בידיעת ה' הנמצאות
ולפי שמהם כוללים ומהם חלקיים, הנה נזכור תחילה הכוללים, רצוני לומר שהם ספקות על השלושה עניינים שהונחו בידיעת השם הנמצאות, והם חמישה1.
1.1. האחד, שאם היה השם יודע דבר מהנמצאות זולתו, הנה למה שהוא מבואר שהידיעה היא שלמות ליודע, יחויב שישלם הנכבד בפחות, והוא בתכלית הביטול. ומה שיחויב ממנו בטול - הוא בטל.
1.2. השני, שאם היה השם יודע דבר מהנמצאות זולתו, הנה למה שהשכל מתעצם במה שידעהו, הנה יחויב ריבוי בעצמותו, וזה אמנם עצמותו ומה שידעהו, עם שיחויב שיתעצם הנכבד בפחות. ואם היו הידועים רבים, יהיה הריבוי כמספר הידועים. ואם הם בב"ת, יהיה הריבוי בב"ת. וזה בתכלית הביטול והגנות.
1.3. השלישי, לפי שהדבר הפרטי הוא בלתי מושג כי אם בכוח היולני, כמו החוש והדמיון. והוא ית' אין לו כוח היולני, יחויב אם כן שהוא בלתי משיג הדבר הפרטי.
1.4. הרביעי, לפי שהדברים הפרטיים הם זמניים, והזמן הוא מקרה נמשך לתנועה, הנה מי שלא יתואר בתנועה ולא במנוחה הוא בלתי משיג העניינים הפרטיים.
ולפי שהוא מבואר מהשלושה עניינים שהונחו בידיעתו ית' ש שהם מקיימים ידיעה בפרטים, הוא מבואר מאלו המסקות, ר"ל השלישי והרביעי ג"כ, שהם כוללים העניינים השלושה.
1.5. והחמישי, רוע הסדור הנמצא במין האנושי, כבר יראה שיחייב היותו בלתי משיג אלו העניינים. ולא נאריך בספק זה עתה, לפי שהוא יותר מתייחס בכלל השני,4 והוא הדבור בהשגחה.
ואמנם החלקיים: הנה בעניין הראשון, והוא אמרנו שידיעתו יתברך מקפת מה שאין תכלית לו,6 הנה בו שני ספקות:
2.1. האחד כי למה שהידיעה דבר מקיף וכולל, ומה שאין תכלית לו הוא בלתי מוקף ומוגבל, יראה שחיוב הידיעה בו יהיה מאמר סותר נפשו.
2.2. והשני שאם הייתה ידיעתו מקפת מה שאין תכלית לו, יהיה מה שהוא בלתי-אפשר - אפשר. וזה שכבר התבאר בכמה המתדבק7 היותו מתחלק אל מה שיתחלק תמיד. ואם הייתה ידיעתו מקפת ביחס חלקים הבב"ת שאפשר שיתחלק אליהם, היה בלתי אפשר באחד מהם שיקבל החלוקה במה שהוא "כמה". שאם היה מקבל החלוקה, לא תהיה הידיעה אמיתית.
והנה בעניין השני שידיעתו ית' במה שלא נמצא, בו ג"כ שני ספקות:
3.1. האחד, שהידיעה האמיתית יראה שיחויב שיהיה לדבר נמצא, למה שהאמת בדברים הוא שיהיה בשכל, כמו שהוא נמצא חוץ לשכל.
3.2. והשני, למה שהידיעה במה שלא נמצא, אם הייתה אמיתית, הנה אופן הידיעה בו, שלא נמצא עדיין ושימצא בעתיד. וכשימצא הידיעה בו שהוא נמצא אז, אין המלט אם כן מהשינוי בידיעתו. ולפי שהשכל מתעצם במה שידעהו, יחויב שיהיה עצמותו משתנה, והוא בתכלית הביטול.
והנה בעניין השלישי, והוא אמרנו שידיעתו ית' בחלקי האפשר מבלתי שישתנה טבע האפשר, בו גם כן שני ספקות:
4.1. האחד, שאם הייתה ידיעתו בהגעת האחד מחלקי האפשר, ויישאר סותרו אפשר כפי מה שיראה מזה, הנה כאשר הגיע החלק האחד כבר נסתלק האפשרות, ותהיה ידיעתו בו ישיגנה שינוי. ולפי שהשכל מתעצם במה שידעהו, הנה יחויב שיהיה עצמותו משתנה, והוא בתכלית הביטול.
