|
[תחיית המתים] כמו שמציאות אבן תמשוך הברזל הוא אמת גמור, אף על פי שלא יגזרהו ההיקש, הואיל והעיד עליו הניסיון, אם כן ראוי להאמין שהקב"ה הוא יחיה את המתים אף אחר שיחזרו לעפרן, כי הדבר הזה מציאותו מצוייר אצל השכל. [תחייה ולא יצירה חדשה] כי העצים שנדלקו פעם אחת וקיבלו צורת האש, אף על פי שנכבו, הנה הם יותר מוכנים לקבל צורת האש פעם שנית מאשר היו בראשונה. וכמו מי שקיבל רוח נבואה פעם אחת ונסתלק ממנו, כי הוא יותר מוכן בלי ספק אל שיקבלהו פעם שנית ממה שהיה בראשונה. וזה, כי הדבר שקיבל אי זה שפע או כוח עליון, אף על פי שנסתלק ממנו השפע או הכוח ההוא, כבר נשאר במקבל ההוא אי זה רושם מהמעלה שהיה בשפע ההוא שקבל ראשונה. ובעבור זה הוא שאמרו רבותינו ז"ל: (מגילה כ"ה) |
והשמותי את מקדשיכם (ויקרא כ"ו)
אף כשהן שוממין הן בקדושתן, |
| ואמרו: |
תשמישי קדושה נגנזין.
|
| וזה בעבור הרושם שנשאר בהם מהדבר האלוהי שהיו משכן לו או תשמיש אליו. |
|
וכן על זה הדרך נאמר שהגוף שהיה משכן לנפש שהיא כוח עליון, שאף על פי שתצא ממנו בעת המוות, שכבר נשאר בו איזה רושם מהכוח האלוהי ההוא שקיבל ראשונה.
וראיה לדבר האיש ההוא המת שנקבר בקבר אלישע, שהיה כוח בעצמות אלישע להחיותו כשנגעו בו. ואין ספק שנפש אלישע כבר הסתלקה מהגוף מכל וכל, כי כבר עבר עליו שנה שמת, כמו שהעיד הכתוב על זה, ואף על פי כן כשנגע האיש המת ההוא בעצמות אלישע קם ועמד על רגליו, וזה מצד הרושם שנשאר בעצמות מהדבר האלוהי שהיו משכן אליו. ובסיבת זה הוא שאנו משתטחים בעת צרה על קברי הצדיקים, כי מצד הרושם שנשאר בעצמות ההם מהרוח האלוהי שהיו משכן לו, והם יותר מוכנים מזולתם להימצא על ידם השפע האלוהי. כמו שהיה העניין במטה משה, שעם היותו עץ יבש, מצד שנמצא ביד משה בעת שהתחיל השפע הנבואי לחול עליו, היה מצטרף תמיד בעשיית האותות. אמר השם יתברך למשה: ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות (שמות ד'), ואמר אלישע לגחזי: ושמת משענתי על פני הנער (מלכים ב' ד'). [תחיית המתים] |
דלא הוו - חיי, דהוו חיי לא כל שכן.
|
|
כלומר, שהדבר שלא היה ראוי לקבל כוח עליון וקבלו פעם אחת, כל שכן שראוי שיקבלנו פעם שנית, לפי שכבר נשאר בו איזה רושם והכנה לקבלו פעם אחרת יותר בנקל מבראשונה.
