מאמר העיקרים
רבי משה חיים לוצאטו
הוצאת "אהבה" - ווארשא תרצ"ו
|
תוכן המאמר: בבורא יתברך ברוחניים בתורה ובמצות בגמול בגן עדן וגיהנם בהשגחה בנבואה ונבואת משה בגאולה בענין הנסים בענין התורה שבעל פה והש"ס תקציר: במאמר זה מבאר הרמח"ל עניינים בנושא האמונה: הבורא יתברך, כוחות רוחניים, מלאכים, נשמות, התורה והמצוות, הגמול על המעשים, גן עדן וגהנום, השגחת ה', נבואה, גאולה, נסים, תורה שבעל פה וש"ס. מילות מפתח: רמח"ל; רבי משה חיים לוצאטו; מלאכים; נשמות; גמול; גן עדן וגהנום; השגחת ה'; נבואה; גאולה; נס; תורה שבעל פה; ש"ס. |
בבורא יתברך
המצוי הזה יתברך הוא מצוי שלם בכל מיני שלמות, אין בו שום חסרון כלל ועיקר; אינו תלוי בזולתו ולא מתפעל מזולתו כלל; אין התחלה למציאותו ולא סוף כלל, פירוש שלא נתהווה אחר ההעדר, ולא יבואהו העדר כלל, אבל תמיד היה ותמיד יהיה, אי אפשר העדרו כלל וכלל; הוא סבת כל ההוים, ואין עליו סבה אחרת, אלא הוא מעצמו מוכרח המציאות.
עוד צריך שתדע, שהמצוי הזה ית"ש אין בו שום הרכבה ולא רבוי בשום פנים, אלא הוא פשוט בתכלית הפשיטות, ואין שיך בו שום ענין מעניני הגופים ומקריהם, והוא משולל מכל גבול וגדר, מכל יחס ומכל חוק טבעי.
ועל הכל צריך שתדע, שאמתת ענינו ומציאותו יתברך אינה מושגת כלל, ואין לה דמיון עם שום אחד מן הענינים שבברואים ועם שום אחד מהציורים שמדמה הדמיון ומשכיל השכל, ואין מלות ותארים שיהיו ראויים לו ונאותים אליו באמת, אבל נדבר בו כל מה שנדבר במלות - על דרך ההשאלה וההעתקה, כדי שנבין מה שיצטרך לנו להבין מענינו יתברך, כי כיון שאין אתנו אלא מלות יורו על ענינים טבעיים ומוגבלים בגבולי הנבראים אי אפשר לדבר בלא מלות אלה, אלא זו מודעא רבה לכל מה שנדרוש ונדבר בענינו יתברך, שאין התארים והמלות המתיחסות לו מתיחסות על צד האמת, אלא על צד ההשאלה, לא זולת, והזהר בזה מאד.
ברוחניים
וצריך שתדע שכמו שבגופנים יש מינים שונים, וכפי התחלף המין כן יתחלפו החוקים המיוחדים לו, כן ברוחניים ימצאו מינים שונים כולם מן הסוג הרוחני, ובהתחלף המין יתחלפו החוקים אשר להם. אמנם כלל גדול הוא בכל הסוג הרוחני, שאין ענינו ולא גבוליו מושג לנו באמת כמות שהוא, אבל ידענו מציאותם וקצת ענינים מעניניהם, כפי מה שמסרו לנו הנביאים והחכמים ז"ל.
