א. אמר הכוזרי: אי אפשר שלא להטריח עליך, שתשמיעני דברים קרובים ומבוארים בשורשי האמונות, על דרך המדברים בדרך הניצחון, ותהיה מותרת לי שמיעתם כאשר הייתה מותרת לך ידיעתם, אם להאמין בהם או להשיב עליהם. כי כבר חסרתי המדרגה העליונה מברור האמונה מבלי מחקר, וכבר קדמו לי ספקות וסברות ודברים עם הפילוסופים ובעלי תורות ודתות שונות. הטוב לי שאלמד ואתחדד בהשבת הדעות הנפסדות הסכלות, כי אין הקבלה טובה אלא עם הלב הטוב, אבל עם רוע הלב החקירה יותר טובה, כל שכן כשיוציא המחקר אל אמונת הקבלה ההיא, ואז יתקבצו לאדם שתי המדרגות, רצוני לומר הידיעה והקבלה יחד.
ב. אמר החבר: ומי לנו בנפש סובלת, שאיננה נפתית לדעות העוברות עליה מדעות הטבעיים והאצטגנינים ובעלי הטלסמאות והמכשפים ואנשי הקדמות והפילוסופים וזולתם, ולא יגיע אל האמונה עד שיעבור על דעות רבות מהאפיקורסים. והחיים קצרים והמלאכה מרובה, אלא ליחידים תהיה להם האמונה בטבע, ותרחקנה מהם הדעות ההם כולם, ויפול בנפשם מיד מקום טעותם, ואני מקווה שתהיה מהיחידים ההם.

וכיון שלא נוכל לעמוד מעשות רצונך, לא אנהג בך על דרך הקראים, אשר עלו אל החכמה האלוקית מבלי מדרגה, אבל אקרב לך ראשי דברים יעזרוך בציור ההיולי והצורה, ואחר כן היסודות הנקראים בערבי אסתקסא"ת, ואחר כן הנפש, ואחר כן השכל, ואחר כן החכמה האלוקית. ואתן לך ראיות מספיקות שאין הנפש המדברת צריכה לגוף, ואחר כן העולם הבא, ואחר כן הגזירה והחפץ והיכולת, בתכלית הקירוב והקצור. ואומר כי המוחשים לא השגנו כמותם ואיכותם כי אם בחושינו, ויגזור השכל כי הם נשואות בנושא, והנושא ההוא יקשה להעלות צורתו על לב, ואיך נעלה על לב צורת דבר שאין לו כמות ולא איכות, וישפוט הרעיון שמציאותו שקר, והשכל משיב עליו, כי הכמות והאיכות מקרים לא יעמדו בעצמם, ואי אפשר להם מאין נושא. וקראו הפילוסופים הנושא הזה היולי, ואמרו: כי השכל ישיגנה השגה חסרה, מפני חסרונה בעצמה, בעבור שאיננה נמצאת בפועל אינה ראויה לתואר מהתארים, ואם הייתה בכוח הנה התואר גשמי.

אמר אריסטו, כאילו היא בושה להראות ערומה, ואינה נראית עד שתלבש צורה. וכבר חשבו קצת אנשים כי המים הנזכרים בתחילת מעשה בראשית כנוי להיולי הזאת, וכי רוח אלוקים מרחפת על פני המים, אמנם הוא חפץ האלוקים ורצונו הנעשים בכל חלקי ההיולי, יעשה בהם מה שירצה, בעת שירצה, כאשר יעשה היוצר בחומר אשר אין לו צורה. וכינה בהעדר הצורה והחבור, בחשך ותהו ובהו. ואחר כן חייב חפץ האלוקים וחכמתו סבוב הגלגל העליון, אשר ייסוב פעם בכל עשרים וארבע שעות ויסובב עמו כל הגלגלים, בשיחודשו בזה בהיולי הזאת אשר היא בחלל גלגל הירח, שנויים כפי תנועות הגלגל. ותחילתם חמום האוויר הקרוב מגלגל הירח, בעבור קורבתו ממקום התנועה, ושב אש זכה, והיא אצל הפילוסופים האש הטבעי, אין לה מראה ולא שריפה, אבל היא עצם זך דק קל, קראו אותו הפילוסופים גלגל האש. ואחר כן גלגל האוויר, ואחר כן גלגל המים, ואחר כן כדור הארץ אשר היא המרכז, כבדה ועבתה בעבור רחקה ממקום התנועה. ואלה הארבע יסודות - מהמזגם תהיינה ההוויות.
ג. אמר הכוזרי: ואני רואה אותם אצלם מתחדשות במקרה, באומרם נקרה לאשר קרב מהגלגל מאד שיהיה אש, ומה שרחק שיהיה ארץ, ומה שהתמצע היה כפי הקרוב מן הגלגל המקיף או מן המרכז, אוויר ומים.
ד. אמר החבר: אבל ההכרח יביאם להודות בחכמה בהיפרד עצם מעצם, כי לא ייפרד עצם האש מעצם האוויר, והאוויר מן המים, והמים מהארץ במעט וברב ובחזק ובחלש, אך בצורה מיוחדת לכל אחד, הושם זה אש וזה אוויר וזה מים וזה ארץ, ואם איננו כן, יש לאומר לומר כי מלא הגלגל כלו ארץ קצתו יותר דק מקצתו, ולאחר שיאמר, אבל מלא הגלגל כלו אש, אך כל מה שירד היה יותר עב אשיות ויותר קר, ואנחנו רואים פגישת יסוד ביסוד וכל אחד מהם שומר צורתו ועצמותו, נראה האוויר והמים והארץ במקום אחד נוגעים זה בזה, ואינם מתדמים, עד שישתנה קצתם אל קצתם בסיבות אחרות משנות אותם, ויקבלו המים צורת האוויר, והאוויר צורת האש, ואז יהיה ראוי היסוד לשם חברו, ויהיו העצמים נכרים בצורתם מלבד מקריהם. והביא זה הפילוסופים לאמור כי שם שכל פועל אלוקי נותן הצורות האלה, כאשר הוא נותן צורות הצמחים והחיים, והם כולם מארבע יסודות, ואין הדלית נכרת מן הדקל במקרים, אבל בצורות, שמו עצם זאת זולת עצם זאת, אך ייפרד במקרים דלית מדלית ודקל מדקל, שתהיה על הדמיון, זאת שחורה וזאת לבנה, וזאת יותר מתוקה, וזאת יותר ארוכה וזאת יותר קצרה, ויותר עבה ויותר דקה, וזולת זה מן המקרים, ואין בצורות העצמיות רב ומעט, כי אין סוס פחות סוסיות מאחר, ולא אנוש יותר אנושיות מאחר, כי גדרי הסוסיות והאנושיות לכל אישיהם מגיעים, והפילוסופים הודו על כרחם כי אלו הצורות נותן אותם עניין אלוקי, וקוראים אותו משכיל נותן הצורות.

ה. אמר הכוזרי: זאת היא האמונה כאשר יכריחנו הכרח השכל להודות בכזה, ומה הוצרכו לומר במקרה, ולמה לא נאמר, כי אשר שם זה סוס וזה אנוש בחכמה אשר לא נשיג אנחנו הפרדתה, הוא אשר שם האש אש והארץ ארץ, לחכמה אשר ראה אותה יתברך, לא במקרה מקרבת הגלגל או ממרחקו.
ו. אמר החבר: וזאת היא הטענה התוריה, ומופתה בני ישראל ומה שהופך להם מן עיני העצמים מה שהופך, ומה שנברא להם מן ההוויות, וכאשר יסתלק המופת הזה ישתוה עמך הטוען עליך בדלית על דרך הדמיון, כי צמחה במה שקרה שייפול במקום ההוא זרע הענבים, וצורת הזרע הייתה במה שנקרה מסיבוב הגלגל ערך מן הערכים, נמזגו בו היסודות מזג, בא ממנו מה שאתה רואה.

ז. אמר הכוזרי: ואני אדבר עמו על הגלגל העליון עצמו מה שהוא שיגלגלהו, ההיה הדבר ההוא במקרה אם לא, ואחר כן אדבר עמו בערכים ההם הגלגליים והם עד אין תכלית מרוב, ואנחנו רואים צורות הצמחים והחיים יש להם תכלית, עליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע, והיה ראוי שתתחדשנה עם חידוש הערכים צורות ותמחנה האחרות.

ח. אמר החבר: היא הטענה, כל שכן עם השגתנו מהחכמה בהרבה מהם, ומה הצורך אליהם, כאשר התבאר בספר תועלת מיני החיים לאריסטו ולגאליניוס וזולתם מפלאי החכמה. וכן יתבאר בבהמות הישוב, כצאן והבקר והסוסים והחמורים, שהם בעבור צורך האדם אליהם, כי אין התקנה בהם שיהיו מדבריות, אבל בישוב לתועלת בני אדם. וכל מה שרמז לו דוד ע"ה באומרו: [תהילות ק"ד כ"ד] מה רבו מעשיך ה', לדחות טענת אפיקורוס היוני, אשר היה רואה כי העולם היה במקרה.
ט. אמר הכוזרי: אף על פי שנצא מענייננו מעט, באר לי כוונת המזמור הזה.