והמקבל שיש בו הכנה לקבל אי זה כוח או שפע כאילו יש בו כוח להכריח הנותן להשפיע עליו השפע או הכוח ההוא. כמו שנראה שהאש שאין מדרכו לירד למטה, שהנר כאשר נשאר אחר שכבה כוח האש מעלה עשן כל שהוא, אם יושם הנר ההוא שֶׁכָּבָה תחת נר אחר דולק, יכריח העשן העולה את האש אשר בנר הדולק להוריד הלהב דרך העשן אל הנר שכבה, וישוב להדליק כבראשונה. ולזה הוא שדימה הכתוב נשמת אדם לנר באומרו: נר אלוהים נשמת אדם (משלי כ'), כלומר: כי נשמת אדם היא כאור הנר הדולק, שאף אחר שנסתלק מהפתילה, תשוב להידלק שנית יותר בנקל מבראשונה בסיבת הרושם שנשאר בה מהאש. כן אור הנפש אחר שנסתלק מן הגוף אפשר שישוב אל הגוף ויחול בו שנית בסיבת ההכנה שנשארה בו יותר בנקל ממה שחלה בו בתחילת היצירה, וזה יהיה כאשר תגזור החכמה האלוהית. [ברכת מחייה מתים] ואמרו: מכלכל חיים בחסד, ואחר המוות אמרו: מחיה מתים ברחמים רבים, ואמרו אחר כן: סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים וכו'. לרמוז שאין גבורת המקום כגבורת בשר ודם: כי גבורת בשר ודם היא להשפיל האנשים ולהכניעם וגבורת ה' יתברך היא בהפך כי הוא סומך נופלים, וכן גבורת בשר ודם היא להכות ופצוע ולהחליא, וה' יתברך בהפך כי הוא רופא חולים, וכן גבורת בשר ודם היא לענוש נכסים ולאסורין, וה' יתברך בהפך כי הוא מתי אסורים, וכן גבורת בשר ודם הוא להבטיח על שקר מדעתו, כי מי הוא זה ערב אל לבו לגשת אליו לומר לו שיקיים אמונתו, והשם יתברך בהפך כי הוא מקיים אמונתו, ולא לחיים בלבד שהם מבקשים מלפניו, כמו שאמר המשורר: זכור דבר לעבדך על אשר יחלתני (תהילים קי"ט), אבל גם לישני עפר, שהם המתים שאין בהם כוח לבקש מלפניו על עצמם, הוא מקיים אמונתו להם להחיותם. כמו שכתוב בספר התורה: אני אמית ואחיה (דברים ל"ב). ואמרו רבותינו ז"ל: |
יכול מיתה באחד ותחייה באחר?
תלמוד לומר: מחצתי ואני ארפא, מה מחיצה ורפואה באחד אף מיתה ותחייה באחד. (סנהדרין צ"א ב). |
|
ועל היות זאת האמונה היותר מיוחדת מן האמונות המקובלות באומה, קבעוה מיד אחר ברכת אבות. והזכירו לשון רחמים רבים על תחיית המתים לפי שחיי האדם נחלקים לשלושה חלקים: |
שני העליה,
ושני העמידה, ושני הירידה. |
|
ובשלושה הזמנים הללו הקב"ה זן את האדם ומעמידו בחיים חייתו בחן ובחסד וברחמים. ועל כן נזכרו אלו השלושה לשונות בברכת הזן שתיקן להם משה לישראל, כנגד שלשה זמנים הללו. כי בשני העליה שהתמורה הנעשית מן המזון היא רבה ויותר מן ההתכה, אין צריך חסד גדול להעמיד אדם בחיים. אלא כי לפי שהתמורה אינו דומה מכל וכל ללחות השורשי, צריך איזה עזר אלוהי, ועל כן יספיק לזה חן האל יתברך, ובשני העמידה שההתכה היא שווה אל התמורה או קרוב לה, יצטרך עזר יותר גדול והוא חסד האל להעמידו בחיים. ובשני הירידה שההתכה מרובה מאוד מהתמורה הבאה מהמזון, צריך האדם רחמים להעמידו בחיים. אבל לאחר המוות לא יספיק להחיות את האדם לא חן ולא חסד ולא רחמים, אבל צריך רחמים רבים. ולזה אמרו: מחיה מתים ברחמים רבים. [דרך תחיית המתים] [גורל הקמים לתחיית המתים] כי הרמב"ם ז"ל ורבים אשר אתו מחכמי ישראל אומרים כי המתים אחר שיחיו ישתמשו בכל הרגשותיהם החושיות כמנהג העולם, ואחר ימותו וישובו לעפרן. והר' מאיר הלוי והרמב"ן ז"ל אומרים שאחר התחייה יחיו המתים הזמן שאפשר להם לחיות כפי טבעם, ואחר כך יזדכך גופם כאליהו, ויתקיימו בגוף ונפש, ומן אז והלאה לא ישתמשו במורגשיהם ולא יאכלו ולא ישתו ולא ימותו, אבל יתקיימו תמיד בלא אכילה ושתיה. וכן יראה שהוא דעת קצת רבותינו ז"ל שאמרו: (סנהדרין צ"ב) |
צדיקים שעתיד הקב"ה להחיותם אינם חוזרים לעפרם.