והנה מיני הסוג הזה שלשה. האחד נקרא כחות נבדלים, והשני מלאכים, והשלישי נשמות. הכחות הנבדלים הם נמצאים רוחניים משוללים מגופות, זכים ומעולים מאד, והם היותר קרובים אל שכינתו ית', ועליהם הוא שורה תמיד, ונקראים בשמות כפי מדרגתם: גלגלי הכסא, או אופנים וכיוצא בזה. המלאכים הם נמצאים רוחניים שנבראו לעשות שליחותו של הבורא ית' בכל מה שיחפוץ, והם ממונים כל אחד על ענין מה שמסר לו הרצון העליון, ויש בהם מדרגות שונות זו למטה מזו, וכל מדרגה מהם יש להם חוקים וגבולים כפי מה שנאות להם על פי החכמה העליונה. הנשמות, הן נמצאים רוחניים מעותדים לבא בגופות ולהתחבר בהם, וליקשר בהם קשר גדול, ולהם חוקים פרטיים כפי ענינם וכפי המצבים שלהם, פירוש - כי הנה מצבים שונים נמצאים לנשמות, שהרי יש להן מציאות חוץ לגוף ומציאות בתוך הגוף, והמציאות חוץ לגוף הוא משני מינים, האחד מציאותן טרם היותן בגוף, והשני מציאותן חוץ לגוף אחר שכבר היו בו, וכפי כל המצבים האלה כן נגבלים בגבולים ונעשים עלולים למקרים שונים ומתחלפים, כפי מה שיאות למצב שהן בו. והמלאכים כלם הנה הם משרתיו יתברך עושי דברו, וכל דברי העולם נעשים על ידיהם בין לטוב בין לרע, ומצד זה מתחלקים לשתי כתות, כת הטוב וכת הרע פירוש - הממונים לטובות, בין הטובות הגופניות בין הטובות הנפשיות, והממונים לרעות - הגופניות והנפשיות, והממונים על הרעות נקראים מלאכי חבלה ומזיקין.
עוד מין אחד של נבראים נמצא, שהוא מין אמצעי בין גשמי ורוחני, והיינו שיש בו קצת מגבולי הגשם ועניניו ומשולל מקצתם, ושם המין הזה נקראים שדים, ויש בהם קצת גופניות, אך לא כגופניות שלנו, ויש בהם קצת עניני רוחניות, אך לא כרוחנים ממש. וגם בהם יש מדרגות מדרגות ומינים שונים, וכפי מדרגותיהם כך הם החוקים והגבולים שלהם.
אין לך דבר בעולם התחתון, בין עצם בין מקרה, שלא ימצא כנגדו ענין מה - למעלה בכחות הנבדלים, וכן אין לך דבר למטה שלא יהיו עליו ממונים מכת המלאכים, שמנהיגים אותו ומחדשים בו ענינים ומקרים, כפי מה שיגזור האדון ב"ה. ומה שפועלים העליונים בגשמיים נקראהו השפעה.
כל ההשפעות הבאות מן העליונים לצורך התחתונים עוברות דרך הכוכבים, ונמצאו הכוכבים המשפיעים היותר קרובים לתחתונים, ואולם השפעתם אינה אלא כפי מה שנמשך מהם למעלה.
לכל אלה הרוחניים נתן האדון ב"ה רשות, לפעול בתחתונים פעולות שלא כדרך הטבעי, כשיעוררו אותם התחתונים על ידי אמצעיים ידועים שהוכנו ונתיחדו לזה. אמנם אין בכח שום אחד מהם לעשות כל מה שירצה, אלא לכל אחד יש גבול מה שהוגבל לו, שעד אותו הגבול ובאותם הדרכים בלבד שנמסרו לו, יוכל לפעול אותן הפעולות שנמסרו לו שיפעלם. ויש בדברים האלה דברים מותרים לנו ודברים אסורים לנו, והוא ענין ספר יצירה ומעשה כשפים.
בתורה ובמצות
ואמנם מציאות הטוב והרע האמתי הוא, שהנה שם האדון ב"ה בעולם קדושה וטומאה. פירוש - קדושה היא מציאות קורבה אליו ית'. וטומאה היא מציאות ריחוק מנו ית'; הקדושה היא השפעה שהאדון ב"ה משפיע במי שראוי לזה. והשראה ששורה עליו, הטומאה היא ריחוק שהקב"ה מתרחק, והעלם שמתעלם. אמנם האמת הוא, שהנה ברא האדון ב"ה איזה כחות רוחניים לצורך ענין זה, והם כחות יושפע מהם חושך וזוהמא. אשר בכל מקום שתמצא שם הזוהמא ההיא מתרחקת ממנו הקדושה ויתעלם משם אורו ית'. ואלה נקראים כחות הטומאה.
