האמונות והדעות

על פי הוצאת המכון למחקר ולהוצאת ספרים סורא ירושלים,
ישיבה אוניברסיטה, ניו יורק תש"ל, בתוספת תיקוני המחבר

מאמר רביעי
במשמעת¹ ובמרי, וההכרח והצדק

- המשך הפרק -

הנבחר באמונות ובדעות (האמונות והדעות) לרבנו סעדיה בן יוסף פיומי זצ"ל
תרגם לעברית, באר והכין: יוסף בכה"ר דוד קאפח
מהדורת אינטרנט מעובדת בידי יהודה איזנברג

מאמר רביעי - פרק חמישי

[מה טעם לצוות לצדיק אם ברור שישמע?]
ומצאתי בני אדם שואלים זה לזה בעניין זה, מה הוא אופן החכמה במה שמצווה ומזהיר את הצדיק, שהוא יודע שלא יסור ממשמעתו?

ומצאתי לכך ארבעה פנים:
מהם כדי שיודיעו מה הוא רוצה ממנו.
ומהם כדי שיגיע לו הגמול השלם, לפי שאם ילך במשמעתו ואינו מצווה, לא יהא לו על כך גמול⁹⁹.
ומהם אלו היה אפשר שיתן לו שכר על מה שלא ציווהו, היה אפשר שיענישהו על מה שלא הזהירו, והרי יהיה זה עוול.
ומהם, שכאשר חוזר לו על הצווי על ידי נביא, נוסף על הצווי אשר על פי שכלו, כדי שיזהר וישמר ויקפיד על כך, כאמרו:

ואתה כי הזהרתו צדיק לבלתי חטא צדיק והוא לא חטא חיו יחיה כי נזהר¹.

[מה טעם לצוות לרשע, אם ברור שלא ישמע?]
ושואלים² עוד: ומה אופן החכמה בשליחות³ אל הכופרים, אשר כבר ידוע לפניו שהם לא יאמינו? ומדמים כי זה לריק.

ומצאתי לכך ששה פנים:
מהם, אלו לא שלח אל הכופרים שליחות ולא קבע להם האמונה, הייתה להם התנצלות, והיו אומרים: אילו בא לנו הנביא היינו מאמינים בו.
ומהם, כי מה שבידיעה,⁴ אילו לא יצא אל הפועל כי אז היה הגמול והעונש כפי ידיעתו, לא כפי מעשה בני אדם.
ומהם, כי ראיותיו החושיים והשכליים כפי שהעמידם בעולם הם למאמין ולכופר⁵, כך ראוי שיהיו הוכחותיו הנבואיות כוללות את המאמינים והכופרים.
ומהם, כי כמו שנתברר לנו שהמצווה ברע למי שלא עשהוי הרי הוא מרע לו ונקרא סכל, כן מי שציווה בטוב למי שלא עשהו, הוא מטיב לו ונקרא חכם⁶.
ומהם, שהמצווה בטוב, אם נניח שאם לא ירצה המצווה לקבל צוויו, יהיה צוויו סכלות,⁷ בגלל שזה לא קבלו; הרי כך יהיה מי שציווה ברע, למי שקבלו יהיה צוויו חכמה, מחמת שקיבלו אותו שנצטווה בו, והרי יתהפכו הטוב והרע מכפי אמיתתן ויהיו בהתאם למקבל, וזה הבל.
ומהם, שכמו שהשווה ביניהם⁸ בשכל ובכוח וביכולת, כך ראוי שישווה ביניהם בציווי ובשליחות.

ואחר זה אומר, כי הפועל לריק⁹ אינו אלא מי שעשה דבר שלא ייהנה בו אף אחד. אבל שליחות ה' אל הכופרים, אם הם בחרו שלא ליהנות בה ולא ללמוד ממנה מוסר, הרי המאמינים ושאר בני אדם מתחנכים בה ולומדים. וכפי שאתה מוצא שבני אדם עד עתה ועד לעולם, מספרים זה לזה עניין המבול¹⁰ ועניין אנשי סדום ועניין פרעה ודומיהם.
[הרוצח רצח - מה מקום ה' במעשה זה?]
ושואלים: אם היתה מסירת האדם להריגה אחד ממעשי הבורא, או משום עונש או נסיון,¹¹ כאשר יהרגהו רשע כמו איזבל למקצת הנביאים¹², מה יאמר האומר במעשה זה ואל מי נייחסהו?
אנו אומרים כי המות מעשה ה', והרצח מעשה הרשע. ואם כבר חייבה החכמה¹³ מיתה, אלו לא הזיד הרוצח הזה והרגו, היה מת מסיבה אחרת.