4.2. והשני, שאם הונחה ידיעתו בהגעת חלק אחד מהאפשר על שיישאר סותרו אפשר, והוא מבואר ב"אפשר" שכאשר הונח "נמצא" לא יקרה מהנחתו בטל, הנה א"כ כאשר נניח החלק הסותר לידיעתו "נמצא", לא יקרה מהנחתו בטל. אבל כאשר נניחהו "נמצא" יתחייב שני בטולים:
האחד שינוי בידיעתו ועצמותו למה שהשכל מתעצם במה שידעהו.
והשני שהידיעה הקודמת לא הייתה ידיעה, אבל אומד מוטעה. וכל זה בתכלית הביטול והגנות.
אלו הם הספקות אשר הניעו מקצת הראשונים לחלוק על הפינה הזאת כפי מה שהונחה, עד שמהם סלקו הידיעה מזולתו לגמרי. ומהם סלקו הידיעה מהפרטים ההווים הנפסדים, וקבלו אותה על הכללים והאישים הנצחיים.
ולהיות הפרטים בב"ת, יראה שחויב היות הידיעה מקפת בב"ת. ולהיות פשוטי הנבואות מורות על ידיעתו הפרטים טרם היותם, עד שיודיעם לנביאיו, באומרו:
"כי לא יעשה יי אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים",11
ואף בדברים האפשריים הבחיריים כאמרו:
"כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלך ולא ביד חזקה",12
הנה מהצד הזה כבר יחויבו להאמין הפנה הזאת כפי מה שהונחה.
וכאשר לחצם העיון, לפי מה שדמו לחייב הימנעות העניינים ההם, חשבו להעמיד חזון ונכשלו, בשהניחו ידיעתו הפרטים לא במה שהם פרטים, אבל במה שהם חלקי הכללים, והכללים מצד אשר הם שלמות קצתם לקצתם. והוא הצד אשר הם בו מתאחדים כפי הסדור הכולל אשר בעצם השי"ת בתכלית השלמות, ובנפש השכל הפועל למטה ממנו בשלמות, ובנפש הגלגל למטה מהם מאוד בשלמות.
ודימו שלא יחלוק בזה הדת ולא העיון. אם שלא יחלוק בזה הדת למה שהם קבלו ידיעתו הפרטים, ולזה כבר ידעם טרם היותם, ויודיעם לנביאים, למה שאין ידיעתו בהם במה הם אותם הפרטים. אבל ידיעתו מצד הסדור הכולל אשר נמצא בעצמו טרם היות הפרטים נמצאים. ואם שלא יחלוק בזה העיון, זה יתבאר בממה שיאמר:
הנה הספקות אשר חייבו הימנעות ידיעתו בזולתו מהנמצאות אינם ממה שיקשה התרם13.
6.1. וזה, שהראשון מיוסד על שהידיעה שלמות ליודע. ואם היה יודע זולתו, היה נשלם הנכבד בפחות.
וזה ממה שיקל התרו: כי למה שמציאות זולתו הוא נקנה ממציאותו, ומושכל זולתו ממושכל עצמו, הנה לא יתאמת שישלם הנכבד בפחות, שכבר הונח שידיעתו בזולתו הוא מצד הסידור הכולל אשר בעצמו.
6.2. ואמנם השני הוא מיוסד על שהשכל מתעצם במה שידעהו. ואם ידע זולתו, יחויב ריבוי בעצמותו בריבוי הידועים.
היתרו גם כן קל עם מה שנאמר, והוא: שידיעתו אשר הוא מהותו, מקנה המציאות לזולתו. ואמנם הסידור הכולל אשר בעצמו, ואם היה שיכלול ידועים רבים, למה שהוא מהצד אשר קצתם שלמות לקצת, והוא הצד אשר הם בו מתאחדים, כאילו תאמר באדם שגדרו "גשם" "מרגיש" "מדבר", שעם היותו כולל דברים רבים מתחלפים, לפי שקצתם שלמות לקצת, הוא אחד בהם.
ולזה הוא מבואר שהוא יתברך ישיג הידועים מהצד אשר הם בו אחד, ולזה לא ישיג בעצמותו ריבוי.
6.3. ואמנם השלישי, המיוסד על שהדבר הפרטי הוא בלתי מושג כי אם בכוח היולני, הנה הוא מבואר מעניינו שלא יחויב ממנו שיהיה בלתי יודע הסדור המושכל אשר לדברים.
6.4. ואמנם הרביעי, המיוסד על היות העניינים זמניים, הנה הוא מבואר, שהסדור המושכל אינו נתלה בזמן.