ואולם שם האדון ב"ה כח במעשי האדם לעורר את השרשים העליונים, והיינו שיהיו ממשיכים אור שפע קדושתו יתברך ואור טובו, או המשך הזוהמא והטומאה ההיא. והנה יחד לו מעשים שעל ידם תמשך הקדושה, וצוה להתמיד בהם, והם כלל המצוות ויחד מעשים שעל ידם תמשך הזוהמא, וצוהו לימנע מהם, והם כלל האיסורים.
ואמנם הטובה האמתית אינה אלא הדבקות בו ית', והנה המצות כבר ביארנו שהם הממשיכים שפע קדושתו ית' ואור טובו על כן אלה הם האמצעים שעל ידם תושג טובה האמתית, כי מי שהרבה להתקדש בשפע קדושתו ית', הוא ראוי להדבק בו, וליהנות בטובה האמתית, ומי שהרבה ליטמא בזוהמא שזכרנו הוא יהיה בלתי ראוי לידבק בו, וידחה ממנו. ואמנם יש בכל הדברים האלה מדרגות רבות, בין בשפע הקדושה או הזוהמא שזכרנו, וכן בטובה שנקנית על ידי המעשים הטובים, והדחיה שנדחה האדם ממנה, על ידי הרעים, והוא ההפרש שבין אדם לחברו במעלה האמתית, וכמו שנבאר עוד בס"ד.
וצריך שתדע שכמו שניתן לאדם שיהיה ממשיך לעצמו קדושה או זוהמא, כן ניתן לו שבכח מעשיו ימשיך בכל הבריאה כולה הקדושה או הזוהמא, ונמצא כל הבריאה מתתקנת או מתקלקלת על ידי האדם, ויחשב זה לזכות לצדיקים שמטיבים לבריאה ולחובה לרשעים שמקלקלים אותה וכמ"ש לפנים.
ואמנם הדרך שבו ממשיכים מעשי האדם את ההשפעות האלה הוא בכח ההקבלה שזכרנו למעלה שיש בין הנמצאים השפלים ובין הכחות העליונים, עד שכאשר יתנועע אחד מן הנמצאים למטה הנה יגיע התעוררות אל הכח המקביל לו למעלה, ואז על ידי הכח ההוא תסובב התולדה שתסובב בהמשכת ההשפעות, כי הנה אם המעשה ההוא יהיה מחלק המצווים, יתעורר הכח שעליו ויתחזק, ועל ידו תמשך ההשפעה של קדושה ממנו ית' כפי ענין התעוררות שנתעורר, ואם יהיה המעשה מחלק הנמנעים יגרום פגם בכח העליון, כפי ענין המעשה הרע ההוא, ויתעלם כנגד זה אורו ית' ויתרחק, ויתעורר תחת זה אחד מן כחות הטומאה, ההפכי להשפעת הקדושה שנתעלמה, וימשך ממנו משך זוהמא כפי ההתעוררות שנתעורר, ועל דרך זה בתשובה יסור הפגם, ולא יהיה עוד כח לכח מטומאה לפעול, ותשוב השפעת הקדושה ותמשך כראוי.
בגמול
גמול העולם הבא הוא, שכפי מעשיו שעשה בעולם הזה כן תקבע לו מדרגה בטובה האמתית, שהיא הדבקות בו יתברך ויהנה בה לנצח נצחים; וגם הוא יחולק לשני חלקים, בעולם הנשמות ובעולם התחייה, יבואר עוד לפנים בסייעתא דשמיא גמול העולם הזה הוא, שכפי מעשיו יוגזר עליו הצלחה או צרות מאיזה מין שיהיה.
וצריך שתדע שעיקר השכר באמת הוא הטובה האמתית שיזכו בה הצדיקים לעתיד לבא, וכן העונש היותר עצום הוא אבוד הטובה ההיא לגמרי; אמנם, יש מצות, שכפי מדת הדין הצודקת, ראוי שיוגמלו בעולם הבא וגם בעולם הזה בהצלחות העולם הזה וטובותיו, וכן יש עבירות, שכפי מדת הדין הצודקת, ראוי שיענש עליהן בעולם הזה ובעולם הבא, ויש מצות שהדין נותן שיוגמלו בעולם הבא ולא בעולם הזה; ועבירות שהדין נותן שיענש עליהן בעולם הבא ולא בעולם הזה, ומצות שהדין בהם שיוגמלו לגמרי בעולם הזה ואין נשאר לבעליהם כלום בעולם הבא, ועבירות שהדין עליהן לעולם הזה ולא יענשו בעליהם כלום בעולם הבא; והשופט הצדיק דן את הכל בשלמות, באופן שהכל נעשה ביושר, בלי עולה כלל ועיקר.