וכך העניין בגנב: אם היה מה שמאבד ה' למקצת ממון בני אדם, או בעונש להם או נסיון¹¹, מה נאמר בגניבה, האם היא מעשה מאת ה'?
והתשובה כי האיבוד מעשה ה', והגנבה מעשה בני אדם. וכאשר חייבה החכמה¹³ שיאבד אותו הדבר, אילו לא גנבו הגנב, היה אבד באופנים אחרים.
וכך ענו שמעיה ואחיו¹⁴ לאחד ממלכי רומי ואמרו, ואנו מחוייבין מיתה לשמים, אם אין אתה הורגנו הרבה מזיקין יש לו לפגוע בנו¹⁵.

ושואלים עוד היאך נענש דוד עליו השלום על עבירה שעשה, בכך שנגרם לאבשלום לעשות כמוה או יותר חמורה ממנה, כמו שאמר:

כי אתה עשית בסתר, ואני אעשה את הדבר הזה נגד כל ישראל ונגד השמש?¹⁶,

אומר אני כי הדבר הזה אשר הודיע אותו נתן לדוד נחלק לשני חלקים,
האחד מעשה ה', והוא ניצחון אבשלום ושליטתו, ושנכנעו לו כל אותם שהיו לדוד, ועל זה אמר:

הנני מקים עליך רעה מביתך.

והשני - מעשה אבשלום ברצונו, ועליו רמז באמרו:

ושכב עם נשיך לעיני השמש הזאת.

ורצה, במה שהקדים לספר לו מה שיעשה אבשלום ברצונו בדוד, כדי להכאיב את לבו בכך.

ושואלים על עניין סנחריב ונבוכדנצר, ומה שעשו בעולם מן הרצח והחורבן ושאר מיני הרשע, והיאך אמר ה' יתעלה על אחד מהם שהוא מטהו, כאמרו בסנחריב:

הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי.¹⁷

ועל השני אמר שהוא חרבו, כמו שאמר בנבוכדנצר:

והחזקתי את זרעות מלך בבל ונתתי את חרבי בידו?¹⁸

אנו אומרים נקודת מעשה ה' יתברך ויתעלה לשני אלה וזולתם, הוא מה שנתן בהם הכוח והאומץ, כמו שהמשיל בחרב ובמטה, ועם זאת כל מה שעשו הם וצבאותיהם, עשו בבחירתם וחייבים עליו עונש, ועל כך אמר:

אפקד על פרי גדל לבב מלך אשור¹⁹,

ושלמתי לבבל ולכל יושבי כשדים את כל רעתם²⁰.

ושואלים עוד כיון שכל המאורעות נעשים בפקודתו²¹, כאשר מסבב למאמין דבר שהוא נאלץ לשקר, הרי הוא הזקיקו לשקר?
בזה יש שתי תשובות:
האחת שהחוקר כאשר מטיב לחקור כיצד הוזקק האדם לשקר, ימצא לכך סיבה בטעות האדם בכלכול מעשיו, ומטיל אותו על אלוהו, וכמו שאמר:

אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו²².

והשני, כי עם השכל אשר נתן בו לא יזדקק לשקר כלל. כי אם יאמר דבר שקול, שאפשר לפרשו כפי אמתתו²³ בדרכי ההעבירה הלשוניים, הרי הוא דובר אמת, ואינו אחראי למה שמפרש השומע דבריו.
וזה כמו שאמר אברהם אבינו עליו השלום על שרה אחותי היא²⁴, והוא מתכוון בפירושו קרובתי. כמו שמצאנו לוט נקרא אח,²⁵ שכך דרך הלשון, והם דמו שהיא אחותו באמת.
ואין עליו הוא תרעומת, אלא עליהם שהם הרשיעו. כי דרך לשאול את הגר על מצבו ועל צרכיו ומה חסר לו, ואין דרך לשאול אותו על מי שעמו מי הוא²⁶, ובפרט שכבר היה לו ניסיון בזולתו כאמרו:

כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום וגו'.²⁷

והואיל וכבר דברתי בעניינים אלו במה שיש בו די, צריך המעיין בספרי זה, להתבונן בתשובות שבהן בכל מה שימצא כיוצא בהן.