י. אמר החבר: הוא הולך על דרך מעשה בראשית.
התחיל עוטה אור כשלמה, רומז על מאמרו יהי אור.
נוטה שמים כיריעה, רומז אל יהי רקיע.
המקרה במים, רומז אל המים אשר מעל לרקיע. ואחר כן מה שיקרה באוויר מהעננים והרוחות והאשים והברקים והזוועות, ושהם כולם ברשיון, כמו שאמר: [איוב ל"ו ל] כי בם ידין עמים. והליץ בעדם כולם.
השם עבים רכובו, המהלך על כנפי רוח, עושה מלאכיו רוחות, רוצה לומר ששולחם אל מקום שירצה ובמה שירצה, וכל זה תלוי ברקיע.
ואחר כן הועתק אל יקוו המים ותראה היבשה. באומרו: יסד ארץ על מכוניה, ושהמים מטבעם מקיפים ממעל לארץ ויכסוה כלה כלבוש עמקים והרים, כמו שאמר: תהום כלבוש כסיתו על הרים יעמדו מים.
אבל היכולת והחכמה הוציאה אותם מהטבע ההוא והכניסם אל העמקים מקום הימים, עד שיהיה לשם מקום גדול החיים והראות החכמה.
ואמר: מן גערתך ינוסון, כינוי היכנסם אל הימים ותחת הארץ. ולזה רמז באומרו: [תהילות קל"ו ו] לרוקע הארץ על המים, כי הוא כנראה כנגד אמרו: תהום כלבוש כסיתו, וזה כפי טבע המים, והמאמר ההוא כפי היכולת והחכמה, וכמו שאמר: גבול שמת בל יעבורון. וכל זה מכוון לתועלת החיים כאשר ידחה האדם בתחבולותיו ומלאכותיו, רב מימי הנהרות בסכרים וזולתם, לקחת מן המים כפי צרכו לבית הריחיים או לתעלה וזולת זה.
כן רמז הנה באומרו: המשלח מעיניים בנחלים, כדי שישקו כל חיתו שדי, כאשר תברא החיה, ויהיה עליהם עוף השמים ישכון, כאשר יברא העוף.
ואחר נעתק אל תדשא הארץ, באומרו: משקה הרים מעליותיו, כנוי ל"ואד יעלה מן הארץ" (ברא' א), לתועלות בני אדם וזרעו, כמו שאמר: מצמיח חציר לבהמה, שלא יבזו החציר, כי הוא מתועלות בהמות הישוב, בקר וצאן וסוסים וחמורים וזולתם, כנה בעדם בעבודת האדם, רוצה לומר עבודת האדמה לעבוד בהם, ויוציא לב הצמח לעצמו, כאשר אמר: להוציא לחם מן הארץ, דומה לאמרו: הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע, רוצה לומר, שהלב לאדם והקליפות לשאר החיים, כמו שאמר: ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים. וזכר המזונים השלשה אשר יוצאו בעבודת האדמה, והם דגן תירוש ויצהר, וכולם לחם. ואח"כ זכר תועלותם, ואמר: ויין ישמח לבב אנוש, ואח"כ להצהיל פנים משמן. והלחם אשר הוא הלחם הידוע מיוחד, לבב אנוש יסעד. ואחר כן חזר על תועלת ירידת המטר לאילנים, כמו שאמר: ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע.
ותועלת האילנות הגבוהות למין מן החיים, כמו שאמר: אשר שם צפרים יקננו, כאשר ההרים הגבוהים תועלת למין אחד מן החיים, כמו שאמר: הרים הגבוהים ליעלים, והסלעים תועלת למין אחד מן החיים כמו שאמר סלעים מחסה לשפנים, והכל נכלל בזכר היבשה. ואחר כן נעתק אל יהי מאורות, באומרו: עשה ירח למועדים.
וזכר תועלת הלילה, ושהיה בכוונה מאצלו ולא במקרה, ולא תהו במעשהו, ולא במקרים התלויים במעשהו, כי הלילה הוא זמן העדר השמש אבל הוא עם זה מכוון לתועלות, כמו שאמר: "תשת חשך ויהי לילה". ומה שסמוך לו מן המאמר בזיכרון החיות המזיקות לאדם, והליכתם בלילה והאספם ביום, והאדם והחיות הרגילות עם האדם בהפך זה, כאשר אמר: יצא אדם לפעלו ולעבודתו וגו'. הנה כבר נגררו לו החיים הארציים כולם בזכר הנהרות, ואחר כן בזכר המאורות, ונגרר עימהם זכר האדם, ולא נשאר לו אלא זכר החיים אשר במים, ורוב ענייניהם אינם ידועים, והחכמה בהם איננה נגלית לנו כהיגלותה באלו. ושבח על זיכרון אלה אשר החכמה בהם נגלית, באומרו: מה רבו מעשיך ה'.
ואחר כן חזר על זכר הים ומה שיש בו, וסמך לו אמרו: יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו, כנוי לאמרו: [בראשית א' ל"א] וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, ואמר על יום השביעי: וישבות ויברך ויקדש, בעבור שנשלמו המעשים הטבעיים אשר ישלמו בזמן, והגיעו באדם אל מעלת המלאכים אשר אינם צריכים לכוחות הטבעיים, מפני שהם שכלים אינם צריכים בפועליהם אל זמן, כאשר אנחנו רואים השכל יצייר ברגע אחד השמים והארץ, והוא עולם המלאכות ועולם המנוחה, כאשר תדבק הנפש בו תנוח. ועל כן נאמר בשבת, שהוא מעין עולם הבא.
ועתה נשוב אל דברינו על דעת אנשי ההקשה, כי היסודות כאשר ימזגו מזגים סוגים מתחלפים, כפי התחלף המקומות האוויריים והערכים הגלגליים, יהיו ראויים לצורות מתחלפות מאצל נותן הצורות, והיה לכל המוצאים מה שיש להם מכוחות וטבעים המיוחדים להם, ולקצתם דעות במוצאים שכוחותם וטבעיהם ועצמיהם מזגיים בלבד, אינם צריכים אל צורות אלוהיים, ושהצורות אינם צריכות כי אם לצמחים ולחיים אשר תיוחס הנפש אליהם. וכאשר נמזגו מזג יותר דק היו ראויים לצורה יותר נכבדת, תראה בה מחכמה האלוקית יותר, והוא הצמח אשר לו קצת הרגש והשגה, וניזון מן הארץ הטובה הלחה והמים המתוקים, ונמנע מהפך זה, ויגדל עד אשר יוליד כמוהו ויעשה זרע. אז יעמוד מעשהו, ויבקש הזרע ההוא כמו המעשה ההוא לחכמה הנפלאה התקועה בו, הנקראת אצלם טבע, והוא כוח משתדל בשמירת המין, בעבור שלא היה אפשר להישאר האיש ההוא בעצמו, שהוא מורכב מדברים משתנים.

והיה כל אשר לו הכוחות האלה לגדול ולהולדה וקבול המזון, לא ינוע התנועה המקומית, הוא אשר ינהיגהו הטבע על דברי הפילוסופים, ועל האמת שהבורא יתברך ינהיגם בתכונה מהתכונות, קרא אתה התכונה ההיא אם תחפוץ, טבע או נפש או כוח. וכאשר דק המזג יותר ונזדמן להראות בו החכמה האלוקית יותר, היה ראוי לתוספת צורה זולתי הכוחות הטבעים, עד שיגיע אל מזונותיו מרחוק, ויהיו כל אבריו קשורים, לא ינועו כי אם בחפצו, ויהיה יותר מושל בחלקיו מן הצמח, אשר לא יוכל להסתר ממה שיזיקהו, ולא לרוץ למה שיועילהו, והרוח משחקת בו. והיה החי בעת האיברים המניעים במקום, ונקראת הצורה הנתונה לו יתירה על הטבע, נפש. והשתנו הנפשות שינוי גדול כפי התגבר הטבעים הארבע, עם כוון החכם יתברך לכל חי וחי לצורך כל העולם אליו, אף על פי שאין אנו יודעים מה התועלת ברובם, כאשר לא נדע כלי הספינה ונחשבם ללא צורך וידעם בעל הספינה ועושיה.

וכאשר לא נדע תועלות הרבה מאברינו ועצמנו, אילו היו מפורדים לפנינו, לא היינו יודעים תועלות כל עצם ועצם וכל אבר ואבר, אף על פי שאנחנו משתמשים בהם. וברור לנו כי אם היינו חסרים אחד מהם יהיו מעשינו חסרים ונצטרך אליו. וכן כל חלקי העולם ידועים וספורים אצל בוראם, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. והיה מן הדין שתהיינה הנפשות שונות זו מזו, והיה בדין שיהיו כלי כל נפש ראויים לה, ויינתן לאריה כלי הטרף בשיניים והציפורנים עם הגבורה, ויינתן לאיל כלי המנוסה עם המורך, וכל נפש תכסוף להשתמש בכוחותיה כאשר הוכנו לה. ולא נשתוו הטבעים במאומה מן החי הבהמי, ואיננו נכסף לקבול צורה יתירה על הנפש החיונית, אבל נשתוו באדם ונכספו לצורה יתירה, ואין כילות אצל העניין האלוקי, ואצל עליו צורה יתירה נקראת השכל ההיולני הנפעל. ובני אדם גם כן שונים זה מזה, כי רובם טבעיהם נוטים ויטה שכלם עם הנטייה ההיא. אם יטה עם המרה האדומה, עמו המהירות והקלות, ואם יטה עם המרה השחורה, עמו המתון והיישוב. והמידות הולכות אחרי המזג, עד אם ימצא אדם שווה הטבעיים והפכי המידות אצלו ברשותו, כמו שתי כפות המאזנים הישרים ביד השוקל, יטה אותם אל אשר ירצה בתוספת האבנים וחסרונם. והאדם ההוא בלי ספק לבו ריק מן התאוות המופלגות, וכוסף אל מדרגה למעלה ממדרגתו, והיא המדרגה אלוקית, והוא עומד ומחשב במה שראוי לו לעשותו בהגברת טבעיו ומידותיו, ואיננו נותן לכוח הכעס רצונו, ולא לכוח התאווה רצונו, ולא לזולתם, אבל הוא נועץ ומבקש מאלוקיו שיורהו הדרך הישרה. וזה הוא אשר יאצל עליו רוח אלוקי נבואי אם יהיה ראוי לנבואה, או לימודי אם מדרגתו למטה מזאת, ויהיה חסיד לא נביא, שאין כילות לפניו יתברך אבל הוא נותן לכל דבר מה שראוי לו. והפילוסופים קוראים נותן המדרגה הזאת השכל הפועל, וישימוהו מלאך אחרי האלוקים. וכאשר שכלי בני אדם נדבקים בו, הוא גן עדנם והתמדתם הנצחית.
יא. אמר הכוזרי: רצוני שתפרוט לי הכלל הזה על דרך קצרה.

יב. אמר החבר: יתבאר מציאות הנפש בתנועות וההרגש לחיים, שונות מן התנועות היסודיות, ונקראת סיבתם נפש או כוח נפשי, ויתחלקו הכוחות הנפשיות אל שלשה חלקים:
והם מה שהשתתף בו החי עם הצמח והוא הכוח הצמחי,
ומה שהשתתף בו האדם עם שאר החיים והוא הכוח החיוני,
ומה שנתייחד בו האדם ויקרא הכוח הדברי.

ויתבאר עניין הנפש הכללית הסוגית בבחינת הפעולות שהם מחמת הצורות המגיעות בחומר, לא מחמת החומר מצד שהוא חומר, כי הסכין לא יחתוך מצד שהוא גוף אבל מצד שיש לו צורת הסכין, וכן החי לא ירגיש וינוע מצד שהוא גוף, אך מצד שיש לו צורת החיות, והיא הנקראת נפש.
ונקראו אלו הצורות שלמיות, כי בהם ישלמו תכונות הדברים.
והנפש שלמות, ויש שלמות ראשון ושלמות שני.
הנה הראשון הוא התחלה לפעולות,
והשני עצמות הפעולות היוצאות מההתחלה, והנפש שלמות ראשון, כי היא התחלה ליוצא מההתחלה.
והשלמות אם שלמות לגשם, ואם שלמות לעצם אינו גשם, והנפש שלמות לגשם.
והגשם אם טבעי, ואם מלאכותי, והנפש שלמות לגשם טבעי.
והגשם הטבעי אם כליי ואם בלתי כליי, כלומר שישלמו פעולותיו בכלים או בלעדי כלים. והנפש שלמות לגשם טבעיי כליי בעל חיות בכוח, רוצה לומר מוצא הפעולות החיוניות בכוח ומכין אותם, ויתבאר שהנפש אינה הווה מהתמזג נפרדים, אם שיגבר בו אחד מהנפרדים או יותר מאחד, הנה תהיה הצורה המגעת כפי זה, ואם שינוצחו הנפרדים, עד שלא יישאר אחד על צורתו ותחודש מזה צורה מאמצעיותם. והנפש אינה ממין דבר מנפרדי הגוף, אם כן אינה אלא צורה מחוץ כפתוח אשר איננו ממין צורות המים והעפר.