והנה כמו שהגוף והנפש ביחד עושים המעשים, בין הטובים בין הרעים, כן הגמול צריך שיוגמלו יחד, אמנם בחטא של אדם הראשון נגזר על המין האנושי כלו מיתה, באופן שלא יוכל להגיע אל הטובה האמתית בלי שימות, והענין, כי הנה נשאב בגוף זוהמא שאי אפשר לו שיגיע לדבקות העליון בהיות זוהמא זו שאובה בו, ואינו יוצא ממנה עד שימות וישוב לעפר, ואז ינקה ממנה, וישוב ויבנה בטהרה בלי זוהמא כלל, ואז תשוב בו הנשמה ויחיה, ויחדיו יאירו באור החיים לנצח, ויהנה בטובה האמתית כפי המעשים שעשו בחייהם בראשונה, וזה ענין תחיית המתים המפורסם בכל ישראל.
ואמנם כל הזמן שהגוף בעפר הולך ואובד צורתו הראשונה, הנשמה עומדת במקום מנוחה אם זוכה, והיינו עולם הנשמות, ומשגת שם מעין מה שתשיג לעתיד לבא אחר התחיה, כפי המעשים שעשתה בחייה.
בגן עדן וגיהנם
והגיהנם הוא מקום לנשמות הראויות ליענש, ושם מגיע להן צער ומכאובים כפי מה ששייך בהן לפי ענינן. ויש מדרגות שונות של צער כמו שיש מדרגות שונות של תענוג, ובצער ההוא ישאו החוטאים את עוונם, ואם ראויים הם לשכר אחר כך, הנה יטהרו מחטאם וילכו למנוחה, ואם לא, יענשו עד אבדם, ודבר זה לא יקרה לישראל אלא מעט מן המעט.
בהשגחה
ואמנם בהיות שנתיחד המין האנושי להיות בו השכר והעונש כפי מעשיו וכמ"ש למעלה, גם ההשגחה בו משונה מההשגחה בשאר המינים. וזה, כי ההשגחה בשאר המינים הוא לקיום המין ההוא באותם החוקים והגבולים שרצהו יתברך שמו. והנה ישגיח בפרטי כל מין ומין למה שמגיע מהם אל כלל המין כלו, אך לא למה שהם אישים, כי הנה אין התכלית בם אלא לשלמות המין הכללי. אמנם המין האנושי, כל איש ואיש ממנו, מלבד מה שמגיע ממנו אל כללות המין, הנה יושגח ביחוד על מה שהוא בפני עצמו, ויודנו מעשיו כלם ביחוד, ויגזרו עליו גזרות ביחוד, כפי פרטות ענינו.
וצריך שתדע, שאמנם פעולות האדם תחלקנה לשני מינים:
האחד הוא מה שהוא לו זכות או חובה, דהיינו שיעשה בה מצוה או עבירה;
והשני מה שאינו לא זה ולא זה, כי אין בה ענין לא למצוה לא לעבירה.
והנה כל מה שנוגע למצוה או עבירה, יהיה באיזה צד שיהיה, כלו מסור בידו של האדם, אין לו מי שיכריחהו עליו כלל, ועל כלם ישקיף השופט העליון, לדון אותם כפי מה שהם ולגזור כנגדם הגמול הראוי. ואשר אינו ענין לא למצוה ולא לעבירה, הנה ענין האדם בהם כענין שאר המינים במקריהם, שהנה יבאו לו מכח עליון שינועעו אליו, אם לשמירת חוקות מינו, או להגיע לו שכר או עונש כפי מה שראוי לו.