|
|
וזה הדעת גם כן אף על פי שיראה זר, כבר אפשר שתבוא האמונה בו, כי כבר יצויר מציאותו אצל השכל, והעיד עליו הניסיון במשה שנתקיים ארבעים יום וארבעים לילה בלי אכילה ושתיה. אלא שמשה לא נתקיים תמיד בגוף כי מת בבוא עתו, והם יאמרו כי יתקיים תמיד וראייתם מאליהו. והתשובה לכל זה וכיוצא בו הוא כמו שהשיב רבי יהושע בן חנניה לאנשי אלכסנדריא: |
לכשיחיו נֶחְכַּם להן. (נדה ע')
|
|
[מי יקום בתחיית המתים] אם התחייה כוללת לכל העולם כמו שקצת האומות אומרות, או תהיה לכלל האומה או לקצתם. כי זה דבר לא נמצא בכתובים רמז חזק, וזה כי מה שנאמר לדניאל: ורבים מישני אדמת-עפר יקיצו (דניאל י"ב), אם הוא רמז לתחיית המתים, יורה על שהתחייה לא תהיה לכל העולם ולא לכלל האומה וגם לא לרובם, אלא למעטים מהם. כי לשון ורבים אינו נאמר על רוב ישני-עפר אלא על מעטים, כמו ורבים מעמי הארץ מתיהדים, (אסתר ח'), שאינו נאמר על רוב עמי הארץ אלא על מעטים מהם, הם שלשה או חמישה או עשרה או מאה או אלף על דרך משל, כמו רבים יחלו פני נדיב (משלי י"ט). וכן אמרו רבותינו ז"ל: |
גבורת גשמים לצדיקים ולרשעים,
תחיית המתים לצדיקים בלבד (תענית ט'). |
|
ואם נאמר שתחיית המתים תהיה לכל העולם או לכלל האומה, שיחיו כולם ויעמדו בדין ביום מיועד לדון את כל העולם, והצדיקים יישארו בתענוג מתמיד, והרשעים יישארו בחיים בצער מתמיד, לא יהיה הכתוב אם כן מדבר על זמן התחייה. [פירוש הפסוק "ורבים מישני עפר יקיצו"] וזה אמרו: אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם (דניאל י"ב). והביאו קצת האחרונים ראיה לדברי המפרשים הללו, כי המתים שהחייה יחזקאל שהיה במראה הנבואה, כמו שאמר הכתוב: הייתה עלי יד ה' ויוציאני ברוח ה' וגו' (יחזקאל ל"ז), וכל הפרשה היה משל לשפלות אומת ישראל בגלות בבל, ושהיו כמתים קבורים באפס תקווה, וחזרו בבית שני להיות במעלה גדולה בימי החשמונאים שנסתרסה עבודת אלילים בימיהם, והכירו וידעו כי ה' הוא האלוהים כל העולים מגלות בבל. אמר הכתוב מעיד על זה: העצמות האלה כל בית ישראל המה הנה אומרים יבשו עצמותינו (ו)אבדה תקוותנו נגזרנו לנו (שם). ובסוף אמר: הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי, והבאתי אתכם אל אדמת ישראל. וכל זה משל על עלותם מהגלות והתישבם בארץ, ומתוך כך הכירו השי"ת. אמר הכתוב: וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם, והעליתי אתכם מקברותיכם וגו' ונתתי רוחי בכם וחייתם והנחתי אתכם על אדמתכם (שם). וכן הוא מסקנת הגמרא בפרק חלק (סנהדרין צ"ב): |
ר' יהודה אומר: באמת משל היה.
|
| ואף על פי שנחלקו עליו בגמרא ואמרו: |
אני מבני בניהם ואלו תפלין שהניח לי אבי אבא, גוזמא בעלמא קאמר, דהא קיימא לן כל באמת (משל היה) הלכתא היא.