תחילת הכוחות, הכוח הזן והוא ההתחלה, והמוליד כתכלית והמגדל כאמצע, הקושר בין ההתחלה והתכלית.
ולמוליד ראשית וקדימה, ואם יראה מתאחר, הנה הוא ימשול ראשונה על החומר המוכן לקבול החיות, וילבישהו צורת הדבר המכוון בעבודת המגדל והזן, ואח"כ יעזוב ההנהגה לשניהם עד עת ההולדה, והמוליד נעבד, והזן עובד, והמגדל עובד ונעבד.
ולזן הארבעה כוחות המפורסמים העובדים אותו. כל נע בחפץ הרגש נע, ואם איננו כן, היה ההרגש לריק, והחכמה לא תיתן דבר להבל וריק ולא להזיק, ולא תמנע דבר צריך ולא מועיל, עד שבעלי קשקשים ואם יראו נחים היה להם התקבצות והתפשטות, ואם יהפכו על גביהם יתנועעו עד שישובו על בטניהם, כדי לקרב להם המזון.
וההרגשות הנראות ידועות, אבל הנסתרות תחילתם ההרגשה המשתתפת, כי אשר איננו ערב ואשר הוא ערב לא יושגו כי אם בניסיון, וצריך לקבוע כוח (יצרי) [יצורי] לשמור צורות המורגשות, והיא ההרגשה המשתתפת, והכוח הזוכר השומר לשמור בו העניינים המושגים מהמורגשות, והכוח היצרי להקריב בו מה שנמנע מהזיכרון, והכוח המחשבי לעמוד בו על בירור מה שיחדשהו היצרי, והפסדו קצת מהעמידה החדשה עד שישיבהו אל הזיכרון. והכוח המתנועע להביא מה שיצטרך מקרוב ורחוק ודחיית המזיק.
וכל כוחות בעלי חיים, אם משיגים ואם מניעים.
והמניעים אם מניע להביא מועיל והוא הכוסף, ואם מניע לדחות מזיק והוא הכועס.
והמשיגים שני מינים, אם נראים כחושים הנראים, ואם נסתרים כחושים הנסתרים.
והמניע הוא עושה בממשלת המחשבי בהשתמש היצרי והוא התכלית מהחי הבהמי, כי אין ראוי לקבוע לו הכוח המתנועע לתקן סיבות ההרגש והיצר, אך החוש היצרי נקבע לו לתקן סיבות התנועה.
והמדבר בהפך זה נתנה לו התנועה לתקן הנפש המדברת העושה הזוכרת.
החושים החמישה ידועים, ומושגיהם ידועים. באמצעותם תושג הדמות והמניין והגודל והתנועה והמנוחה. התבאר מצוא ההרגשה המשתתפת, מאשר אנחנו דנים על הדבש דרך משל כשנראהו, שהוא מתוק, וזה בעבור שעמנו כוח משותף לחושים החמשה, וזה הכוח הוא היצורי, ופועל בהקיץ ובתמונה.
ואחר זה כוח מרכיב מה שמתקבץ בהרגשה המשתתפת, ויבדיל ביניהם ויפיל המחלוקת ביניהם, מבלי שיסיר מהצורות ההרגשה המשתתפת, וכן הוא היצרי, ויש שיהיה אמת ויש שיהיה שקר, אבל היצורי אמת לעולם.
ואחריו הכוח המחשבי, והוא כוח השופט דן על דבר שראוי שיבוקש ועל דבר שראוי להתרחק ממנו. ואין ביצורי ולא ביצרי משפט ודין, אבל ציור לבד.
ואחריו הכוח השומר, מזכיר לעניינים מה שהשיג, כמו שהזאב שונא, והבן אוהב. והאהבה וההיזק וההאמנה וההכזבה למחשבי, אבל השומר המזכיר הנה ישמור מה שמאמין בו המחשבי.
והכוח היצרי כשהשתמש בו המחשבי יקרא יצרי, וכשהשתמש בו המדבר יקרא מחשבי. ההצטיירות בפני המוח, והיצרי באמצעותו, והזיכרון במאוחרו, והמחשבי בכללו, ורובו בעת היצרי.
וכל אלו הכוחות מתים כלים בכיליון כליהם, ואין עמידה אלא למדבר אף על פי שייחד לעצמו, לב הכוחות האלה בדרך מדרכי הייחוד, ושימציאם בעצמותו. זה היוצא מדברי האנשים האלה במה שלמטה מהנפש המדברת. ואמרו במדברת שהיא השכל ההיולני, רוצה לומר השכל [בכוח], דומה להיולי אשר הוא דומה לאפס בפועל והוא בדבר בכוח, ויהיו בו הצורות המושכלות אם בלמוד אלוקי ואם בקניין.
ואשר הם בלימוד הם המושכלות הראשונות אשר ישתתפו בהם כל בני אדם אשר על המנהג הטבעי.
ואשר בקניין הם בהקשה ובחידוש המופתי בהצטיירות האמתות הדבריות, כמו הסוגים והמינים והחלקים והמידות הנפרדות, והמורכבות בדרכים הנחלקים מההרכבות וההקשות המחוברות, האמיתיות והכזבניות, והגזרות המולידות תולדות הכרחיות מופתיות, או נצוחיות, או הלציות, או הטעאיות, או שיריות, ובהתברר אמיתת העניינים הטבעיים בהיולי והצורה וההעדר, והטבע, והזמן, והמקום, והתנועה, והגרמים הגלגליים, והגרמים היסודיים, וההוויה וההפסד המוחלטים, וההוויות הנולדות ההוות באוויר, וההוות במוצאים, וההוות על כדור הארץ מצמח וחי, ואמיתת האדם, ואמיתת הצטיירות הנפש את נפשה, והצטיירות הדברים המוסריים מהמניינים, והשעורים המלאכיים, והשיעורים הכוכביים, והשיעורים הניגוניים, והשיעורים המראיים, והצטיירות הדברים האלוקיים, וידיעת התחלות המציאה בסתם מצד שהיא מציאה, והתלויים בה בכוח או בפועל, וההתחלה והעילה והעצם והמקרה והסוג והמין וההפך והדומה, וההסכמה והחילוף והאחדות והריבוי, וקיום התחלות החכמות העיוניות מהמוסריות, והטבעיות מן הדבריות, אשר לא יגיעו אליהם, אלא בזאת החכמה, בקיום הבורא הראשון והנפש הכללית, ואיכות המינים, ומדרגת השכל מהבורא, ומדרגת הנפש מהשכל, ומדרגת הטבע מהנפש, ומדרגת ההיולי והצורה מהטבע, ומדרגת הגלגלים והכוכבים וההוויות מההיולי והצורה. ולמה הוטבעו על המחלוקת הזאת, והקדימה והאיחור, וידיעת האנושות והאלוהות, והטבע הכללי וההשגחה הראשונה. ויש שתקבל זאת הנפש המדברת צורה מן ההרגש, כאשר תראה על עצמה מה שיש ביצורי השומר להשתמש ביצרי והמחשבי, (והמצא) [ותמצא] הצורות ההם משתתף קצתם עם קצתם בתבניות ונפרדים בתבניות אחרות. ומן התבניות ההם צורות עצמיות ומקריות. והיא מחלקת אותם ומסדרת אותם ומחדשת הסוגים והמינים וההבדלים והסגולות והמקרים, ואחר תרכיבם הרכבה הקשית ותוליד מהם תועלות התולדות בעזר השכל הכללי הסומך אותם. ואם היא נעדרת ראשונה בכוחות ההרגשים איננה צריכה אליהם בציור אלה העניינים בעצמם ובהרכבת ההיקשים מהם, לא בעת האמות ולא בעת הציור. וכאשר הכוחות ההרגשים משיגים בכאן מה שמרגישים מן המורגש, כן הכוחות השכליות בהפשטת הצורה מהחומר וההתדבק בה, אלא שכח המרגיש לא יפעל בעצמו כמו שיפעל המדבר, אבל יצטרך אל הכוח המניע ועזר האמצעיים המגיעים הצורות אליו. אבל המשכיל משכיל בעצמו ומשכיל עצמו בעת שירצה, ועל כן נאמר: כי הכוח המרגיש מתפעל, והמשכיל פועל. ואין השכל בפועל זולת הצורות המושכלות המופשטות בעצם השכל בכוח, ולכן נאמר שהשכל בפועל משכיל ומושכל יחד. ומן הכוחות המיוחדות לשכל שיאחד הרב וירבה האחד בהרכבה וההתכה והשכל, ואף על פי שנראה מעשהו בזמן בהרכבת ההקשות בעיון ובמחשבה, הנה הבנתו לתולדות איננה נתלית בזמן, אך עצם השכל מרומם מהזמן.

