוזהרים על אכילתו, אלא שהוא לאו הבא מכלל עשה שנתבאר שהוא עשה.

וכלל הוא אצלנו: לאו הבא מכלל עשה - עשה, ואין לוקין עליו.
אבל נאסרה עלינו שאר בהמה וחיה טמאה וחייבנו על אכילתן מלקות בקל וחומר, שאנו אומרים: ומה חזיר וגמל שיש בהן סימן טהרה אחד - לוקין עליו, קל וחומר לשאר בהמה וחיה שאין בהן סימן טהרה כלל - שלוקין עליהן.

ושמע לשון ספרא בכל זה, אמרו:

",אתה תאכלו' - אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה.
אין לי אלא בעשה, בלא תעשה מנין?
תלמוד לומר: 'את זה לא תאכלו ממעלה הגרה',
אין לי אלא אלו בלבד, שאר בהמה טמאה מנין?
ודין הוא: מה אלו שיש בהן סימן טהרה הרי הן בלא תעשה על אכילתן,
שאר בהמה טמאה שאין בה סימן טהרה, אינו דין שתהא בלא תעשה על אכילתן!
נמצאו: הגמל והארנבת והשפן והחזיר - מן הכתוב, ושאר בהמה טמאה - מקל וחומר; ונמצאת מצוות עשה שלהן - מן הכתוב, ומצווה בלא תעשה - מקל וחומר.
אלא שקל וחמר זה לגלויי מלתא בעלמא הוא, כדרך שאמרו בבתו", כמו שנבאר במקומו.

ולפיכך כל האוכל כזית מבשר בהמה או חיה טמאה מאיזה מן מהן שיהיה - לוקה מדאוריתא. ודע זאת.

המצווה הקע"ג

האזהרה שהזהרנו מלאכל דג טמא.
והוא אמרו באותם המינים מן הדגים: "ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו ואת נבלתם תשקצו" (ויקרא יא, יא).
והאוכל מבשרם כזית - לוקה.

המצווה הקע"ד

האזהרה שהזהרנו מלאכול עוף טמא.
והוא אמרו באותם המינים: "ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו" (שם, יג).
וגם האוכל מהם כזית מבשרם - לוקה.

וכבר נתבארו דיני מצווה זו עם השתים שלפניה בפרק ג' מחלין.

המצווה הקע"ה

האזהרה שהזהרנו מלאכול שרץ העוף, כגון הזבובים והדבורים והצרעין וזולתם מן המינים האלה.
והוא אמרו במשנה תורה: "[ו]כל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו" (דברים יד, יט).

ולשון ספרי:

"וכל שרץ העוף' וכו' - מצוות לא תעשה",

והאוכלם - לוקה.

המצווה הקע"ו

האזהרה שהזהרנו מלאכול שרץ הארץ, כגון התולעים והחפושיות והטחביות, וזהו הנקרא: שרץ הארץ.
והוא אמרו יתעלה: "וכל השרץ השרץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל" (ויקרא יא, מא).

והאוכל מהם דבר - חייב מלקות.

המצווה הקע"ז

האזהרה שהזהרנו מלאכול השרץ המתהווה מן העיפושים, אף על פי שאינו מין מסוים ואינו נולד מזכר ונקבה, והוא אמרו: "ולא תטמאו את נפשתיכם בכל השרץ הרמש על הארץ" (שם, מד).
ולשון ספרא:
",השרץ הרמש על הארץ' - אף על פי שאינו פורה ורובה",

וזהו החילוק שיש בין אמרו "השרץ השרץ על הארץ" ובין אמרו "השרץ הרמש". לפי שהשרץ השורץ - הוא השרץ שיש בו כוח המוליד את המין והרי הוא משריץ על הארץ; והשרץ הרומש - הוא השרץ המתהווה מן העיפושים שאינו מוליד כמוהו,

וגם האוכל ממנו - לוקה.

המצווה הקע"ח

האזהרה שהזהרנו מלאכול בעלי החיים המתהווים בתוך הזרעים והפרות משיצאו וירמשו על פני אותו הזרע או אותו הפרי, אפילו מצאנום אחר כך בתוך האוכל - אסור לאוכלם,
והאוכלם - לוקה,
והוא אמרו: "לכל השרץ השרץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם" (שם יא, מב).

ולשון ספרי:

"להביא את שפירשו לארץ וחזרו".