|
|
ולפי דברים הללו, כי ורבים מישני אדמת עפר יקיצו (דניאל י"ב,) אינו מדבר על התחייה, אפשר שתהיה התחייה כוללת אם לכלל העולם או לכלל האומה, אלא שלא ימצא בכתוב רמז אליה. כי אמרו: הקיצו ורננו שוכני עפר (ישעיה כ"ו), כמו: מקים מעפר דל (שמואל א' ב') וכיוצא בו, ויאמן תחיית המתים על צד הקבלה בלבד, כי אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא שאמרו רבותינו ז"ל: |
מה מחץ ורפואה באחד
אף מיתה ותחייה באחד (פסחים ס"ח). |
|
[זמן תחיית המתים] ואולם עיקר תחיית המתים תהיה ליום הדין: לכלל האומה או לרובה או לכלל העולם או לרובו כי כולם ראויים לשכר ולעונש. [הגוף יקום או הנפש] וראוי שיקומו עם ראובן גופות רבות מתחלפות כפי התחלפות עתותיו, כדי שיתענגו כולם, ושנאמר שיקום ראובן בחומר ובמזג מתדמה אל המזג הקודם כדי שתחול נפשו בחומר ההוא עם המזג ההוא, ושיתענג החומר הדומה אל חומרו, כמו שכתבנו למעלה בשם הר' אהרן הלוי ז"ל, סר אם כן היושר האלוהי, שאמר שהוא המביא אל תחיית המתים, כדי לשלם לו שכר עמלו. אינו כן, כי אין ראוי שישולם שכר אל שמעון חלף העבודה אשר עבד ראובן! וכבר פירשנו בשעבר המאמר שהביאם לחשוב שהשכר והעונש יהיה לגוף גם כן כמו לנפש, וביארנו שאין עניין השכר שווה אל עניין העונש, כי טבע העונש יחייב המצא גוף או דבר מגביל לנפש כדי שתקבל הנפש עונשה בו, מה שלא יחוייב כן בשכר, ובעבור זה הסכים הרמב"ם שעיקר הגמול האלוהי אל האדם הוא לנפש ולא לגוף. ולזה מה שיראה שעיקר התחייה לא תהיה לתת שכר לגוף אלא כדי שיקנה האיש ההוא שלמות יותר גדול מאשר קנה בתחילה כשהיו לו המונעים המעיקים אשר מחוץ, כמו מצד הגלות או העוני או זולת זה, ולא בא העיכוב מצד רוע בחירתו ומצד עצמו כלל. ואם כדי להודיע עוצם יכולת השי"ת ולפרסם בעולם אמונת האמת, ולפי זה יתחייב שתהיה התחייה לצדיקים בלבד, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, ושתהיה התחייה בזמן המשיח, וימצא בכתוב סמך אליה, במה שנמצא שנאמר לדניאל: ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין (דניאל י"ב). וקץ סתם יאמר על קץ הגאולה, ואמר ותנוח, כלומר: שימות קודם הקץ, ואחר כן ותעמוד, לרמוז על התחייה שיהיה בזמן המשיח לצדיקים גמורים. ואם יאמר קץ על המיתה, שהוא כמו (בראשית ו') קץ כל בשר יהיה, ותעמוד גם כן הבטחה על שיחיה הוא בתחיית המתים, שאם היה מדבר על עולם הבא אחרי המוות איך יאמר כי אחר שינוח שיעמוד לגורל קץ הימין, כי אין עניין לקץ הימין עם עולם הבא. אבל בלי ספק ירמוז על התחייה ההיא לצדיקים בזמן המשיח. והתחייה הכוללת שתהיה ליום הדין לא נמצא בכתוב רמז אליה, כי מה שאמר הכתוב: וקבצתי את כל הגוים והורדתי אותם אל עמם יהושפט ונשפטתי עמם שם על עמי ונחלתי ישראל וגו' (יואל ד'), אינו מדבר בתחייה כלל לפי קשר הפרשה, ותאמן על צד הקבלה בלבד. וזהו הדרך היותר נכון שבררתי מדברים הללו. והאומר שבזמן התחייה - יעמדו הגופות בנועם מתמיד או בצער מתמיד בלי אכילה ושתיה, ושלא ימותו עוד אחר התחייה כדי שיקבלו שכר מתמיד או עונש על מעשיהם, ושהתחייה לא תהיה לכל העולם ולא לכלל האומה ולא לרובה אלא למעטים ממנה, והם הצדיקים הגמורים - הנה הוא כמי שקיבץ בין הסילוק והקיום ולא ירגיש בזה. כי האומר שהתחייה היא לקצת האנשים זולת קצת, אין התחייה לשלם שכר אל הגוף, אלא או לפרסם אמונת השם בעולם מצד הנס הנפלא הנראה לעין כל, או לתת דרך אל הצדיק שיזכה לנועם ומדרגה אשר לא יכול לזכות אליה בראשונה מפני עול הגלות ויתר הטרדות והמעיקים המונעים את האדם מלהשיג השלמות שאפשר לו כפי טבעו. |