והנפש המדברת, כשהיא מקבילה אל החכמות נקראת פעולתה שכל עיוני, וכאשר היא מקבילה לגבור הכוחות הבהמיים נקראת פעולתה הנהגה, ונקראת שכל מעשי.
וכבר יצליח הכוח הדברי בקצת האנשים מהתדבקו בשכל הכללי, במה שירוממהו מהשתמש בהקשה והעיון, ויסור מעליו הטורח בלמוד ובנבואה, ותקרא סגולתו זאת קדושה, ותקרא רוח הקודש.
וממופתי עצמיות הנפש שהיא איננה גשם ולא מקרה, וכשהיא צורת הגשם, לא תתחלק בעצמותה כהתחלק הגשם, ולא במקרה כהחלק המקרה בהחלק נושאו, כי המראה והריח והטעם והחמימות והקרירות כבר יתחלקו בהחלק נושאם, ואם לא יתחלקו בעצמותם, והצורה השכלית איננה כי אם המושכל, והמושכל מהאדם דרך משל לא יקבל החלוקה, כי לא יצוייר חצי אדם ולא חלק מהאדם - אדם, כמו שיצויר חלק מהגשם גשם וחלק מהגוון גוון. וכן הגוון הגשם, מצד שהם מושכלים לא יצטייר בהם חלוק חצי גשם מושכל, כמו שנאמר, חצי הגשם ההוא מוחש, וחצי הגוון הנשוא עליו הרמוז אליו, ולא יאמר 'חצי הנפש המדברת אשר בראובן' כמו שנאמר 'חצי גופו', אחר שלא תוכר ולא תוגבל מצד מהצדדים ולא יורמז אליה. וכיון שאיננה גשם ולא מקרה עומד בגשם הונח בו, כבר נראה מציאותה במה שיצא ממנה מהפעולות, ולא נשאר אלא שתהיה עצם עומד בעצמותו, מתואר בתארי המלאכים והעצמים האלוקיים.
כליה הראשונים, הצורות והרוחניות המצטיירות באמצע המוח מהרוח הנפש, מן הכוח היצרי, תשיבהו מחשבי, כאשר תשלוט בו ותרכיבהו הרכבות ותבדילהו הבדלות יביאהו אל הולדת חכמה. וכבר היה קודם זה יצרי, כשהיה שולט בו הכוח הרעיוני המחשבי שאינו נכון, כמו שיקרה בתינוקות ובבהמות ובמי שנשתנה מזגו מחמת חולי עד שייעלמו אותן התמונות מהנפש האנושית, ההרכבות וההפרדות, המצטרך אליהם להשלמת העיון בעצת המכוונת, ותבוא העצה חסרה ורעיונית כלה או קצתה.

ומן הראיות על הפרד הנפש מהגוף ושאיננה צריכה אליו, כי הכוחות הגשמיות יחלשו במושגיהם החזקים, כעין אצל השמש, והאוזן אצל הקול החזק בהפסד כליהם. והנפש המדברת אינה כך, אבל תתחזק כל אשר תשיג מדע חזק ממנה.
ומזה: כי הזוקן ישיג הגוף, ולא ישיג הנפש, אבל תתחזק אחר החמישים שנה, והגוף בירידה,
ומזה: שפעולות הגוף בעלות תכלית ופעולות הנפש בלתי בעלות תכלית, כי הצורות ההנדסיות והמספריות והמשפטיות בלתי בעלות תכלית. והראיה על מציאות עצם שכלי נבדל מהגשמים, יעמוד לנפש מעמד האור לראות, ושהנפש כשנבדלה מהגשמים תתאחד בו, הוא שהנפש אין מדעיה הווים לה בניסיון, כי מה שיהיה בניסיון אין גוזרים עליו גוזר גמור, כי לא יגזור האדם גוזר גמור, שכל אדם לא יגיע אוזניו, כאשר יגזור, כי כל אדם מרגיש חי וכל חי עצם ושהכל יותר רב מהחלק וזולת זה מהמושכלות הראשונות, כי האמנתנו, בבירור הדעות לא תתברר בלמוד, ואם לא יהיה כן היה משתלשל העניין אל מה שאין לו תכלית, ואם כן הוא מאצילות אלוקית דבק בנפש המדברת וכל מה שבו צורה שכלית בעצמותו, הנה הוא עצם בלתי מתגשם, אך עומד בעצמותו. וציור הנפש לצורה שלמות לה, ויהיה לה בה ההתדבקות בעצם הזה השכלי אבל תעתיקה מההתדבקות ההוא טרדת הגוף. הנה לא התאמת ההתדבקות התמים אלא במיאוס וגיעול כל כוחות הגוף, כי אין מונע לה מההתדבקות בו זולת הגוף, וכשתיפרד ממנו תישאר פנויה, ניצולת ממה שהיה אפשר לו מן ההפסד, מתדבקת בעצם הזה הנכבד המכונה בעולם העליון. וזולת זה מהכוחות אין מעשהו כי אם בגוף ותסור בהפסד הכלי, אבל הנפש המדברת כבר ציירה אותם הצורות ההם ולקחה לבותיהם כמו שקדם.
יג. אמר הכוזרי: אני רואה לדברים האלה הפילוסופיים יתרון דקדוק וברור על שאר הדברים.

יד. אמר החבר: וזהו מה שהייתי מפחד עליך (מאמר חמישי סימן ב) מהפיתוי ומנוחת הנפש אל דעותם, למה שנתברר מהם המופת בחכמות ההרגליות וההגיון, בטחו הנפשות על כל מה שאמרו בטבע ובמה שאחר הטבע, וחשבו שכל מה שאמרוהו מופת.
ולמה לא תספק בטענותם ביסודות הארבעה ראשונה, ותתבע אותם בעולם האש אשר יטענו ששם האש העליונה אין גוון לו, שימנע גוון השמים והכוכבים, ומתי השגנו אנחנו אש יסודית, אבל איכות חמה בתכלית אם תחול בארץ הייתה גחלת, ואם תחול באוויר הייתה להבה, ואם תחול הייתה מים רותחים. ומתי ראינו גשם אשי ואווירי נכנסים בחומר הצמח והחי, עד שנגזור שהוא מורכב מהארבעה כולם אש ואוויר ומים וארץ. אמור שהשגנו המים והארץ והשתנותם והכנסם בחומר הצמח [והחי], ולאוויר ולחמימות השמש עזר בהוויה בדרך האיכות, לא בגשם אש ולא בגשם אוויר. או מתי ראינו אותם ניתקים אל אלה הארבעה בעינם, אם ינתק חלק אל דמות העפר אינו עפר, אבל הוא אפר ראוי לרפואה, והחלק הנתק על דמות המים אינו מים, אבל הוא סחיטה או לחות ארסי או מזוניי, לא מים ראויים לשתיה, והחלק הנתק אל דמות האוויר היה אד או קיטור, לא אוויר ראוי להתנשם בו. ואלה גם כן פעמים ישתנו אל בעלי חיים או צמח, או נקפאו בחלקי הארץ, ושבו מהשתנות אל השתנות, ובפלא ייפול בהם השתנות אל יסוד גמור.

אמת כי אחר המחקר יוצא לנו ההכרח להודות בחמימות והקרירות והלחות והיבשות, ושהם איכויות ראשונים לא ימלט מהם או מאמצעיהם גשם מהגשמים, ושהשכל יתיך המורכבות אליהם, וירכיב מהם ויניח להם עצמים נושאים, ויאמר אש ואוויר ומים וארץ בציור ובמאמר, לא שהם היו כלל פשוטים חוץ לשכל, ויתרכב מהם כל הווה. ואיך יאמרו זה והם יאמרו בקדמות, אם כן לא סר האדם הווה משכבת זרע ודם, והדם מהמזונות, והמזונות מהצמח והצמח כמו שאמרנו מכוח זרעי, והמים אשר ישתנו לדומה עצם להם בעזר מהשמש והאוויר והארץ, ועוד שלכל הכוכבים ומצבי הגלגלים רושם ועזר בו. הנה זה הספק ביסודות על דעתם. ואולם על דעת התורה הנה האל ברא העולם כמו שהוא, ובעלי חיים שלו וצמחיו מצויירים, ולא יצטרך אליהם אמצעיים והרכבת מורכביהם. ובהודות בחידוש, קל כל קשה והתיישר כל מעקש. כשידומה מזה העולם שהוא לא היה עזר היה בחפץ האל בעת שרצה ואיך שרצה, לא תצטער בחקירה איך התהוו הגשמיים ואיך נקשרו בהם הנפשות, ולא תתרחק נפשך מקבול הרקיע והמים אשר מעל לשמים, והשדים אשר יזכירום רבותינו, והסיפורים המקווים מן ימות המשיח ותחיית המתים והעולם הבא. ומה צרכנו אל זאת התחבולה בהשארות הנפש אחר כלות הגוף, והמסופר הצודק המקובל כבר אמת אצלנו היעודים, הניחם יהיו רוחניים או גשמיים.
ואם נמשיך דרכי ההגיון לקיים הדעות בם ולבטלם, יכלו החיים בלעדי תולדה. ומי לנו באמיתת מה שהביאונו בשהנפש עצם שכלי, לא יוגבל במקום ולא ישיגהו הוויה ולא הפסד, ובמה תוכר נפשי מן נפשך או מן השכל הפועל, ושאר העלות והעלה הראשונה. עוד איך לא יתאחדו נפש אריסטו ונפש אפלטון, וידע כל אחד מהם דעת חברו והאמנתו וסתריו. וכלל הפילוסופים עוד, איך לא ישכילו מושכליהם פתאום כמו שהם אצל האל ואצל השכל הפועל, ואיך תשיגם השכחה, ולמה יצטרכו אל התבונה במושכליהם חלק אחר חלק. עוד איך לא ימצא הפילוסוף עצמו כאשר יישן וכשנשתכר וכשהגיע לו ברסא"ם, כלומר מורסה במוח, וכשמצאה אותו הכאה במוחו, וכשיזקין ויבלה, ומה אשר נגזר על מי שהגיע לקצה מחכמת הפילוסופיה, וקרהו בלבול שחורי או ברסא"ם ושכח כל חכמתו, אין זה הוא בעינו, או נאמר שהוא זולתו. עוד נניח שהבריא מחוליו בהדרגה, וקבל עליו להתלמד מראש והזקין ולא ישיג המדע הראשון, האם ישובו לו שתי נפשות נבדלות, אחת משתיהן בלעדי האחרת. עוד נניח שנשתנה מזגו אל אהבת ההתגברות והתאוות, הנאמר כי יש לו נפש בגן עדן ונפש בגיהנם, ואיזה הוא הגבול מהמדע שתשוב בו נפש האדם נבדלת מהגוף בלי אובדת. אם היה בכלל מדע הנמצאות, הרבה מה שנשאר על הפילוסוף לא ידעהו ממה שבשמים ובארץ ובים, ואם היה מספיק הקצת, הנה כל נפש מדברת נבדלת, לפי שהמושכלות הראשונות תקועות בה, ואם היה אמנם תיפרד הנפש בציור העשרה מאמרים ומה שלמעלה מהם מהתחלות התבונה, ויוכללו בהם הנמצאות כולם כשייקחם הגיוניות מבלעדי השלמה לחלקיהם, הוא מדע קרוב יושג מיומו, ורחוק שישוב האדם מלאך מיומו, ואם אי אפשר מבלתי הגעתם לקצה וההקפה בהם הגיוניות וטבעיות, הוא עניין בלתי מושג, והוא אובד בלי ספק על דעתם.