הערות:

99. נראה שאין כוונת רבנו שלא יהא לו על כך גמול לגמרי, אלא בבחינת גדול מצווה ועושה מי שאינו מצווה ועושה. ראה קדושין לא א. בבא קמא לח א. פז א. עבודה זרה ג א.
1. יחזקאל ג כג.
2. "יתסאלון" שואלים זה לזה, נדברים, נושאים ונותנים בעניין.
3. על ידי הנביאים.
4. מה שבידיעת ה'.
5. מה שכל אדם מבחין בעין שכלו בין טוב לרע.
6. פירוש תשובה זו, כי מה שהבורא שולח אל הכופרים על אף ידיעתו שלא יקבלו, היא לא בשבילם אלא מצד חכמתו.
7. כפי דבריהם שזה לריק.
8. בין הצדיק והרשע.
9. רבנו ממשיך להשיב על הטענה שהשליחה אל הכופרים לריק ולבטלה היא.
10. צ"ל "כ'בר אהל אלטופאן" עניין אנשי המבול.
11. רבנו לשיטתו כפי שיתבאר להלן במאמרים הבאים, וכפי שבאר בהרחבה בהקדמתו החשובה לספר איוב, שיש שה' מיסר את הצדיק כדי להוסיף לו שכר. וראה גם פירושי רס"ג לתורה מהדורתי לדברים טו הע' 2. והיא שיטת רבים מחכמי ישראל. ולא כן שיטת הרמב"ם, ראה מו"נ ח"ג פרק כב.
12. מלכים א יח יג.
13. החכמה האלוהית.
14. וכנוסח הערוך ערך הרג. ולא כלפנינו ואחיה אחיו.
15. ראה תענית יח ב. וכעין דברי יחזקאל לג ו הוא בעונו נלקח ודמו מיד הצופה אדרש.
16. שמואל ב יב יא. ורד"ק הביא דברי רבנו אלה שם.
17. ישעיה י, ה. וראה תרגומו שם.
18. יחזקאל ל כה.
19. ישעיה י יב.
20. ירמיה נא כד.
21. אפשר לתרגם: במאמרו.
22. משלי יט ג. וכיוצא בזה כתב רבנו בפירושו שם, וזה לשונו: אמר כן, כדי שימנע האדם מלטפול את קשיו וכשלונותיו בעולם על ה' כדרך שעשו השבטים באמרם: מה זאת עשה אלהים לנו? (בראשית מב כח) והיה אותו הדבר מה שעשאוהו בידיהם, אלא נאמר בכל מאורע כמו שאמרו בזמן שנתחרטו על הדבר אבל אשמים אנחנו על אחינו, (שם מב כא) לפי שאין ה' עושה בנו כי אם הטוב, ולפיכך אתה מוצא עלי אומר: וה' הוא הטוב בעיניו יעשה (שמואל א ג יח), וגם דוד אומר: יעשה לו הטוב בעיניו (מלכים א יט יג), ואמר חזקיהו: טוב דבר ה' אשר דבר (ישעיה לט ח). וכפי הכלל שקדם שכל יסורין הבאין על האדם, לא יבצרו מלהיות או למרק עונות שקדמו, או נסיון כדי לגמול לאדם עליו שכר וגמול.
23. כפי שהוא מתכוון בו באמת.
24. בראשית יב יט. כ, ב.
25. שם יד יד.
26. בבא קמא צב א.
27. בראשית כ יא. ואין הדברים ברורים לי, כי מעשה פרעה קדם גם בסדר המקראות וגם בסדר המאורעות, שפרעה לפני הפיכת סדום ולפני הפרד לוט מעמו, ומפשט לשון רבנו משמע כאלו מעשה אבימלך קדם.