והנה האדון ב"ה הוא המשגיח על הכל, ודן את הכל, וגוזר כל הגזרות. והמלאכים הם משרתיו ממונים כל אחד בתפקידו להניע את הכל בגבוליו, ואם להמציא לאדם כדרכיו על צד הגמול כמו שאמרנו למעלה.
וצריך שתדע, שאף על פי שהאדון ברוך הוא באמת יודע כל, ולא נעלם ממנו דבר, ואין ידיעה מתחדשת אצלו כלל, הנה הנהגת עולמו ומשפטיו לא יסד אותם על פי זה, אלא על פי סדר המשפטים שרצה בו, מתדמה לנמוסי מלכות הארץ, ודן את הדברים בבתי דינים של מלאכים, בעדים שיעידו על הענינים, וקטגורים שיתבעו דין, ומליצים שיליצו זכות, וכלם מלאכים שמשאם מה שזכרנו, אלה להעיד על הנעשה בעולם, אלה לקטרג ואלה להליץ, ונגמר הדין כפי המשפט הנכון והישר.
בנבואה ונבואת משה
הגילוי הזה הנה הוא בדרכים מיוחדים, מה שראתה חכמתו ית' היותו נאות לזה, ויש בו מדרגות על מדרגות שונות, אך הכלל בכולן, שיתברר לנביא בוודאות גמור, שהמתגלה לו הוא כבודו יתברך, וישכיל מה שיגלה לו, ולא ישאר לו שום ספק בנבואתו כלל.
ואמנם בהגיע ענין זה לנביא, הנה תקדם לו רעדה גדולה וכל איברי גופו יזדעזעו, ויבטלו הרגשותיו, וישאר כאיש ישן, ואז מתוך תרדמתו זאת, יתראו לעיניו מראות מה שיתראו, ישיג בם גלוי הכבוד אליו, וידע מה שיהיה הרצון העליון שיודע לו.
והנה מלבד הידיעות שירויח הנביא בגלוי הנבואה, הנה, מי שיגיע להיות נביא, מוכרח הוא שיתדבק בו ית' דבקות גדול, עד שיזכה לגלוי הזה, ואולם מצד דבקותו זה תהיה מעלתו מעלה גדולה, וכבר יגיע לעשות נסים ונפלאות, כפי מדרגת הדבקות שהשיג.
ואמנם צריך שתדע, שכל המדרגות כלן שבנביאים, כלן שפלות ממדרגת נבואתו של משה רבינו ע"ה ונבדלות ממנה הבדל גדול, שכלן אפשר שיגיע להן כל אדם שיזכה, אך נבואת משה רבינו ע"ה היא מדרגה אחת שנתיחדה לו, אי אפשר לאחר שישיגה כלל.
והנה למטה ממדרגת הנבואה יש מדרגה נקראת רוח הקדש, והוא ענין שיושפע שפע ממנו יתברך אל שכל האדם שבהגיעו אליו יוקבע בו ידיעת ענין מה בבלתי ספק ובבלתי טעות וידע הדבר בשלמות, סבותיו ותולדותיו כל דבר במדרגתו.
ואולם על ידי השפע הזה, אפשר שישכיל דברים שמגדר ההשכלה האנושית הטבעית להשכיל אותם; אמנם יתרון השכיל אותם על זה הדרך מהשכיל אותם על הדרך האנושי הוא, שעל זה הדרך יושגו בלי עמל, ויושגו בלי טעות, ולא ישאר בם ספק, מה שאין כן בהשכלה שעל דרך האנושי; ואפשר שישיג גם כן ענינים מה שאין בגדר ההשכלה האנושית שתשכילם, ומכללם הנסתרות והעתידות.
והנה רוח הקדש זה הנה הוא נרגש למשיגיו, שהמקבלו יכיר בלי ספק שהוא שפע נשפע לו. אמנם עוד יקרה לפעמים, שיושפע בלב אדם שפע שיעמידהו על תוכן ענין מהענינים, אך לא ירגיש בו המושפע, אלא יגיע לו כמי שנופלת מחשבה בלבבו, ונקרא על דרך ההרחבה ושלא בדקדוק - רוח הקדש.
