כי כמו שהרופא ייתן הנהגה אל החולה עד זמן משוער אצלו שלא יגלהו אל החולה, וכשיגיע הזמן שראוי שנתחזק כבר החולה מחוליו, ישנה הרופא הנהגתו ויתיר מה שאסר ויאסור מה שהתיר.
ואין לחולה להפלא מזה, כי אין זה ממה שיחייב שינוי בחוק כוונת הרופא הראשונה, ולא ממה שיחייב חסרון בחוק הרופא לומר שלא נתן בתחילה הנהגה מספקת לכל הזמנים.
כי הרופא כשנתן ההנהגה הראשונה, כבר ידע הזמן שראוי שיתנהג החולה על פיה. ואף על פי שלא גלהו אל החולה, ידע הזמן הראוי שתשתנה ההנהגה ההיא כפי מה ששיער מטבע החולה הזמן שצריך לו כדי שישתנה מן החולי אל הבריאות. ובהנהגה הראשונה הייתה כוונתו לתקן טבע החולה אל שיהיה ראוי ומוכן לקבל ההנהגה השנית הראויה לבוא אחר ההכנה שהכינה ההנהגה הראשונה, ובהגיע הזמן ההוא ישנה אותה להנהגה אחרת הייתה מכוונת וידועה אצלו בתחילה.

וכמו שיהיה חסרון בחוק הרופא שיצווה לתת המזונות החזקים כלחם והבשר והיין אל הקמים מהחולי, והילדים ויונקי שדים עד יגדלו או יתחזק טבעם לסבול המזונות החזקים, כן יהיה חסרון בחוק נותן התורה שיתן הנהגה שווה בכל הזמנים למתחילים ולמורגלים. אבל ראוי שישנה אותה כפי השתנות הכנת המקבלים. ואחר שיורגלו בהנהגה אחת דקה, יעלה אותם להנהגה יותר חזקה, תאות להם כפי טבעם, כלחם והבשר והמזונות החזקים, שאף על פי שאינן ראויים לקטנים, הם מזון ראוי ונאות אל הגדולים לפי טבעם. ואחר שהורגלו בו מעט מעט, ראוי לשנות הקטנים אליהם אחר שיגדלו.
כמו שיעשה המלמד עם התלמיד שירגילהו בתחילה בדבר קל ההבנה, עד שיורגל בלימוד מעט, ואחר יעתיק אותו למדרגה חזקה ועמוקה, שלא היה ראוי אליה בתחילת לימודו וקודם שהורגל.

דברי תורה - קילורית לעין, מלוגמא ללב, כוס עיקרין לבני מעיים וכו'
שנאמר ולכל בשרו מרפא. (משלי ד' כ"ב)