|
[השכר והעונש נצחיים או זמנים?] [טענה כי ראוי שהשכר יהיה זמני] כי מי שהכה את חברו וסימא את עינו או שבר את ידו, ראוי שיסמאו את עינו או ישברו את ידו. וכן מי שציער את חברו כשיעור שעה ראוי שיהיה עונשו לצערו כשיעור שעה ולא יותר כפי היושר והשיווי האמיתי. ומי שההנה את חברו מעט, ראוי שיהיה שכרו מעט כשיעור ההנאה או התענוג שקיבל האחר. ואם כן אפוא במה יזכה ילוד אישה לשכר נצחית ולנועם מתמיד לנפש לבדה או לנפש ולגוף כאחד, כפי מה שיאמרו בעלי הדתות וכפי מה שביארנו אנחנו? [טענה כי ראוי שהשכר יהיה נצחי] ויתחייב מזה שאם מדרגת הנעבד הוא בלתי בעלת תכלית, שיהיה השכר בלתי בעל תכלית, ומזה הצד ייעדו בעלי הדתות שכר בלתי בעל תכלית בעבודת השם, לפי שהוא יתברך בלתי בעל תכלית במעלה. ויתחייב לפי זה גם כן שיהיה עונש ממרה פי השם בלתי בעל תכלית על זה הדרך. [דחיית טענה כי ראוי שהשכר יהיה נצחי] וזה כי העבודה הנעשית למלך בוודאי ראוי שיקובל עליה שכר יותר גדול מעל העבודה הנעשית לאדם אחר כפי מדרגת התועלת המקובל, ואחר שהתועלת שיקבל המלך הוא יותר נערך מהתועלת שיקבל אדם אחר, ראוי שיהיה השכר יותר גדול. אבל השי"ת אחר שאינו מקבל שום תועלת בעבודה כלל, כמאמר אליהוא: אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח? (איוב ל"ה), אין ראוי שיהיה השכר נערך אל הנעבד, אלא אל העבודה, וכפי הטורח שסובל העובד בעבודה ההיא. ואחר שהעבודה נעשית בזמן ראוי שיהיה השכר זמני, וכן העונש על זה הדרך ראוי שיהיה גם כן זמני, כמאמר אליהוא: אם חטאת מה תפעל בו? ורבו פשעיך מה תעשה לו? (איוב ל"ה). [ראוי שהעונש יהיה נצחי] כי לכך חילקה התורה בין שוגג למזיד, להורות שעיקר החטא הולך אחר כוונת החוטא לא אחר הפועל בעצמו, כמו מי שהמרה פי מלך גדול ועבר על מצוותו, שאף על פי שלא הגיע מזה שום נזק למלך, הוא חייב מיתה, כי אחר שהייתה כוונתו לזלזל בכבודו של מלך, ראוי שיהיה נענש כפי כוונתו, לא כפי הפועל המגיע ממנו בלבד, ולזה ראוי שיהיה העונש המגיע לרשע נצחית כמו שהשי"ת נצחית ובלתי בעל תכלית. וכן יראה שהוא דעת רבותינו ז"ל שיש עונש נצחית מגיע לרשעים על פועל זמני. אמרו במסכת ר"ה ( י"ז) על קצת הרשעים שיורדים לגיהנום ונידונים בה לדורי דורות, שיראה מזה שיש עונש נצחית ונערך אל הנעבד ולא אל העובד. ולזה יראה שאף על פי שאין ראוי בשכר שיהיה נצחית ונערך אל הנעבד לפי שורת הדין, כמו שביארנו, שהעונש ראוי שיהיה נצחית ונערך אל הנעבד כפי כוונת החוטא כמו שביארנו. ויתחייב מזה לחלק בין השכר והעונש. כי השכר ראוי שיהיה משתלם כפי התועלת המקובל בלבד, ואחר שהעובד עצמו יודע שאין שום לתועלת מגיע מזה אל הנעבד, ראוי שיהיה שכרו זמני כפי הפועל הזמני שעשה, או כפי הטורח שסבל בלבד. אבל העונש ראוי שיהיה נצחית כפי כוונת החוטא שיכווין למרות פי השם שהוא נצחית ובלתי בעל תכלית. וייראה שזה הדרך הוא אמיתי, ממה שפירש אונקלוס על פסוק: ומשלם לשונאיו אל פניו (דברים ז') שתרגם: ומשלם לשנאוהי טבין דאינון עבדין קדמוהי בחייהון לאובדיהון, שמשמעות דבריו הוא, שהשם יתברך משלם לשונאיו בחייהם שכר זמני על מעשיהם הטובים, כדי שיענשו על העברות שבידם באבדון נצחית. ואם היה הדין נותן שהשכר יהיה נצחית ונערך אל הנעבד, איך יקפח השם יתברך שכר כל בריה לשלם לו שכר זמני מועט תחת שכר נצחית שהיה ראוי לשלם לו? וכן