והנה כבר נתפתית לדמיונות נפסדות, ובקשת מה שלא נתן לך יוצרך עליו, ולא הושם בטבע בשר השגתו בהקשה, אבל הושמה זה בטבע הנבחרים מסגולת הבורא יתברך, הזכים מזכי הבריאה, בתנאים אשר הזכרנום, יגיעו אותן הנפשות אשר יציירו העולם בכלליו ויראו אלוקיהם ומלאכיו, ויראה קצתם את קצתם וידע קצתם סתרי קצתם, כמו שנאמר: גם אני ידעתי החשו (מל"ב ב, ג). ואנחנו לא נדע איך זה ובמה זה, אם לא שיבואנו מדרך הנבואה. ואילו הייתה חכמת הפילוסופיה בזה אמת, היו זוכרים דברים בנפשות ובנבואה, והם כשאר בני אדם. אמת שיש להם יתרון בחכמה האנושית, כמו שהיה אומר סקראט הראשון לעם: אני לא אכפור חכמתכם האלוקית, אבל אני אומר לא אדעה, אמנם אני חכם בחכמה האנושית. ויש להם התנצלות למה שנצטרכו היקשיהם, להעדר הנבואה והאור האלוקי אצלם הבטיחו החכמות המופתיות בטחון אין תכלית אחריו, מתייחד בזה. ואין חלוף בין שני אנשים בחכמות ההם, וכמעט שאין הסכמה בין שני אישים במה שיתחלפו אחר זה מהדעות במה שאחר הטבע, גם בהרבה מהטבע, ואם נמצא כת אחת מסכמת על דעת אחת, הנה אין זה לחקירה ותולדה שעמדה עליהם דעתם, אבל שהם סיעת אחד מהמדברים יקבלו ממנו, כסיעת פיתאגורס וסיעת אבנדקלי"ס וסיעת הפוקראס וסיעת אריסטו וסיעת אפלטון וזולתם, ובעלי החשך והאור וההולכים, והם מסיעת אריסטו, ולהם בתחילה דעות מפסידות השכלים, יבזם השכל, כהעללתם בסיבוב הגלגל, שהוא יבקש שלמות יחסר לו כדי שיהיה נכחי לכל צד. ולמה שלא יתכן זה תמיד לכל חלק יבקשהו על ההמרה והעקב; וכמו התעצמם בשפעים השופעים מהראשון יתברך, ואיך התחייב מהמדע בראשון מלאך ומן המדע בעצמו גלגל, והודרגו אל אחת עשרה מדרגות, ועמדו השפעים אצל השכל הפועל ולא יחויב ממנו לא גלגל ולא מלאך. ודברים הם בסיפוק למטה מספר יצירה, ובכולן יש ספקות ואין הסכמה בין פילוסוף וחבריו, אבל ינוצלו על כל פנים ונתן להם שבח על מה שטענו ממופשט היקשיהם וכוונו הטוב, ועשו הנימוסים השכליים ומאסו העולם, והם על כל פנים מעולים, אחר שלא יחויב להם קבול מה שאצלנו, ואנחנו יחויב לנו קבול העדות והקבלה הנמשכת אשר היא כראיה.
טו. אמר הכוזרי: השמיעני בחסדך כללים מקוצרים מן הדעות אשר נתבררו אצל חכמי שורשי האמונה, והם הנקראים אצל הקראים בעלי חכמת הדברים.

טז. אמר החבר: אין בזה תועלת זולת החידוד בדברים, והעזר על מה שנאמר: הוי זהיר ללמוד מה שתשיב לאפיקורוס (אבות פ"ב, מ"יד). כי החכם התמים, כמו הנביאים על הדמיון, מעט הוא שיוכל להועיל אדם בדרך הלימוד, ולא ישיב על חולק בדרך הדבור, ובעל הדבור יראה עליו הוד חכמה עד שישיב לו השומע יתרון על התמים ההוא החסיד אשר חכמתו אמונות, לא ישיבהו מהם משיב, ותכלית המדבר הוא בכל מה שילמדהו, וילמדהו, שיכנס בנפשו ובנפש תלמידו האמונות אשר בנפש התמים ההוא המוטבע, ואפשר שתפסיד חכמת הדברים הרבה מאמונות האמת עליו במה שיביאהו מהספקות והדעות הנעתקות, כאשר נראה מאשר לומדים מקצבי השיר ומדקדקים במשקלם, ונשמע להם המיה ודברים מבהילים בחכמתם ונראה מהמוטבע הוא טעם משקל השיר ולא יעבור עליו דבר בשום פנים. ותכלית האנשים ההם שיהיו כמו זה אשר נראה סכל במקצב, מפני שאינו יכול ללמדו להם, והם יכולים ללמדו. אמת כי המוטבע הזה יוכל ללמד מוטבע כמוהו ברמז מעט. וכן העם המוטבעים לתורה ולהתקרב אל האלוקים, יקדחו בנפשותם ניצוצות מדברי החסידים וישובו מאורות בלבותם וזולת המוטבע הוא הצריך אל חכמת הדברים, ואפשר שלא תועילהו, ואפשר שתזיקהו.

יז. אמר הכוזרי: אינני מבקש ממך שתעמיק בעניין הזה, אבל אבקש ממך דבר בשורש האמונה יהיה לי למזכרת, מפני ששמעתי שמעו ונכספה נפשי אליו.
יח. פרק א.
אמר החבר: תחילת מה שצריך להעמיד חידוש העולם. ולקיים הדבר בביטול קדמות העולם.
אם היה החולף אין לו ראשית. הנה האישים הנמצאים בזמן החולף עד העת הזאת, אין תכלית להם, ומה שאין לו תכלית לא יצא אל הפועל, ואיך יצאו האישים ההם אל הפועל והם אין להם תכלית מרוב.
ואין ספק כי לחולף ראשון ולאישים הנמצאים מספר יגיע אל תכלית, כי בכוח השכל למנות אלפים ואלפי אלפים כפולים עד לאין תכלית, זה בכוח, אבל שיוציאהו אל גבול הפועל לא, כי מה שיצא אל גבול הפועל, ונמנה אחר כן המניין היוצא אל הפועל יש לו תכלית בלא ספק, ומה שאין לו תכלית איך יצא אל גבול הפועל. אם כן לעולם התחלה, ולסיבובי הגלגל מספר מגיע אל תכלית.
ומזה כי מה שאין לו תכלית אין לו חצי ולא כפל ולא ערך מספרי, ואנחנו נדע, כי סיבובי גלגל השמש חלק משנים עשר מסיבובי הירח, וכן שאר סיבובי הגלגלים קצתם אל קצתם, ויהיה זה קצת זה, ואין במה שאין לו תכלית קצת, ואיך ישוב זה כמו זה ובן גילו אין לו תכלית, והוא קצת ממנו, או גדול ממנו, רוצה לומר שהוא יותר מספר או פחות מספר.
ומזה איך הגיע מה שאין לו תכלית אצלנו, אם היה לפניו מן הברואים, מה שאין תכלית למספרם איך הגיע המספר אלינו, וכאשר יהיה לדבר תכלה, אי אפשר לו מבלי תחלה, ואם איננו כן, יהיה כל אחד מהאישים צריך במציאותו להמתין למציאות אישים לפניו אין להם תכלית, ולא ימצא איש.

פרק ב.
העולם חדש, כי הוא גוף, והגוף איננו נמלט מתנועה ומנוחה, ושתיהם מקרים מתחדשים עליו, באים זה בעקב זה. והבא עליו חדש מבלי ספק בעבור בואו, והחולף חדש, כי אם היה קדמון לא היה נעדר, ושניהם חדשים, ומה שאיננו נמלט מן החידושים הוא חדש, כי לא קדם לחידושים, והחידושים חדשים, אם כן הוא חדש.

פרק ג.
אי אפשר למחודש בלי עת שיתייחד בו, יתכן לקבוע בו לפניו ואחריו. והתייחדו בעתו, מבלעדי מה שלפניו ומה שלאחריו מצריך אל מיחד.

פרק ד.
האלוקים קיים קדמון לא יחלוף, כי אם היה חדש היה צריך אל מחדש, וזה משתלשל אל מה שאין לו תכלית, ולא יובן, עד שיגיע אל מחדש קדמון, הוא הראשון והוא אשר אנחנו מבקשים.
פרק ה.
האלוקים נצחי לא יחלוף, כי מה שנתקיים לו הקדמות התרחק ממנו ההעדר, כי חידוש הנעדר צריך אל כוונה, כמו שהנעדר החדש צריך אל סיבה, כי לא יעדר הדבר מחמת עצמו, אך מחמת הפכו ואין הפך לו ואין דמיון, כי מה שהוא דומה לו בכל פנים הוא הוא, לא יסופר בשנים. אבל ההפך המעדיר לא יתכן גם כן שיהיה קדמון, כי כבר התבארה קדמות מציאותו. ולא יתכן שיהיה חדש, כי כל חדש אמנם הוא עלול לקדמון הזה, והיאך יעדיר העלול - עילתו.

פרק ו.
האלוקים איננו גוף, כי הגוף איננו נמלט מחידושים, ומה שאיננו נמלט מן החידושים הוא חדש, ומן השקר שיקרהו מקרה, כי המקרה עמידתו בגוף הנושא, והמקרה מעולל לגוף הולך אחריו נשוא עליו, והאלוקים יתברך איננו נגבל ואיננו מתייחד בצד מבלתי אחר, כי זה מתנאי הגוף.

פרק ז.
האלוקים יודע כל דבר קטן וגדול ולא ימלט מידיעתו דבר, כי התבאר שהוא ברא הכל וסדרו ותקנו, כמו שאמר: [תהילות צ"ד ט] הנוטע אזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט, ואמר: [תהילות קל"ט יב] גם חשך לא יחשיך ממך, ואמר: [תהילות קל"ט י"ג] כי אתה קנית כליותי.

פרק ח.
האלוקים יתברך חי, כי כבר נתקיימה לו החכמה והיכולת, אם כן נתקיימה לו החיות, אך לא כחיותנו הנגדרת בהרגשה ובתנועה, אבל חיות, ענינה השכל הגמור, והיא הוא והוא היא.

פרק ט.
האלוקים חפץ, כי כל הבא ממנו באפשר שיבוא הפכו או העדרו, או קודם העת אשר בו, או אחריו, ויכולתו על שני העניינים שווה, ואי אפשר שלא יהיה חפץ ישיב היכולת אל אחד מהם מבלתי האחר. ויש לאומר לומר כי מדעו מספיק משיצטרך אל יכולת וחפץ, כי מדעו מיוחד לכל אחד משני ההפכים, ומדעו הקדמון הוא הסיבה בכל חדש כאשר הוא. וזה מסכים לדעת הפילוסופים.