הנבחר באמונות ובדעות (האמונות והדעות) לרבנו סעדיה בן יוסף פיומי זצ"ל
תרגם לעברית, באר והכין: יוסף בכה"ר דוד קאפח
מהדורת אינטרנט מעובדת בידי יהודה איזנברג

מאמר רביעי - פרק שישי

[שמונה סוגי פסוקים המראים על חוסר בחירה]
כן אספח לעניין זה כל הפסוקים אשר יש בהן מקום טעות וספק בעניין ההכרח, והואיל ורבים הם בגלל רחבות הלשון כמו שהזכרתי במאמר היחוד.²⁸ שאילו לא התרחבה השפה, לא היה אפשר למצוא בה יותר משמות עצם הדברים בלבד.
לפיכך ראיתי לרשום סוגי ההסבר בהם, כדי שיתאימו למה שמחייב השכל, וכאשר אמנה כמה סוגים הם ואבאר מכל סוג מהם מקצת, המעיין בספר יצרף כל סוג וכל פרט לסוגו כפי דעתו והבנתו.
ואומר שהם שמונה סוגים.

[אזהרה]
הראשון מהם עניין האזהרה, נתחלפה לבני אדם המניעה על ידי האזהרה במניעה בפועל, ויש ביניהם הבדל גדול.
וזה כמו שאמר ה' יתהדר ויתרומם על אבימלך -

ואחשך גם אנכי אותך מחטו לי²⁹.

חשבו שהיא מניעה בפועל, ואינה אלא מניעה באזהרה ובהודעתו שהיא אשת איש, ובאיימו עליו, כאמרו:

הנך מת על האשה אשר לקחת.

ואמר לו עוד:

ואם אינך משיב דע כי מות תמות.

לפיכך נמנע אבימלך מאותה אשה עד שלא יכול לגשת אליה כאמרו:

על כן לא נתתיך לנגוע אליה³⁰.

והרי הוא כמניעת המגרש שלא יחזיר גרושתו אחר שנשאת לאחר, כאמרו:

לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה³¹.

שהוא יכול ברצונו ואינו יכול על פי התורה. וכאמרו:

לא תוכל לזבח את הפסח באחד שעריך³².

וכל הדומה לזה.

[עונש]
והשני המניעה מלהשיג טובות העולם דרך עונש, נתחלף להם במניעה מלהטיב בענייני הדת³³, וחשבו שזה הכרח. והוא כגון אמרו:

השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו: ³⁴,

והכתוב מתכוון בכך שיביא עליהם סיבות שלא יבינו ענייני עולמם, כגון חרב ודבר וכיוצא בהן, ויהיו נבוכים היאך לנהוג נכונה באותו העניין³⁵, כאמרו:

והיית ממשש בצהרים.³⁶,

לוכד חכמים בערמם ועצת נפתלים נמהרה, יומם יפגשו חשך.³⁷,

מסיר לב ראשי עם הארץ וגו', ימששו חשך ולא אור.³⁸,

ואלו דמו שהוא בענייני הדת, ויהיה עניין ושב ורפא לו - ישובו מלהילחם עם אויבם, וישחו ממנו, כמו שאמר במלחמה:

והוא לא יוכל לרפא לכם ולא יגהה מכם מזור.³⁹.

[חיזוק נפש]
והשלישי בחיזוק הנפש בעת בוא שואה של פגע או של שמועה, כדי שלא יאבד בהם האדם. שמעו את זה בכתוב, ודימו שהיא חיזוק הלב מלהיכנע למשמעת ה', ובפרט כאשר יחסה הכתוב ללב מקום בו משכן הנפש⁴⁰. והוא אמרו:

ואני אקשה את לב פרעה^41.
וחזקתי את לב פרעה.⁴²
כי אני הכבדתי את לבו.⁴³

ואמר בסיחון:

כי הקשה ה' אלהיך את רוחו.⁴⁴

הוצרך פרעה לחזוק נפשו כדי שלא יאבד באותו הפגע, אלא יעמוד⁴⁵ עד שיבואו עליו שאר המכות, וכבר באר לו את זה באמרו:

כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואולם בעבור זאת העמדתיך⁴⁶.

אבל סיחון הוצרך לחיזוק כדי שלא יאבד במורא שמועות בני ישראל, כאמרו בזמנו:

אשר ישמעון שמעך ורגזו וחלו מפניך⁴⁷.

וכן אנשי ארץ כנען הוצרכו לחיזוק כדי שלא יאבדם מורא השמועה, כאמרו:

ונשמע וימס לבבינו.⁴⁸

ולפיכך אמר:

כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם⁴⁹.