אם היה ראוי לפי שורת הדין שהעונש יהיה זמני ובעל תכלית, איך היה האל יתברך מעוות משפט לדון את הרשעים בעונש נצחית, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ר"ה י"ז) שהמינין והמסורות יורדין לגיהנום ונידונין בה לדורי דורות תחת עונש זמני הראוי להם? [במה יזכה האדם לשכר נצחי?] ואם כן חזרה השאלה הראשונה בעינה, במה יזכה האדם לשכר נצחית ולנועם מתמיד כמו שאמרנו. וכמו שבעלי הדתות מייעדים שכר נצחית כמו שמייעדים עונש נצחית, וקבלת רבותינו ז"ל מסכמת בזה שאמרו: כי לעולם יירשו ארץ (ישעיה כ"א) ירמוז על השכר הרוחני שהוא נצחית כמו שאמרו (סנהדרין נ"א): |
כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא
שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ. |
|
ומה שנראה לי בזה הוא, כי אף אם שורת הדין מחייבת שיהיה השכר זמני, הנה השי"ת להיותו רב חסד ומטה כלפי חסד הוא נותן ומשלם השכר לעושי רצונו נצחית ובלתי בעל תכלית, כמו שהוא יתברך נצחית ובלתי בעל תכלית במעלה. וזהו מה שנרמז לאברהם אבינו במחזה כשאמר לו: אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאוד (בראשית ט"ו), כי לפי שהיה אברהם אבינו חושב שהשכר היה זמני, כמו ששורת הדין נותנת, והיה ירא שנתמעטו זכיותיו או נתנכו במה שהצליח במלחמת החמישה מלכים, לכך נאמר לו: אל תירא אברם, אנכי מגן לך, כלומר: אל תירא שנתנכו זכויותיך כי אני הוא המשלם לך שכר, שיכולתי בלתי בעל תכלית, ולכך יהיה שכרך הרבה, כלומר: בלתי בעל תכלית. כי השכר יהיה ניתן בערך אלי ולא בערך אליך, ואל הפועל שהוא בעל תכלית. וסיים העניין: והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. רוצה לומר, כי אברהם האמין בשם במה שייעד לו שכר הרבה, וחשב שזה אמנם הוא צדקה וחסד מאת השם, כי שורת הדין לא הייתה מחייבת שיהיה השכר אלא זמני, בעל תכלית. אבל על צד הצדקה והחסד הוא בלתי בעל תכלית, וזהו שנזכר בתורה בתשלום השכר: שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצוותיו לאלף דור (דברים ז'), וזה הלשון נאמר על זמן בלתי בעל תכלית, כמו: דבר ציווה לאלף דור (תהילים ק"ה). תדע שבמקום אחר נאמר: ועושה חסד לאלפים וגו' (שמות י"ט). ואין ספק כי לשון לאלפים נאמר על זמן בלתי בעל תכלית. והזכיר לשון חסד, כדי שיתבאר מזה שהשכר הוא נצחית על צד החסד, ואולם העונש יהיה נצחית לפי שורת הדין כמו שכתבנו. |
|
[עונש הממרה נמדד לפי גודל המצווה] הרי שחשש שישיגם הכיליון אם יעלה הוא יתברך בשמו הגדול בקרבם, ושאם יעלה המלאך עמם יהיו נצולין מהכליון, ואף על פי שישיגם עונש אחר. כמו שאמר הכתוב: הנה אנכי שולח מלאך לפניך וגו' השמר מפניו ושמע בקולו אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו (שמות כ"ג). כי לא ישא לפשעכם, אין הכוונה לומר שיגיעם עונש יותר גדול בהיותם ממרים פי המלאך ממה שיגיעם בהיותם ממרים פי השם, שהרי אמר הכתוב: כי לא אעלה בקרבך פן אכלך בדרך, אבל הכוונה לומר, כי בהיותם ממרים את פי השם, עם שיש חשש שישיגם עונש גדול שהוא עונש הכליון, מכל מקום היה בזה תועלת אחר, כי הוא יתברך יש בו יכולת לישא פשעם, ועם כל זה אמר השם שיהיה יותר טוב להם שתהיה הנהגתם על פי המלאך. כי אף על פי שלא ישא לפשעם, לא יהיה העונש כל כך גדול בהיותם ממרים פי המלאך, כמו שיהיה בהיותם ממרים פי ה' אם יעלה בקרבם, ויהיו מונהגים על פיו בלי שום אמצעי, כי יגיעם מזה חשש הכליון. הרי שביאר, כי עונש הממרה פי