המצווה הקע"ט

האזהרה שהזהרנו מלאכול איזה שרץ שיהיה, בלי ייחוד [מין מסוים] בין שרץ העוף בין שרץ המים בין שרץ הארץ.
והוא אמרו יתעלה: "אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" (שם, מג).

זה לאו בפני עצמו ולוקין עליו, והוא כעין איסור כולל.

לפיכך האוכל דבר משרץ הארץ -לוקה שתים:
אחת משום "וכל השרץ השרץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל" (שם, מא),
ואחת משום "אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ".

וכן האוכל דבר משרץ העוף - לוקה שתים:
אחת משום "שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו" (דברים יד, יט),
ואחת משום "אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ".

ואם אכל בעל חי אחד בלבד והיה אותו החי מעופף ושורץ על הארץ, כך שהוא שרץ העוף ושרץ הארץ - יהיה חייב עליו ארבע מלקיות.
ואם נוסף על כך שהוא גם משרץ המים - יהיה חייב עליו שש מלקיות:
המלקות החמישית משום דג טמא שנאמר בו: "מבשרם לא תאכלו" (ויקרא יא, יא),
והמלקות הששית משום "אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ", לפי שהוא כולל גם שרץ המים.
ואין לנו פסוק לאיסור שרץ המים חוץ ממה שנאמר: "אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ".
ולפי הכללים האלה אמרו בגמרא מכות:

"אכל פוטיתא - לוקה ארבע;
נמלה - לוקה חמש;
צרעה - לוקה שש".

זהו הפירוש שפירש כל מי ששמתי פירושו או ראיתי דבריו בעניין זה שהוא: אכל פוטיתא וכו'. וזה פירוש שאינו נכון, לא יהיה ולא יתקיים אלא בהפוך הכללים האמיתיים המבוארים בלשון התלמוד.
והוא: שאם תתבונן במה שהקדמנו כאן תמצא שחייבו שלוש מלקיות מלאו אחד והוא:
"אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ".
וכבר נתבאר ביטול דבר זה, ושאין לוקין שתי מלקיות על לאו אחד בשום פנים, כמו שביארו בגמרא חולין.
וכבר הקדמנו כלל זה וביארנוהו כמה פעמים, ויבואו לך ממנו דגמאות לקמן.

והדבר הנכון שלא תסתפק בו ולא תשתבש הוא:
שהאוכל בעל חיים שהוא בעצמו שרץ העוף ושרץ המים ושרץ הארץ - לוקה שלוש בלבד:
אחת משום שרץ העוף שנתבאר בו הלאו,
ואחת משום שרץ הארץ שגם בו נתבאר הלאו,
ואחת משום 'אל תשקצו את נפשתיכם', שגם שרץ המים נאסר בכלל "כל שרץ",

ואם אכל שרץ הארץ בלבד - לוקה אחת משום שרץ הארץ.
וכך גם על שרץ העוף - אחת משום שרץ העוף.
וכך על שרץ המים לבדו - אחת משום "אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ".

ומחמת שלאו זה כולל שרץ הארץ לא ילקה על שרץ הארץ שתים, לפי שאפילו באו לנו אלף לאווין מפרשים כולם ב"שרץ הארץ" - אינו לוקה עליהן אלא מלקות אחת, לפי שכולם נכפלו בעניין אחד בעצמו, ואפילו אמר: שרץ הארץ לא תאכלו, שרץ הארץ לא תאכל, אלף פעמים - לא יתחייב עליו אלא מלקות אחת.

האם ראית שאלה שקבעו את הכלל המשובש הזה סוברים שהלובש שעטנז לוקה שתים כיון שבאו בו שני לאווין מפרשים?
לא ראיתי שהם סוברים כן, אלא זה היה מוזר בעיניהם אילו אמרו מי שהוא, ואין דבריהם מוזרים בעיניהם באומרם ששרץ הארץ או שרץ העוף לוקין עליו שתים: אחת מחמת הלאו המפרש בו ואחת משום 'אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ'. וזה ברור בתכלית עד שלא יעלם אפילו מן החרשים והאלמים.