[הגדרת מעלה או דרגה]
והרביעי קביעת הדרגה והמעלה⁵⁰, ראו בני אדם שנזכר במקרא, וחשבו שהוא הפעלה והשפעה⁵¹. והוא, שהמומחה במלאכה מסוימת מאמת את האמת שבה ומבטל את הבטל. כמו שאנו אומרים שהשופט "הצדיק⁵² את ראובן והכזיב את שמעון", או "הצדיק לוי והרשיע זבולון", ואין הכוונה בכך שהוא הטיל על אחד מהם פעולה מסוימת, ולא שצוהו בכך, אלא הכוונה בכך שהוא ברר עליו וגלהו והעמידו בדרגתו.
וכמו שאמרה התורה הקדושה:

והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע⁵³.

וכך אומרים "קיים הדיין שטר פלוני וזייף שטר פלוני", לא שזייפו בפועל, אלא על ידי הבירור⁵⁴. ונודע לי שאומרים על הדינרים כי השולחני "טייב את זה ופחס⁵⁵ את זה"⁵⁶. ואין כוונתם שהוא פחסו⁵⁵ בידו, אלא הכוונה שהוא הודיע שהוא פחוס⁵⁵.
ואם ידרכו המחשבות בדרך זו תתחזק בהם⁵⁷.

ועל דרך זו אמרו הכתובים שהם מפעולת ה', כמו שאמר:

אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן⁵⁸,

כלומר שהוא יושיבם בדרגת הענווים, ואמר עוד:

והנביא כי יפתה ודבר דבר אני ה' פתיתי את הנביא ההוא⁵⁹,

כלומר גליתי אותו שהוא פתי. וכן אמרו:

מי יפתה את אחאב ויעל ויפל⁶⁰,

מי יקבע לו שהוא פתי. וכן אמרו:

השא השאת לעם הזה ולירושלם לאמר, שלום יהיה לכם⁶¹,

השא דברי המתנבאים בגלותו אותם⁶². וכן שאלת העם

למה תתענו ה' מדרכיך⁶³,

אל תתענו בכך שתדון אותנו שאנחנו תועים, אלא סלח לנו ורחם עלינו.
ומי שלא הבין בדרך זו וכדומה לה עשאם הכרח⁶⁴.

[כפרה]
והחמישי עניין הכפרה. מוצאים שהעבד אומר הטני אליך, ואל תטני ממך, כאמרו:

הט לבי אל עדותיך ואל אל בצע⁶⁵,
אל תט לבי לדבר רע⁶⁶,

וחושב כי הכוונה בשתי ההטיות עניין של הכרח, ואינו אלא עניין כפרה. כלומר: שאם אתה תסלח לי, כבר הטיתני שלא אשוב למרוד בך, ואם לא תסלח לי, יגרום זה לנפשי ייאוש. ותביאני הסליחה לנטות לעבודתך וכמו שאמר:

אלמדה פשעים דרכיך⁶⁷.

[תיאור פעולות ה']
והששי תיאור פעלו בטבע היסודי. חושבים בו שימה בפה והדרכה⁶⁸, כאמרו:

לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון.⁶⁹

הכוונה בזה בעיקר הבריאה כאמרו:

אזן שומעת ועין רואה ה' עשה גם שניהם⁷⁰.

[תיאור דרכי בני אדם]
והשביעי מה שדרך להפליג בו בני אדם⁷¹, וידמה השומע שהוא דוקא, כאמרו:

פלגי מים לב מלך ביד ה' אל כל אשר יחפוץ יטנו⁷²,

יש מי שחושב שיש למלכים סגולה, שהוא נותן בלבם מה שירצה. ואין זה אלא הגזמה, אמר שאפילו המלך, דרך לבו להיות במשמעת ה' כמו המים, ביד עצמו, לכל מקום שירצה המלך מטהו ומעבירו.