ה' יותר גדול מעונש הממרה פי המלאך. נמצא שהעונש הוא נערך מן הדין אל האדון או אל הַמְּצַוֶּה או אל הנעבד, לא אל העובד. [תורת הגמול בתהלים צ'] ואמר: ה' מעון אתה היית לנו בדור ודור, (תהילים צ'). כלומר: רבש"ע, אף על פי שאני מתרעם על מידת דינך על שאתה משער העונש בערך אליך ולא אלינו, מכל מקום אני מודה כי כל דרכיך משפט, ואיני יכול לריב עמך - לא בבחינת עצמנו ולא בבחינת עצמך ולא בבחינת העונש עצמו. לא בבחינת עצמנו, שאני מודה ויודע שאנחנו גמולי טובותיך, שעשית לנו טובות גדולות עד מאוד, ולא היה לנו לחטוא לפניך. ואחר שאין ראוי לנו לחטוא לפניך, אין לנו להתרעם ממידת דינך. בבחינת עצמנו אחקור שאנו גמולי טובותיך, כי אתה היית לנו מעון ומחסה ומסתר בכל דור ודור. גם לא בבחינת עצמך, לפי שאתה נצחי ובעל תכלית, כי בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל מעולם ועד עולם אתה אל, נצחי ובלתי בעל תכלית במעלה, ועל כן ראוי שייענש הממרה פי כבודך עונש גדול, ועל כן אין אנו יכולים להתרעם ממידת דינך לא בבחינת עצמך. וגם לא בבחינת העונש בעצמו, כי יודע אני כי כל מה שאתה עושה, והייסורין שאתה מביא על האדם, ומה שתשב אנוש עד דכא, אינה אלא לתכלית טוב, כדי שישובו בני אדם בתשובה לפניך, וזהו ותאמר שובו בני אדם. אבל מכל מקום אני מתרעם ומצטער מן הרע הנמשך אלינו מזה הדרך, ממה שאתה מאריך העונש בערך אליך, שאתה בלתי בעל תכלית, והיה לך לשערו בערך אל האדם החוטא שהוא בעל תכלית. כי אם תשערהו בערך אל מעלתך, יכלה האדם כהרף עין, כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור, ואשמורה בלילה, זרמתם שינה יהיו. כלומר: כשתשטוף כל העולם בזרם מים כמו שעשית לדור המבול, הנה יהיו כולם כשינה לפניך, ובבוקר כחציר יחלופו לפניך, כמו החציר שיצמח בבוקר וחלף זמן גידולו כי לערב ימולל ויבש. ומזה ימשך לנו רע גדול, כי כלינו באפך ובחמתך נבהלנו, לפי ששתה עונותינו לנגדך, כלומר: שאתה מעריך עוונותינו בערך אליך, וזהו התרעומות, וגם שאתה משים עלומינו כלומר העוונות שהם נעלמים ממנו או שעשינו בימי עלומינו, למאור פניך רוצה לומר נגד עיניך שלא תשכחם. וימשך מזה כי כל ימינו פנו בעברתך, לפי שאתה משער העונש בצירוף אליך, וכילינו שנינו כמו הגה, רוצה לומר שנינו, שהוא הזמן, והוא מהכמה המתדבק, יכלה כמו הדיבור שהוא מן הכמה המתפרד, שאין חלקיו נדבקים קצתם בקצת, וזה לרוב השינויים העוברים עלינו מיום אל יום, עד שאין הזמן נמשך עלינו ככמה המתדבק, אבל משתנה מיום אל יום ומרגע אל רגע ככמה המתפרד. והיה ראוי לך שתשער העונש בצרוף אל ימי חיינו שהם קצרים, כי ימי שנותינו על רוב יש בהם שבעים שנה, ואם בגבורות יגיעו לשמונים שנה ולא יותר, כי אם ירהבו ויעלו ליותר מהם, הנה הם עמל ואון, ואין ראוי שימנו בכלל החיים. ומה שאני רואה הוא כי זמן חיינו קצר מאוד, כי גז חיש ונעופה, רוצה לומר כי הוא נכרת מהר, וכאילו אנו מעופפים למהירות כלות שני חיינו, כי ימינו הם כצל העוף העובר שאינו עומד כלל או כצל נטוי לעת ערב שהשמש בא מהרה, ועל כן אני כעשב איבש. וכל זה הוא מצד שאתה מעריך העונשים בערך אליך והיה לך להעריכם בערך אלינו שאנחנו בעלי תכלית, שאם אתה בא העריכם בערך אליך מי יוכל להעריך העונש ההוא הראוי אחר שאתה בלתי בעל תכלית, וזה אומרו: מי יודע עוז אפך, רוצה לומר שהוא בלתי בעל תכלית, וכיראתך עברתך, רוצה לומר כיראה שראוי לירא ממך שהוא בלתי בעלת תכלית כן היא העברה שאתה מתעבר