6.5. ואמנם החמישי, המיוסד ברוע הסדור הנמצא במין האנושי, לפי מה שיחשב, הנה כשיתבאר שהסדור הוא בתכלית הטוב והחשיבות, כבר יסולק הספק הזה. והנה יתבאר בשלמות בכלל השני מזה המאמר בגזרת הצור14.
7.1. ואמנם הספק הראשון אשר בעניין הראשון מהשלושה, המיוסד במה שאין תכלית לו להיותו בלתי מוקף, ולזה ייראה שהידיעה וההקפה בו הוא מאמר סותר נפשו, הנה הוא ממה שיקל, שאם הייתה הידיעה בו מהצד אשר הוא בלתי-בעל-תכלית, היה מקום לספק הזה. אבל הידיעה בו, לפי מה שהונח, הוא מהצד אשר הוא בעל תכלית, והוא מצד הסדור המושכל.
7.2. ואמנם השני, המיוסד בכמה המתדבק, הנה הוא מבואר, שהידיעה בו אינה מהצד שהוא בלתי-בעל-תכלית, אבל מצד הסדור המושכל אשר הוא כחיי לקבל החלוקה תמיד, לא שיחויב היות ידיעתו בחלקים בלתי-בעל-תכלית מצד שהם בלתי-בעלי-תכלית.
8.1. ואמנם הספק הראשון אשר בעניין השני מהשלושה, המיוסד על שהידיעה האמיתית יחויב שיהיה לדבר נמצא, הנה באמרנו שהידיעה בהם כפי הסדור כולל אשר בעצמו, יתאמת שהוא לדבר נמצא מציאות אשר בתכלית החשיבות.
8.2. ואמנם השני המיוסד בשינוי הידיעה מצד שינוי הדברים הידועים, הנה הוא גם כן ממה שיקל. שאם הייתה הידיעה נסמכת אל הפרטים במה הם פרטים, היה מקום לספק ההוא, אבל הידיעה, לפי מה שהונח, נסמכת אל הסדור הכולל אשר בעצמו, והוא תמיד בעניין אחד בלתי משתנה.
ואמנם השני ספקות אשר בעניין השלישי מטבע האפשר, הנה לפי מה שהונח אין מקום להם. וזה, כי למה שהוא מבואר, כי העניינים האפשריים הם מסודרים-מצד, ובלתי-מסודרים-מצד. וזה שמצד הסדור הכולל הם מסודרים, ומצד הבחירה האנושית הם בלתי מסודרים. וכבר הונה שהידיעה בהם הוא מצד הסדור הכולל, שהוא הצד אשר הם בו מסודרים ומוגבלים. הנה אם כן בצד אשר הם בו בלתי מסודרים ומוגבלים לא תהיה הידיעה בהם. כי אם הייתה הידיעה בהם, כבר היו מסודרים ומוגבלים, וכבר הונחו בלתי מסודרים ומוגבלים. ולזה הוא מחויב, לפי מה שהונח, שתהיה הידיעה בדברים האפשריים, היותם אפשריים לבד, לא בהגעת החלק האחד מהאפשר.
זהו העולה מדבריהם, והוא המכוון בפרק הזה.
הערות:
1. ע"פ רלב"ג, מלחמות ה' (ליפציג תרכ"ו, - ברלין תרפ"ג) ג, ב 123-122.
2. ראה פרק ב 6, פרק ד 4.
3. בפרק א', בתחילה.
4. אור ה', מאמר שני כלל שני.
5. ראה פרק ב 7, פרק ד 5.
6. בפרק א' 1.
7. כמה מתדבק: דבר שכל גודל שבו ניתן לחלוקה נוספת, אם ה' יודע מה שאין תכלית לו, אזי הוא יודע לכמה חלקים יתחלק הכמה המתדבק. והרי מעצם ההגדרה הכמה המתדבק יכול לחזור ולהתחלק. משמע: ה' אינו יודע לכמה יתחלק... (מלחמות ג, ב ע' 124).
8. ראה פרק ב 8, פרק ד 6.
9. ראה פרק ב 9 פרק ד 7.
10. רלב"ג, מלחמות ג, ד ע' 139--138; ג, ו ע' 150--149, וראה בע' 149 התייחסות לפסוק "כי לא יעשה ה' א' דבר" וכו'.
11. עמוס ג: ז.
12. שמות ג: ט.
13. רלב"ג, מלחמות ג, ד, 144-140.
14. ראה לעניין זה גם מו"נ ג: י-יב.