פרק י.
חפצו יתברך קדמון, נאות למדעו, לא יתחדש עליו דבר ולא ישתנה מאצלו, והוא יתברך חי בהיות עצמותו לא קנויה, וכן יכול ביכולתו וחפץ בחפצו, כי מן השקר מצוא דבר וסותרו יחד, ולא יאמר עליו יכול ביכולת סתם.
יט. אמר הכוזרי: זה מספיק למזכרת, ובלי ספק שזה אשר זכרת בעניין הנפש והשכל ואלה האמונות, אמנם הוא מועתק ממה שאתה זוכר מדברי זולתך, ואני מבקש כי אם טעמך ואמונתך, וכבר אמרת לי כי אתה מזומן חקור על זה והדומה לו, ואני סבור שאין לך מנוס מחקור בשאלת הגזרה והבחירה, מפני שהיא משאלות החכמה, אמור דעתך בזה.

כ. אמר החבר: איננו מכחיש טבע האפשר כי אם מתעקש חנף, יאמר מה שאיננו מאמין בו, כי אתה רואה מהזדמנות למה שהוא מקווה או יורה, מה שיורך שהוא מאמין, כי הדבר ההוא באפשר ויועיל בו הזימון, ואילו היה מאמין כי יהיה על כל פנים, היה נמסר, ולא היה מזדמן בכלי מלחמה לאויבו ולא בשכר לרעבונו, ואם יאמר כי הזימון ההוא צריך למי שיזדמן כבר הודה בסיבות אמצעיות ושבהם עמידת המתאחרות, והוא ימצא בעתיד החפץ בכלל הסיבות האמצעיות, אם יודה האמת ולא יתעקש, ועתיד להודות כי ימצא עצמו מונח לו בינו ובין חפצו בדברים האפשריים לו, אם ירצה יעשם ואם ירצה יניחם, ואין באמונה הזאת הוצאת דבר מדין האלוקים, אך הכל שב אליו על פנים מתחלפים, כאשר אבאר.

ואומר כי כל העלולים מיוחסים אל העילה ראשונה על שני דרכים:
אם על הכוונה הראשונה,
אם על דרך ההשתלשלות.
ודמיון הדרך הראשון הסידור וההרכבה הנראים בחי ובצמח ובגלגלים, אשר לא יתכן למשכיל המשתכל שייחסהו אל המקרה, אך אל כוונת עושה חכם, ישים כל דבר במקומו וייתן לו חלקו.
ודמיון השני שרפת האש הזאת על הדמיון לקורה הזאת, כי האש גוף דק חם פועל, והקורה גוף מתלחלח נפעל, ומדרך הדק הפועל שיעשה בנפעלו, והחם היבש שיחמם ויכלה לחות הנפעל עד שיתפרדו חלקיו.
וסיבות הפעלים האלה וההפעליות האלה כאשר תבקשם לא ימנע ממך השגתם, ואפשר שתמצא סיבות סבותם עד שתגיע אל הפלכים ואחר כך אל עילות הפלכים ואחר כן אל העילה הראשונה. ובאמת אמר האומר, כי הכל בגזירת הבורא, ובאמת אמר האחר בבחירות במקרים בלתי שיוציא מאומה מהדברים ההם מגזירת האלוקים. ואם תקצר תקרב מציאות זה בחלוקה הזאת: המעשים יהיו אלוקיים או טבעיים, או מקריים, או מבחריים.

והאלוקיים מהסיבה הראשונה - יוצאים על כל פנים אין להם סיבה זולת רצון האלוקים ית'. והטבעיים מסיבות אמצעיות - מוכנות להם ומגיעות אותם אל תכלית שלמותם, בעוד שלא ימנע מונע מאחד מהשלושה חלקים.
והמקריים מסיבות אמצעיות גם כן, אך הם במקרה לא בטבע ולא בסדר ולא בכוונה, ואין להם הכנה לשלמות, יגיעו עדיו ויעמדו אצלו, ומתנים בהם בחלקים השלושה האחרים.
אבל הבחיריים סיבתם חפץ האדם בעת בחירתו, והבחירה מכלל הסיבות האמצעיות.
ולבחירה סיבות משתלשלות אל הסיבה הראשונה, השתלשלות מבלי דוחק, בעבור שהאפשר נמצא, והנפש מונח לה בין העצה והפכה, תעשה מה שהיא רוצה מהם, וצריך שתשובח או שתגונה. מה שלא יחויב זה בשאר הסיבות האמצעיות, כי לא תגונה סיבה טבעית ולא מקרית, אף על פי שהאפשר נמצא בקצתם, כאשר לא תאשים התינוק והישן כאשר יזיקו, והיה באפשר הפך זה, אבל אינך מאשימו מפני הסתלק המחשבה ממנו.
התראה אשר הם מכחישים האפשר, האינם כועסים על מי שיזיקם בכוונה, או הנמסרים הם למי שיגנוב בגדיהם ויזיקם בקור, כאשר נמסרים אל הרוח הצפונית כשהיא מנשבת ביום קור עד שתזיקם, או יאמרו שהכעס כוח כוזב נקבע לבטלה, שיכעס האדם על דבר מבלעדי דבר אחר, וכן שישבח ויגנה ויאהב וישנא וזולת זה. אם כן אין לבחירה מצד שהיא בחירה סיבה הכרחית, כי תשוב הבחירה ההיא הכרח, ויהיה דיבור האדם הכרחי כמו תנועת דופקו, ובזה מה שתכחישהו הראיה, כי אתה מוצא עצמך יכול על הדבור ועל השתיקה, בעוד שתהיה בממשלת השכל ולא ימשלו בך מקרים אחרים.
ואילו היו החידושים מכוונים כוונה ראשונה מהעילה הראשונה, היו נבראים לעיתם עם כל רגע, והיינו יכולים לומר בעולם וכל אשר בו, כי עתה בראו הבורא, ולא היה למופתים עניין שיפלא האדם מהם, כל שכן שיאמין בעבורם, ולא היה לעובד יתרון על הממרה, כי שניהם עובדים עושים מה שהושמו לעשותו. והובאו אליו עם דיבות גדולות משיגות האמונה הזאת, והגדולה שבהן הכחשת העין כאשר אמרנו.
אבל הדיבה המשגת מי שאומר בבחירה בעבור הוציאו קצת הדברים מגזירת האלוקים יתברך, יש לטעון עליה במה שקדם זכרו, כי לא הוציא אותם מגזירתו כל עיקר, אבל משיבם אליו בדרך ההשתלשלות. ותשיגנו אחרי כן דיבה אחרת, והוא הוציאו הדברים ההם מידיעתו, כי האפשר הגמור מוסכל בטבעו.
וכבר האריכו בזה המדברים, ויצא להם כי הדעת אותו במקרה, ואין ידיעת הדבר סיבה להיותו, ולא תכריח ידיעת האלוקים בהוות, והם עם זה באפשר שיהיו ושלא יהיו, כי אין הידיעה במה שיהיה היא הסיבה בהיותו, כאשר הידיעה במה שהיה איננה סיבה להיותו, אך ראיה עליו, כי הידיעה לאלוקים ולמלאכים ולנביאים ולידעונים.
ואילו הייתה הידיעה סיבה להוויה, היה בדין שיהיו אלו עתידים בגן עדן לידיעת האלוקים, אלו שהם צדיקים, מבלי שיעבדו, ואחרים בגיהנם, לדעתו שהם עתידים לחטא, מבלי שיחטאו, והיה בדין שישבע האדם מאין אכילה, לידיעת אלוקים שהוא ישבע בעת פלוני, ובטלו הסיבות האמצעיות. ואילו היו בטלות, היה מסתלק מציאות הכוחות האמצעיות. והיה מאמרו: [בראשית כ"ב א] "והאלוקים נסה את אברהם" על נכון, להוציא עבודתו מן הכוח אל הפועל להיות זה סיבת טובתו, כמו שאמר: [בראשית כ"ה ט"ז] יען אשר עשית את הדבר הזה כי ברך אברכך.
ובעבור שהיו החידושים צריכים להיות אלוקיים או זולתם מן החלקים, והיה באפשר שיהיו כולם אלוקיים, בחר ההמון ליחסם כולם אל האלוקים, להיות זה יותר חזק באמונה.

אך יש למכיר להכיר עם מעם ואיש מאיש וזמן מזמן ומקום ממקום ועניינים מעניינים אחרים. ויראה כי החידושים האלוקיים לא נראו על הרוב כי אם בארץ מיוחדת. והיא אדמת הקודש, ובעם מיוחד, והם בני ישראל, ובעלי דת האמיתית, ובזמן ההוא ועם העניינים ההם אשר נתלו בהם ממצוות וחוקים, נראה בסידורם כל מאווי לב, ונראה בקלקולם כל רעה, ולא הועילו העניינים המקריים והטבעיים דבר בשעת הקלקלה, ולא הזיקו בשעת הסידור.
ועל כן היו בני ישראל טענה בכל אומה על האפיקורסים אשר ראו דעת אפיקורוס היוני, באומרו כי כל הדברים הם נופלים במקרה, כי לא תראה בהם כוונת מכוון, וסיעתו נקראים בעלי ההנאה, כי סברתם, כי ההנאה היא התכלית המבוקשת, והיא הטובה סתם.

ובקשת בעל התורה מן המצווה בה שיהיה נכבד אצלו, מוסר כל חפציו אליו יתברך, ומבקש למוד אם הוא חסיד, או אותות וכבוד אם הוא נביא, או המון נרצה עם העניינים הנזכרים בתורה מן העתים והמקומות והמעשים, ואיננו משגיח בסיבות הטבעיות והמקריות, וידע כי רעתם דחויה ממנו, אם בלמוד שיתקדם לו בהצעה לרעה ההיא, או בכבוד שיעשה לו בעת הרעה ההיא. אך טובת הסיבות המקרית איננה נמנעת מן הרשע, כל שכן מהחסיד. וטובת הרשעים הוא בסיבות ההם המקריות והטבעיות, ואין דוחה לרעתם כשתבוא, אבל החסידים יצליחו בסיבות ההם המקריות, והם בטוחים מרעתם.

וכמעט שאצא מעניין כוונתי. ועתה אשוב אליו ואומר כי דוד עליו השלום הביא שלשה חלקים בסיבות המוות, ואמר: [שמואל א' כ"ו י]
כי אם ה' יגפנו, והיא הסיבה האלוקית,
או יומו יבוא ומת, והיא הסיבה הטבעית,
או במלחמה ירד ונספה, והיא הסיבה המקרית.
והניח החלק הרביעי, רוצה לומר המבחרית, כי אין אדם שיש לו דעת בוחר במות, ואע"פ ששאול המית את עצמו, לא מבחרו המות, אך לדחות התעללות האויב בו.