[תיאור סיבות]
והשמיני אירוע סיבה שבעקבות ארועה בא ברצון האדם לעשות פעולה מסוימת, והוא על שלשה אופנים:
האחד ההצלה מן האויב שעל ידי כך יתפנה העבד לפעולה מן הפעולות, ואז אומרים שהמצילו מאויביו סבב לו אותו דבר, על דרך ההעברה⁷³, כאמרו:

ויער ה' את רוח שלמנאסר מלך אשור.⁷⁴

העיר ה' את רוח כורש מלך פרס.⁷⁵

ויער ה' על יהורם.⁷⁶

כי שמחם ה' והסב לב מלך אשור עליהם.⁷⁷

ולא שמע אמציהו כי מהאלהים היא.⁷⁸

ולא שמע המלך אל העם כי היתה סיבה מעם ה'.⁷⁹

כל זה בהצלה מאויב ומנזקים.

והשני זכות הדעת ובהירות המחשבה באיזון המזג, כדי שיבין האדם בענייני הדת והחכמה, שמע את זאת וחשב שהיא הכרח, והוא מה שנאמר:

דרכיך ה' הודיעני אורחותיך למדני⁸⁰

הורני ה' דרכך אהלך באמתך⁸¹,

העבר עיני מראות שוא⁸²,

גם ביהודה היתה יד האלהים לתת להם לב אחד⁸³.

והשלישי מופת פלא שעשה הבורא והיתה סיבה שיאמינו בו אנשים רבים, ושמע אותה השומע וחשב את הדבר הכרח. כמאמר אליהו:

ענני ה' ענני וידעו העם הזה כי אתה ה' אלהים ואתה הסיבת את לבם אחורנית⁸⁴,

כלומר שאם תרד האש הזו, ותאכל את הקרבן, יוכשרו בה הלבבות אשר הם אחורנית. ואין נסתר במשפט זה יותר על אות הא, וצריך היה לומר האחרנית⁸⁵.
וכן בזמן הישועה שבו נאמר:

ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחקי תלכו⁸⁶.

ואין הכוונה בזה שום דבר נוסף על גלוי האותות והמופתים.

[טעויות בגלל ניסוח הפסוקים]
ואחר שמונה יסודות אלו, לא נשאר אלא מה שאפשר לטעות בו מחמת נוסח הפסוק, והוא כאמרו:

(הרב כבסני מעוני ומחטאתי טהרני... )
לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי למען תצדק בדברך⁸⁷.

חשב השומע כי השב הזה אומר, שהוא לא חטא אלא כדי שיתקיים בו מה שגזר עליו אלוהו. ואין אמרו למען תצדק מוסב על חטאתי, אלא מוסב הוא על אמרו ומחטאתי טהרני. אמר: סלח לי חטאי, למען יתקיים דברך שאמרת וגזרת, שכל השב אליך ימחל לו⁸⁸.

ושימוש זה רגיל, כעין אמרו:

(עיני ה' אל צדיקים ואזניו אל שועתם.
פני ה' בעשי רע להכרית מארץ זכרם).
צעקו וה' שמע ומכל צרותם הצילם⁸⁹.

שאינו מוסב על פני ה' בעושי רע⁹⁰, אלא מוסב הוא על עיני ה' אל צדיקים⁹¹.

ועם באור זה יסתלקו כל הטעויות שנדמה שהם הכרח, ודרישת בוראנו קיימת על ברואיו בענייני המשמעת והמרי ואין להם שום טענה עליו.
וכמו שאמר הכתוב האנוש מאלוה יצדק⁹², וכפי שאמתו אותו האותות והמופתים והנבואה.

נשלם המאמר רביעי

הערות:

28. במאמר השני, פרק ד ד"ה ואחר כן אומר.
29. בראשית כ, ו. וכך תרגם שם: ואחשוך אנכי אותך על ידי הודעה זו.
30. ברי"ת הושמט קטע זה בגלל טעות דלוג בין שתי תיבות דומות.
31. דברים כד ד. ושם תרגם: אינו סותר לבעלה הראשון.
32. שם טז ה. ושם תרגם: אינו מותר שתזבח את הפסח.
33. מניעה מלעשות תשובה או דבר מצוה. וברי"ת הושמטו כמה מלים בקטע זה.
34. ישעיה ו י. וכך תרגם שם: טמטם לבותם והכבד כח שמיעתם ועצום עיניהם, כדי שלא יראו בעיניהם וישמעו באזניהם, כי אז (אם יראו וישמעו) יבינו לבותם ויחזרו מעצה רעה בענייני עולמם ויירפאו מכך.
35. אפשר לתרגם באותו המעשה, באותו המאורע. והשווה פירוש הרמב"ם לפסוק זה בהלכות תשובה פ"ו הל' ג.
36. דברים כח כט. ושם תרגם: שתהיה כממשש. והוא המשך לפסוק שלפניו.
37. איוב ה יג-יד. ושם תרגם חכמים-המתחכמים. וכתב בפירושו: ותרגמתי מתחכמים, כי האנשים שאומרים עליהם חכמים בסתם אינם רשעים.
38. שם יב כד-כה. ושם תרגם: המסיר חכמת ראשי אנשי הארץ עד שנעשו תועים ובפירושו שם כתב: ואפשר שעניין ויתעם כשכור עשאם נבוכים בענייני עולמם, ודומה לו והיית ממשש בצהרים.
39. הושע ה יג.
40. ראה גם פירוש רבנו לתהלים כז מהדורתי.
41. שמות ז ג.
42. שם יד ד.
43. שם י, א.
44. דברים ב, ל.
45. תרגמתי "יעמוד" כלשון הכתוב, בעבור זאת העמדתיך. ואפשר לתרגם "יתקיים".
46. שמות ט טו-טז.
47. דברים ב כה.
48. יהושע ב יא.
49. שם יא כ.
50. קביעת דרגתו, מעלתו ומעמדו של אדם, אם צדיק או רשע, ישר או רמאי, דובר אמת או שקרן, וכדומה.
51. חשבו שהוא עשאו או גרם לו להכשיר מעשיו ולהיות צדיק, או להיפך. ואינה אלא קביעת מצב עובדתי קיים.
52. "צדק" קבע שהוא נאמן ואמיתי. או קבע שהוא כזבן ושקרן. ומחוסר מילה מתאימה בידיעתי תרגמתי הצדיק, הכזיב.
53. דברים כה א.
54. קבע מעמדו ומצבו.
55. ברי"ת "פתח" וטעה בהבנת המקור.
56. בכ"י מ, מוסיף כאן "כלומר גילה שזה מזויף" וברור לי שהוא הוספה מאיזה מפרש, והלבלר הכניסה בעמוד, ויש למחקה.
57. כוונת רבנו כי אדם האמון על דעות קדומות, עקומות ועקושות. רצופות ונפתלות, יהיה קשה לו לקבל בקלות דברי הסבר אלה של רבנו ולהבין את ישרות ההגיון שבהם, אך אם ימשיך ויתמיד להבין אותם ולהתישב בהם, יתרגל לדרך חשיבה זו ויבין את האמת והנכון שבהם.
58. משלי ג לד. וכתב שם רבנו בפירושו: יש לעברים מלים משומשות בלשונם נקרא הדירוג וקביעת המצב, והוא דומה למה שאומרים הערבים שהשופט הרשיע פלוני, וזייף שטר פלוני, והכזיב דברי פלוני, ואין כוונתם בכך שהשופט עשה שפלוני יהיה רשע, ולא שיזייף ולא שישקר, אלא כוונתם בכל אלה שהשופט קבע שפלוני בדרגת הרשעים, או השקרנים, או הנאמנים, וכך בלשון אבותינו אומרים על השופטים והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע (דברים כה א) כוונתם שהם העמידו כל אחד בדרגתו, וכך אמר ה' אני ה' פתיתי את הנביא ההוא (יחזקאל יד ט) והכוונה בו, העמידו במעמד הפתאים. גם שאלת האבות למה תתענו ה' מדרכיך (ישעיה סג יז) הכוונה אל תחשבנו כרשעים. ועל דרך זו אמר כאן, אם ללצים הוא יליץ, כלומר מעמיד את הלצים בדרגתם, וכך הענווים והחכמים והכסילים גם יחד, ואין בזה מאומה מן ההכרח.