אחזור להשלים את העניין שהתחלתי לבארו ואומר:
שאם ארע שנתהווה חי באיזה זרע מן הזרעים או בפרי מן הפירות ויצא לאויר העולם, אף על פי שלא נגע בפני האדמה - הרי האוכלו חייב מלקות אחת, לפי שנאמר בו לאו בפני עצמו, כמו שביארנו במצווה שקדמה לזו,

ואם רחש על פני הארץ ורמש בה - חייב על אכילתו שתים:
אחת משום: "לכל השרץ השרץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם" (שם, מב),
ואחת משום: "ולא תטמאו את נפשתיכם בכל השרץ הרמש על הארץ" (שם, מד),

ואם ארע נוסף לאלו שיהא פורה ורובה - חייב עליו שלש מלקיות:
השתים שהזכרנו לעיל,
ושלישית משום: "וכל השרץ השרץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל" (שם, מא)

ואם נוסף לכך שיהא מעופף יתחייב עליו מלקות רביעית משום: "כל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכל".

ואם נוסף לכך שיהא שוחה במים עם שהוא מעופף, כמו שאנו רואים תמיד במינים רבים - יתחייב עליו חמש מלקיות, מלקות חמישית זו משום: שרץ המים, שבא לאו הכוללו והוא אמרו: "אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ ולא תטמאו בהם" (שם, מג).

ואם נוסף לכך שיהא חי מתהוה זה בעצמו גם עוף - יתחייב במלקות שישית משום: "ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו" (שם, יג).

ואל תתמה על כך שיתהווה עוף מעיפוש הפירות, לפי שאנו רואים לעיתים קרובות עופות מתהווים מן העיפושים והם יותר גדולים מן ה"בנדק". ואל תתפלא על שמין אחד בעצמו הוא עוף טמא והוא שרץ העוף - כי אין זה דבר רחוק, שיהיו לו תכונות העוף ופעולותיו ותכונות שרץ העוף.

הלא תראה פירושי כל הראשונים שמנו בכלל אלו השש מלקיות דג טמא ושרץ המים, וזה נכון לא אכחישנו, לפי שאפשר שיהא דג ויהיה שרץ המים, כך גם כן יהיה עוף ויהיה שרץ העוף, וזהו הפוטיתא, שהיה עוף ושרץ העוף ושרץ הארץ ושרץ המים - ולפיכך חייבין עליה ארבע.

ונמלה זו האמורה, היא הנמלה המעופפת המתהוה מעיפוש הפירות שאינה פורה ורובה - חייב עליה אחת משום שרץ שפרש מן האוכל, ואחת משום: שורץ על הארץ, ואחת משום: רומש על הארץ, ואחת משום: שרץ העוף, ואחת משום: שרץ המים.

והצרעה שגם היא מתהווה מן העיפוש, נוסף בה על אלו שהיא עוף ושרץ העוף. ואין מן הנמנע שתתהווה הצרעה או הנמלה וזולתן ממיני המעופפים והשורצים מן העיפושים ובתוך הפירות אלא אצל ההמון, שאין להם ידיעה במדעי הטבע, אלא מדמים שכל מין אי אפשר שיתהווה דבר ממנו אלא מזכר ונקבה כיון שהם רואים שהדבר כך על הרב.

וזכור כללים אלו והבן עניין זה, לפי שהוא דבר דבר על אופניו (משלי כה, יא). וכבר ביארתי לך את עניינים שבהם תבחון ותאמר: בעל חי זה חייבים על אכילתו כך וכך מלקיות, וזה אין חייבין עליו אלא כך וכך.

ומן הלשונות האלה יתבאר לך שהאוכל בעל חי שלם אין חוששין לשיעורו ואין אומרים בו "כזית", אלא אפילו אוכל יתוש - לוקה שלש: משום שרץ השרץ, ומשום רומש, ומשום שרץ העוף.
ואמרו עוד: המשהה נקביו - עובר משום: אל תשקצו את נפשתיכם.
וכן מאן דשתי מיא בקרנא דאמנא, והוא כלי של מקיז דם - עובר משום: אל תשקצו את נפשתיכם.
והוא הדין באכילת הלכלוכים ודברים המאוסים ושתיית דברים המגעילים, שנפש רוב בני אדם קהה מהם - כל זה מוזהרים עליו, אבל אין חייבים עליו מלקות, לפי שפשטיה דקרא אינו אלא בשרץ בלבד; אבל מכין אותו על אלו מכת מרדות.

הנה נתבאר לך מכל מה שהקדמנו שפסוק זה, שהוא "אל תשקצו את נפשתיכם", למדנו ממנו איסור שרץ המים בלבד, שלא בא עליו לאו מיוחד חוץ מזה, והבן זאת.