וכמו החלקים האלה בדיבור, כי דיבור הנביאים בעת שלובשת אותם רוח הקודש בכל דבריהם מכוון מן העניין האלוקי, ואין לנביא דבר בבחירה מדבריו.
והדיבור הטבעי הם הרמזים ותנועות הראויות לעניינים שרוצים להליץ בעדם, ומביאה הנפש אליהם בלעדי הסכמה קודמת, אבל הלשונות המוסכם עליהם הם מורכבים מעניינים טבעי ומבחרי.
והדיבור המקרי הוא דבור המשוגעים בעת שיגעונם, לא יסודר ממנו עניין ולא יגיע אל חפץ מכוון.
והדיבור המבחרי הוא דיבור הנביא בעת נבואתו, או דברי הדעתן המחשב, המחבר מליצתו ובוחר דבריו כפי שיראה שהוא ראוי לכוונתו, ואילו היה רוצה, היה מחליף כל דבר מהם בזולתו, ואם היה רוצה, היה מניח עניין ולוקח זולתו.

ויש לייחס כל החלקים האלה אל האלוקים יתברך בדרך השתלשלות, לא שהם בכוונה ראשונה ממנו. ואם איננו כן, דברי התינוק ודברי מטורפי הדעת ומליצת הדברן ושירי המשורר, דברי האלוקים יתעלה מכל זה.
אבל טענת העצל על הזריז באומרו כבר קדם בדעת אלוקים מה שיהיה, איננה טענה, כי זה כמו אמרו אילו היה אומר כי אשר יהיה אי אפשר לו שלא יהיה אומר לו אמת הוא, אבל לא תמנע הטענה הזאת שייקח האדם העצה הטובה, ותזמן כלי מלחמה לאויבך והמזון לרעבונך, כאשר יתברר לך כי הצלתך או אבדתך אינם נגמרים כי אם בסיבות האמצעיות. ומכללם אך החזקה שבהם, שתבחר בזריזות ובהשתדלה, או בעצלה ובעיכוב, ואל תטען במה שיקרה למעטים ובעתות מעוטות ובדרך המקרה מאבוד המשתדל והינצל המופקר הפתי, כי שם הבטחה יש לו עניין מובן בלתי עניין שם הסכנה, ואין דעתן בורח אל מקום הסכנה ממקום הבטחה, כאשר הוא בורח ממקום הסכנה אל מקום הבטחה, ומה שיקרה במקום הסכנה מן ההצלה, יאמר כי הוא נפלא, ומה שיקרה במקום הבטחה מן מיתה, יאמר שהוא דבר חוץ לטבע.
והבחירה בהשתדלות חובה. ומסיבות ההשתדלות, עצתי זאת למי שיאמין בה, ומסיבות ההפקר, העצה שהיא סותרת העצה הזאת, והכל שב בהשתלשלות אל האלוקים, אך אשר יהיה בגזירה גרידא הוא הכבוד והאותות, וזה אין מצריך אל סיבות אמצעיות, ואפשר שצריך אליהם, כהצלת משה מן הרעב ארבעים יום מבלתי הכנת מזון, ואבדן עם סנחריב מבלי סיבה נראית, אך בסיבות אלוקיות אינן אצלנו סבות, מפני שאין אנו יודעים אותם. ובהם יאמר כי לא יועיל בהם ההזדמנות, והוא אמת.
אבל הזימונים הנפשיים, והם סודות התורה למי שידעם והתחכם בהם, הם מועילים מביאים הטוב ודוחים הרע. וכאשר ישתדל האדם בסיבות האמצעיות, אחר שיימסר אל האלוקים במה שנעלם ממנו בלב שלם, ימצא טוב ולא יחטיא. אבל היכנסו בסכנה הגמורה לביטחונו באלוקים, נכנס תחת ולא תנסו את ה'.
אבל המאמר בשווא בצוותו בעבודה למי שקדם בדעתו שימרהו או שיעבדהו, איננו שווא, כי כבר הקדמנו וביארנו כי המרי והעבודה לא יגמרו כי אם בסיבות האמצעיות, והייתה סיבת עבודת העובד הצווי בעבודה, וכן קדם בידיעתו שהוא עובד, ושסיבת עבודתו שמוע תוכחתו, וכן קדם בדעתו מרי הממרה בסיבות האמצעיות, אם בחברת הרעים או בתגבורת מזג רע, או נטות אל התענוג והמנוחה, ותוכחתו לו מקל ממריו, כי מן המפורסם כי לתוכחת רושם בנפש על כל עניין, וכי הממרה תתפעל נפשו לשמע התוכחות אפילו מעט ההפעלות, כל שכן כשתהיה התוכחות להמון, כי יש בהם על כל פנים מקבל, וכבר הועיל ואינו שווא.
תחילת ההקדמות אשר בהם קיום העצה הזאת, ההודאה בסיבה הראשונה, ושהוא עושה חכם, ושאין במעשיו שווא, אך כולם בחכמה וסדור אין בהם קלקול. וכבר התיישב זה בנפשות, בהתבונן ברוב הבריאה ומה שנשתרש ממנה בנפש המשתכל, עד שהאמין שאין במעשיו קלקול, ואם יראה במקצתם, לא תתקלקל אמונתו בעבור זה, אבל ייחסהו אל סכלות נפשו ומעוט הבנתו.

וההקדמה השנית, ההודאה בסיבות אמצעיות אך אינם פועלות, אבל הם סבות, על דרך החומר או על דרך הכלים, כי השכבת זרע והדם חומר לאדם, ואברי ההזרעה מחברים ביניהם והרוחות והכוחות כלים משמשים בחפץ האלוקים, ויגמר בהם צלמו וקוו וגידולו והזונו, ואפילו בדבר הנוצר יש שצריך אל הסיבה האמצעית, כעפר אשר היה חומר אדם, ואי אפשר שלא להודות בסיבות אמצעיות.

וההקדמה השלישית, כי הבורא יתברך נותן לכל חומר הטובה שבצורות שאפשר לו לקבל, והמתוקנת שבהם, ושהוא יתברך מטיב, לא ימנע חנינתו וחכמתו והנהגתו מדבר, וכי חכמתו בפרעוש וביתוש על הדמיון איננה מקצרת מחכמתו בסדור הגלגלים, אך התחלפו הדברים מחמת חומריהם, ואין לך לאמור למה לא בראני מלאך, כאשר אין לתולעת לאמור למה לא בראני אדם.

וההקדמה הרביעית, ההודאה כי למציאות מדרגות עליונות ותחתונות, וכל מה שיש לו הרגש והשגה וחוש, מעולה מאשר אין לו זה, בעבור קירבתו ממדרגת הסיבה הראשונה, אשר הוא השכל בעצמו.
וכי הפחות שבצמח יותר מעולה במדרגה מן המעולה שבמוצאים,
והפחות שבבהמה יותר מעולה במדרגה מן המעולה שבצמח,
והפחות שבאדם יותר מעולה במדרגה מן המעולה שבבהמה.
וכן הפחות שבבני תורת האלוקים יותר מעולה במדרגה מן המעולה שבאומות שאין להם תורת האלוקים, כי התורה שהיא מאת האלוקים, מקנה הנפשות מנהג המלאכים ותכונתם, וזה מה שאין משיגים אותו בלמוד. והראיה על זה, כי ההתמדה על מעשה התורה ההיא מביאה אל מדרגת הנבואה, אשר היא הקרובה שבמדרגות האנושיות אל האלוקים.
אם כן בעל התורה הממרה טוב מאשר אין לו תורה, כי הוא כבר הקנתהו תורת אלוקים מנהג מלאכותי, השקיף בו על מדרגת המלאכים, אף על פי שמריו בלבל אותו עליו והפסידו, נשאר לו ממנו רשמים ונשאר באש הכוסף אליו, אבל אם היו נותנים לו הבחירה, לא היה בוחר שיהיה במדרגת מי שאין לו תורה, כאשר האדם כאשר יחלה ויעונה במכאוביו, אילו היו נותנים לו הבחירה שיהיה סוס או דג או עוף מתענג בלי מכאוב, ויובדל בינו ובין השכל אשר יקרבהו אל מדרגת האלוהות, לא היה בוחר בו.

וההקדמה החמישית, כי נפשות השומעים מקבלות רושם לתוכחת המוכיח, כאשר תהיה בדברים מקובלים, ולתוכחת באמת על כל פנים תועלת, ואם איננה משיבה הממרה מעשות הרע, יקדח בנפשו מן התוכחת ההיא ניצוץ, ורואה כי המעשה ההוא רע, וזה חלק מן התשובות והתחלה לה בו.

וההקדמה השישית, כי האדם מוצא מנפשו יכולת לעשות הרע, ועזבו העניינים אשר הם אפשר לו, ומה שנמנע ממנו, לא נמנע כי אם להעדר הסיבות האמצעיות, או לסכלות האדם בהם. והדמיון בזה: רש נכרי איננו יודע להנהיג, רוצה למשול בעם, וזה נמנע ממנו, ואילו היו נמצאות הסיבות האמצעיות ויהיה הוא חכם להתעסק בהם, היה נגמר רצונו במי שסיבותיו נמצאות וידעם וינהיגם, ממה שמושל בביתו ובבניו ובעבדיו, ויותר מזה אבריו, יניעם כאשר ירצה וידבר במה שירצה, ויותר מזה מחשבתו ודמיונו, יצטייר לו הקרוב והרחוק בעת שירצה ועל העניין שירצה, כי הוא מושל בסיבותיו האמצעיות.

ועל כן לא יתכן שינצח החלש את החזק בשחוק האשקאק"ש הנקראת שטרנ"ג בערבי, ולא יאמר הצלחה ורוע מזל ארדישי"ר במלחמת האשקאק"ש, כאשר יאמר במלחמת שני מלכים נלחמים, כי סיבות הארדשי"ר ומלחמת השטרנ"ג נמצאות כולם, וינצח החכם בהנהגתו תמיד, ולא יירא סיבה טבעית שצריך להתנות בה ולא סיבה מקרית, אלא בעת נכרי מחמת התעלמות, וההתעלמות נכנס בסכלות כאשר אמרנו.

ועם כל זה הכל מיוחס אל הסיבה הראשונה בדרכים הנזכרים. אך אל הכוונה הראשונה, בחידושי בני ישראל כל ימי היות השכינה בתוכם, אבל אחר כן העניין מסופק אלא בלבות המאמינים, האם החידושים [האלה] בכוונה ראשונה מן האלוקים או בסיבות גלגלים או מקרים. ואין טענה פוסקת, אך הטוב שייוחס הכל אליו יתברך, כל שכן הדברים הגדולים כמות והניצוח והמלחמות וההצלחה והחסרון והדומה לזה.
כא. אמר החבר: זה והדומה לו החקירה עליו טובה, ועל איכות דיני האלוקים בעבדיו ותלותם במה שתלאם הנביא עליו השלום, מן פוקד עון אבות על בנים לשונאיו ועושה חסד לאלפים לאוהביו (שמות כ), ושקול עון ועון עם עונש ועונש, ממה שבא במקרא ובדברי רבותינו (ר"ה טז), ומה שמשיבים אותו בתשובה ומה שאין משיבים, ותנאי התשובה, ומה שיבא מן הצרות על דרך הבחינה והניסיון, ועל דרך הפירעון מעוון שקדם, ועל דרך התמורה בעולם הזה, ועל דרך התמורה בעולם הבא, או בעבור עוון אבות, ומה שיבוא מן הטובות לזכות שקדם, או בעבור זכות אבות, או לבחינה וניסיון. והמזג הפנים האלה וזולתם ממה שדעתם עמוקה ואפשר שיגלה בחקירה ברוב הסבות, בצדיק ורע לו רשע וטוב לו (ברכות ז).
ומה שאיננו נגלה, יימסר בו העניין אל דעת האלוקים וצדקו יתברך, ויודה האדם בסכלותו בסיבות האלה הנגלות כל שכן הנסתרות.