עלינו בלתי בעלת תכלית, ולא היה ראוי להיות כן, אבל היה ראוי כי למנות ימינו כן הודע, כלומר: היה ראוי שיהיה העונש לפי מניין ימינו, כי תיבת למנות - מקור בא במקום שם, והודע מעניין ייסורין, כמו ויודע בהם אנשי סכות (שופטים ח'), כמו שכתב רבנו דוד קמחי בספר השורשים בשורש ידע בשם אבן ג'אנח. ויהיה פירוש הפסוק כן: שלפי מניין ימינו שהם מועטים, כן היה ראוי שיהיה העונש המגיע מאתך על העוונות, וכן לפי מניין ימינו שהם מעטים נביא לבב חכמה. ואחר שארך הגלות זמן הגדול ורב שבענו בוז, שובה ה' עד מתי והנחם על עבדיך. שבענו בבוקר חסדך, כלומר: בזמן הבחרות, בעניין שנרננה ונשמחה בכל ימינו. ואם לא יהיה כן בזמן הבחרות, שמחנו כימות עניתנו, שנות ראינו רעה. ואם תאמר שהבאים אחרינו יבואו ויירשו ארץ, הנה יותר ראוי שנראה אנחנו חלקנו בטוב ההוא, וזהו יראה אל עבדיך פועלך, וימשך מזה הדרך על בניהם. ויהי נועם ה' אלוהינו עלינו ומעשה ידינו, כלומר: שנצליח בכל מעשינו בעניין שיגיע בהן הנעימות שיש בפעולות האלוהיות, כמו שביארנו בהקדמת הספר. [תהלים צ"א - תשובה לשאלות בתהלים צ'] וחילק הצדיקים לשלוש או לארבע מדרגות: הראשונה מדרגת יושב בסתר עליון ומתלונן בצל שדי, והוא מדרגת כלל המאמינים בתורה ומקיימי מצוות בישראל. והמדרגה השנית הצדיק הבוטח בה' ואומר: כי אתה ה' מחסי עליון שמת מעונך. והשלישית מדרגות האוהב את השם וחושק בו, ועליו אמר: כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי יקראני ואענהו וגו'. והתחיל המשורר בתחילת דבריו ואמר: אמר לה' מחסי ומצודתי, אלוהי אבטח בו כי הוא יצילך מפח יקוש וגו'. כלומר: אתה האיש היושב בסתר עליון ומתלונן בצל שדי, אל תפחד מהצרות, כי אני אומר לך בעבור השם שהוא מחסי ומצודתי, שהוא אלוהי אשר אבטח בו, כי הוא יצילך מפח יקוש וגו', ומכל הצרות המתרגשות לבוא בעולם. והשלים עניין המדרגה הזאת עד ושלומת רשעים תראה. ואחר כך התחיל בבעלי המדרגה השנית והוא האומר: כי אתה ה' מחסי וגו', ואמר עליו: לא תאונה אליך רעה וגו', עד תרמוס כפיר ותנין, כי אמר לה' מחסי ומצודתי אלוהי אבטח בו, שאמר משה בתחילה, שב אל המדרגה הזאת גם כן, ולכל שאר המדרגות. ובמקום כי הוא יצילך מפח יקוש, שאמר בתחילה, הוא מתחיל בבעל המדרגה הזאת לא תאונה אליך רעה וגו', כלומר: אתה האומר כי אתה ה' מחסי וגו', אני אומר לך בעבור השם יתברך שהוא מחסי ומצודתי, ושהוא אלוהי אבטח בו, כי לא תאונה אליך רעה, שאבטח בו והוא יצילך מהמקרים הטבעיים והבלתי טבעיים, עד שעל שחל ופתן תדרוך תרמוס כפיר ותנין. וכן אמר בבעל המדרגה השלישית: אני אומר לך בעבור השם יתברך, שהחושק בו יצילהו מכל רע שבעולם, כאילו השי"ת מדבר ואומר: כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו. ואם יגיע למדרגה יותר גדולה, שהיא הרביעית, והוא כי ידע שמי, אז יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה אחלצהו ואכבדהו וגו', כלומר: שהיודע שמו הוא למעלה מכל מדרגות הצדיקים. וּכְלַל דברי משה רבנו ע"ה בזה המזמור, שהצדיקים לפי מדרגותם הם מושגחים להינצל מהצרות מיני השגחות מתחלפות. ויראה לפי דרך זה מפורש כי משה רבנו ע"ה היה מתרעם על זאת המידה, למה שיגיעו העונשים בערך אל השם יתברך הנעבד, ושהיה ראוי שיגיעו לפי מניין שנות האנשים שהם מעטים ולא יותר. וזה יורה שהעונשים המגיעים מהשם יתברך לפי שורת הדין אינם מגיעים בערך אל הממרה והחוטא, אבל בערך מי שחטא כנגדו והמרה את רוחו. |