59. יחזקאל יד ט.
60. מלכים א כב כ. וכל הקטע הזה חסר ברי"ת, ושמא לא היה במה"ק, והוסיפו רבנו במהדורה אחרונה, כי גם בפירושו למשלי לא הביאו.
61. ירמיה ד י.
62. כלומר שגילה לכל שדבריהם שוא והשאה.
63. ישעיה סג יז.
64. בכל כ"י "ואשבאההא ג'ברא" וצ"ל "ואשבאההא יג'עלהא ג'ברא" וכמו שתרגמתי.
65. תהלים קיט לו. וגם תרגם: והט לבי בסליחתך אל עדותיך.
66. שם קמא ד. וכתב שם בפירושו: ואין כוונתו באמרו אל תט לבי לדבר רע-ההכרח, אלא כינתו בכך שיצילהו מן האויבים, כדי שלא יטה לבו לחשוב בהם ולא היאך להשמר מהם.
67. תהלים נא טו. ושם יט יד גם מזדים חשוך עבדך, תרגם: וחשוך עבדך מן הזדונות בכך שתמחול לי כדי שלא ישלוט בי נשקם. וראה גם פירושו שם מהדורתי, ובהערות.
68. הדרכה מחשבתית, העלאה על לב, הערה תת הכרתית.
69. משלי טז א. ושם תרגם: לאדם מערכי לבו ומה' דבור לשונו. וכתב בפירושו: פסוק זה מחזק את עקרון הבחירה, שהרי ייחס את פעולת לב האדם לו עצמו. אבל ומה' מענה לשון נדמה כעין הכרח, ואינו באמת כך, לפי שאינו רומז אלא על הטבע היסודי שה' נתן באדם כוח הדבור, כעין אמרו אזן שומעת ועין רואה ה' עשה גם שניהם (משלי כ יב) ולכן זירז את האדם ואמר כיון שהבחירה בידו, ראוי לו שיתבונן שה' ברא לו את הדבור.
70. משלי כ יב.
71. לפי ב, להפליג בדבור.
72. משלי כא א. ושם תרגם: לב המלך בעניין המשמעת לדבר ה', כפלגי המים, להיכן שירצה (ה') ראוי שיטה אותו. ובפירושו שם כתב: ענינו שהמלך יכול להטות את לבו למשמעת לדבר ה' כמו שיכול האדם להפנות את המים לכל מקום שירצה ולכן ראוי שיעשה המלך כן. ולא המלך לבדו בידו הבחירה והיכולת, אלא כל אדם, והזכיר את המלך מפני שיש לו יותר יכולת לקיום המשמעת בתוקף רוממותו ורבוי הממון ורבוי העוזרים וטוב המחשבה.
73. דרך השאלת שמוש לשון שלא במובנו הפשוט.
74. דברי הימים א ה כו. וצ"ל ויער אלהי ישראל את רוח פול מלך אשור.
75. עזרא א, א. דברי הימים ב לו כב.
76. דברי הימים ב כא טז.
77. עזרא ו כב.
78. דברי הימים ב כה כ.
79. מלכים א יב טו.
80. תהלים כה ד. וכתב שם בפירושו: מה שאמר הנביא דרכיך ה' הודעני, וכן הדריכני באמתך, אינו מתכוון בזה ההכרח, כי השכל מחייב, שאין הבורא מכריח לא על משמעת ולא על מרי. וגם אין משמעו שהוא (הנביא) משולל ידיעה, ולפיכך הוא מבקש אותה, אלא שאלתו שיסלק מעליו נזקי השונאים והדאגות כדי שיזדכך שכלו ותהיה ידיעתו נכונה.
81. שם פו יא. וברי"ת הורני ה' דרכך ונחני באורח מישור. שם כז יא.
82. שם קיט לז.
83. דברי הימים ב ל יב.
84. מלכים א יח לז.
85. בכל העניינים הללו ראה פירושי הרמב"ם בפרק השמיני מפרקי הקדמתו למסכת אבות.
86. יחזקאל לו כז.
87. תהלים נא ו.
88. וכן כתב רבנו בפירושו שם: אמרו למען תצדק בדברך, תזכה בשפטך מוסב על תחילת העניין שבו אמר מחה פשעי, הרב כבסני, אמר מחול לי וסלח, כדי שיעמדו דבריך ותתקיים הבטחתך שאמרת, שכל השב וניחם ובקש סליחה אתה מוחל לו.
89. שם לד יח.
90. שם לד יז.
91. שם לד טז. וכן כתב בתרגומו שם: והצדיקים אם צועקים, ה' שומע להם. וכן כתב כפירושו למשלי א טו. ושם הביא עוד דוגמאות שהפסוק מוסב לפני פניו ולא לשלפניו.
92. איוב ד יז.

תוכן מחשבת ישראל