וכאשר יגיע בדבריו אל העצם הראשון ומה שהתחייבו בו מן המידות, ייבדל מהם ורואה בעדם מסך אור בהיר מנצח הראות, וימנע ממנו השיגו בעבור קצרת ראותנו ודעתנו. לא בעבור הסתרו והחסרו, כי הוא בהיר ונגלה מפורסם ביותר אצל בעלי הרואות הנבואיות משיצטרכו אל הבאת ראייה. ותכליתנו מהכרת אמיתותו שנכיר בטבעיות מה שלא הייתה סיבה דבר מן הטבעים, נייחסהו אל כוח בלתי גשמי אבל כוח אלוקי, כאשר אמר גאלינו"ס בכוח המצייר, וישים לו יתרון על שאר הכוחות, ורואה שאיננו מחמת המזג, אבל לעניין אלוקי. ובאותות שאנחנו רואים בהפוך עין העצמים ושנוי המנהגים ובריאות נמצאות, לא היו מבלי תחבולה קודמת.

וזהו ההפרש בין מה שנעשה ע"י משה ובין מה שעשו החרטומים בלטיהם, אשר אם היו מחפשים עליהם היו מוצאים התחבולה, כמו שאמר ירמיה: הבל המה מעשה תעתועים, בעת פקודתם יאבדו. רוצה לומר אם תפקדם ותחפש עליהם יהיו לאפס, והעניין האלוקי כל אשר תחפש עליו תמצאהו כזהב הנקי.
וכאשר יגיע אל המדרגה הזאת נאמר כי יש שם בלי ספק עניין שאיננו גשמי מנהיג כלל הגשמיים, ודעותינו נלאות מחקור עליו, אם כן נבחן בפועליו יתברך ונעמוד מספר עצמו, כי אלו היינו משיגים אמיתותו היה זה חסרון בו. ואל נשגיח לדברי הפילוסופים אשר מחלקים העולם האלוקי אל מדרגות, אך כולם אצלנו מדרגה אלוקית, מאחר שנפרד מההגשמה, ואין כי אם אלוה מנהיג הגשמיים.

ואשר הביא הפילוסופים להרבות האלוקים, בחינתם בתנועות הגלגלים, ספרום והגיעום אל יותר מארבעים, וראו כי לכל תנועה מהם סיבה זולת סיבת האחרת, והוציא להם העיון כי התנועות ההם חפציות לא הכרחיות ולא טבעיות, והתחייב שתהיה כל תנועה מנפש, ולכל נפש שכל, והשכל ההוא הוא מלאך נפרד מחומר, וקראו השכלים ההם אלוקים ומלאכים ועלות שניות וזולת זה מהשמות, ואחרית מדרגתם והקרוב מהם אצלנו השכל הפועל: אמרו כי הוא מנהיג העולם הזה התחתון, ואחר כן השכל ההיולני, ואח"כ הנפש, ואח"כ הטבע, ואח"כ הכוחות הטבעיות והכוחות החיוניות, וכוח אבר אבר, וזה כולו דקדוק יקנה חידוד לא אמת, והנפתה לו על כל פנים אפיקורוס.

ונעזוב ראית הקראים במצוות דוד לבנו: ואתה שלמה בני דע את אלוקי אביך ועבדהו [דברי הימים א' כ"ח ט] וראייתם מזה, שצריך לדעת את האלוקים ידיעה ברורה ואחר כן התחייב עבודתו. אבל הזהיר לסמוך על אביו וזקניו להאמין באלוקי אברהם יצחק ויעקב, אשר דבקה בהם השגחתו וקיים להם ייעודיו בהרבות זרעו, והנחילם ארץ כנען, וחנות שכינתו בתוכם, וזולת זה, וכמו זה הוא אמרו: [דברים כ"ט כה] אלוקים אשר לא ידעום, ואשר לא ידעתם [דברים י"ג ג] לא רצה בהם הידיעה באמיתתם, אבל אשר לא ראיתם מהם לא טוב ולא רע, ואין צריך שתקוום ולא שתיראום.
כב. ואחר כן היה מעניין החבר שהסכים לצאת מארץ כוזר ללכת ירושלים, ויחר למלך כוזר על פרידתו ודבר עמו על זה, ויאמר לו: מה תבקש היום בירושלים ובארץ כנען, והשכינה נעדרת מהם, והקורבה אל האלוקים מושגת בכל מקום בלב הטהור והכוסף החזק, ולמה תכניס עצמך בסכנות המדברות והימים והאומות המתחלפות.
כג. אמר החבר: השכינה הנראית עין בעין היא אשר נעדרה, כי איננה נגלית כי אם לנביא או להמון נרצה במקום המיוחד, והיא אשר אנחנו מצפים לה, באומרו: [ישעיהו נ"ב ח] כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון, ובאומרנו בתפילתנו ותחזינה עינינו בשובך לציון. אך השכינה הנסתרת הרוחנית, היא עם כל ישראל אזרחי ועם כל בעל דת האמיתית, זך המעשים, טהור הלב, נפשו ברה לאלוקי ישראל.
וארץ כנען מיוחדת לאלוקי ישראל, והמעשים לא ישלמו כי אם בה, והרבה ממצוות יש בטלות ממי שאינו דר בארץ ישראל, והלב והנפש אינם טהורים וזכים כי אם במקום שיודעים בו שהוא מיוחד לאלוקים, ואילו היה זה בדמיון ובמשל, כל שכן שהוא אמת כאשר קדם באורו. ותתעורר התשוקה אליו ותטהר הנפש בו, כל שכן מי שהולך אליו ממקום רחוק, וכל שכן למי שקדמו לו עונות, והוא מבקש כפרת האלוקים, ואי אפשר לו בקורבנות אשר היו קבועים לכל עוון ועוון מזדון ושגגה, ויסמוך על מה שאמרו רבותינו: גלות מכפרת עוון, כל שכן אם יהיה הגלות למקום רצוי.
אבל הסכנה בים וביבשה אינה נכנסת באומרו: [דברים ו' ט"ז] לא תנסו את ה' אלוקיכם, אך סכנה שהוא מסוכן כמו מי שתהיה לו סחורה מקווה שירוויח בה. ואילו היה מסוכן יותר מזה כפי תשוקתו וקוות הכפרה, היה הדין עמו בהיכנסו בסכנות, אחרי אשר חשב עם נפשו והודה על מה שעבר מימיו, הסתפק בו והחזיק בשאר ימיו ברצון אלוקיו ויכנס בסכנה, ואם יצילנו אלוקיו ישבח ויודה, ואם ימיתהו בעונותיו ירצה ויודה, ויאמין כי התכפר לו במיתתו רב עונותיו. ורואה אני זה יותר עצה טובה מאשר יסכנו נפשם במלחמות בעבור שיזכרו בגבורה, או בעבור שייקחו שכר גדול, ושיותר קלה היא הסכנה הזאת מאשר יכנסו במלחמת הרשות כדי לקבל שכר על המלחמה.
כד. אמר הכוזרי: לפנים היית בוחר בחירות, ואני רואה אותך עתה שאתה רוצה להוסיף עבדות וחובות שתהיה חייב בהם כשתדור בארץ ישראל, ממצוות שאין אתה חייב בהם הנה.

כה. אמר החבר: אבל אני מבקש החירות מעבדות הרבים, אשר אני מבקש רצונם ואיננו משיגו, ואפילו אם אשתדל בו כל ימי חיי, ואילו הייתי משיגו לא היה מועיל לי, רוצה לומר עבדות בני אדם ובקשת רצונם. ואבקש עבדות אחר, יושג רצונו בטורח מעט, והוא מועיל בעולם הזה ובבא, והוא רצון האלוקים, ועבודתו הוא החירות האמיתי, וההשפלה לו הוא הכבוד על האמת.

כו. אמר הכוזרי: כאשר אתה מאמין בכל מה שזכרת כבר ידע האל מצפונך, ורחמנא לבא בעי, יודע המצפונים ומגלה הנסתרות.
כז. אמר החבר: זה אמת כאשר ימנע המעשה, אבל האדם מונח לו בינו בין מאוויו ומעשהו, והאדם נאשם כאשר איננו מביא השכר הנראה אל המעשה הטוב הנראה, ועל כן נאמר: [במדבר י' ט] והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם והיו לכם לזיכרון לפני ה' אלוקיכם, זיכרון תרועה [ויקרא כ"ג כ"ד]. לא שהאלוקים צריך אל הזכרה והערה, אך שהמעשים צריכים לשלמות ואז יהיו ראויים לגמול, כאשר צריכים עניני התפלה לבטא בהם על השלמות הגמור מהתחנה והבקשה, וכאשר יהיה המעשה והכוונה שלמים כראוי, יהיה עליהם הגמול, ויהיה זה על דרך בני אדם כאילו הוא זיכרון, ודברה תורה כלשון בני אדם. ואם היה המעשה בלעדי כוונה או כוונה בלתי מעשה תאבד התוחלת, אלא במה שאי אפשר המצאת הכוונה. והתוודות על המנע המעשה מועיל קצת תועלת, כהתוודותנו בתפילתנו באמרנו ומפני חטאינו והדומה לזה. ובהערת בני אדם והתעוררותם אל אהבת המקום ההוא הקדוש ינחץ העניין המיוחל, שכר גדול וגמול רב, כמו שנאמר: אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו, - רוצה לומר כי ירושלים אמנם תבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה.

כח. אמר הכוזרי: אם הדבר כן, מנעך אשם, ועזרך מצווה, האלוקים יעזרך על כוונתך, ויגזור לך הטוב כבקשתך והשתדלותך, ויהיה לך עוזר וסומך, וירבה שכרך על בר לבך ומצפונך, כי הוא בעל הטובה ואלוקי החסד והגמול, ואין אלוה מבלעדיו ואין צור זולתו, יעשה עמך כחסדו עם המכוונים כוונתך לשמו ברחמיו.
אמן אמן סלה.