בגאולה
וצריך שתדע, שאף על פי שהטובה האמתית נקנית מכל אחד ואחד בפני עצמו כפי מעשיו, אמנם אין כלל הבריאה משתלם, עד שתסודר כלל האומה הנבחרת בסדר נכון, ותשתלם בכל עטוריה, ותתדבק בה השכינה, ואחר כך יגיע העולם למצב השלם, ויזכו הפרטים כל אחד ואחד כפי מה שזכה במעשיו.
ואולם דבר זה עדיין לא נשלם מתחילת הבריאה ועד הנה, כי מיד שנברא אדם חטא, ואחר כך שהתחילו האבות ונמשכו הבנים אחריהם להיות לעם סגולה, עם כל זה מעולם לא נשלם הדבר כראוי, מפני כמה חטאים, שנזורו בם אחור מהתקון השלם, ונמצא שעל כל פנים צריך שנגיע לזה, שתהיה האומה בשלמותה בכל התנאים הצריכים לזה, ותקבל הבריאה כלה שלמותה, ואז יוקבע העולם במצב המתוקן, שבו יוקבעו הצדיקים להנאה הנצחיית, ותהיה הנאתם בה כל אחד לפי מעשיהם.
והנה שיתא אלפי שנה הגבילה החכמה העליונה לעבודת בני האדם והשתדלותם על השלמות, ואחר כך יתחדש העולם בצורה אחרת, ראויה למה שיעשה בו אחרי כן, דהיינו ההנאה הנצחיית לזוכים לה, וטרם יכלו ששת אלפים אלה, הנה צריך שתעמוד האומה הנבחרת במצבה השלם, שיוכלו ליעתק הדברים אחר כך אל הנצחיות, וזה מה שהובטחנו עליו שיהיה על כל פנים, והאמצעי לזה יהיה אחד מזרע דוד שיבחרהו האדון ב"ה לזה, ויעזרהו שיצליח בו, והוא מלך המשיח. והנה בזמנו ועל ידו יתוקנו ישראל תקון גדול וכל הבריאה אחריהם, שירבה הטוב בכל הצדדים, ויסור הרע לגמרי, בין במה שנוגע לנפש ובין במה שנוגע לגוף, דהיינו לב האבן יעשה לב בשר, והוא שתגבר בבני האדם הנטיה לטובות, ובאופן שלא ימשכו אחרי החומר כלל אלא ינטו תמיד לעבודה ולתורה ויתגברו בה, וכנגד זה תרבה השלוה והרוחה, ולא ימצאו נזקים ולא הפסדים כלל, והוא מה שהבטיחו הנביאים: "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי" (ישעיהו י"א ט'), ולא יהיה סכלות בעולם, אלא כל הלבבות יהיו מלאי חכמה, ורוח הקדש יהיה שפוך על כל בשר, באופן שיזכו לו הכל, בלי קושי כלל, והוא מה שאמר הנביא: "אשפוך את רוחי על כל בשר" וגו' (יואל ג' ו'), והנה ישמחו ויעלצו ברוב הטובה, והם מתדבקים בבורא יתברך ועובדים לפניו עבודה שלמה, ועל ידי זה יהיו מתעלים והולכים עלוי על עלוי עד שיגיע למה שצריך שיגיעו לו, לעבור ממנו אל מצב הנצחיות בחדוש העולם.
ואמנם החיים כלם צריך שימותו ויחזרו לעפר לפחות שעה אחת קודם תחית המתים, ואחר כן ישובו ויחיו, אותם הראויים לקום בתחיה.
והנה בתחיה יקומו צדיקים ורשעים, והרשעים שחטאו ולא נשלם בהם העונש הראוי, יענשו אז כראוי להם. ואמנם אחרי התחיה יהיה יום הדין הגדול, שידין הבורא ית' את כלם, וישפוט הראויים לישאר לנצחיות והראויים ליאבד. הראויים ליאבד יענשו לפי מה שראוי להם ולבסוף יאבדו לגמרי, והראויים לישאר ישארו, במדרגה שתגיע להם כפי המשפט, בעולם שיחודש.
והנה אחר שהוכנו הראויים לישאר בנצחיות, כל אחד במדרגתו, הנה העולם הזה יחזור לתהו ובהו, דהיינו שיפסד צורתו וישוב מים במים כמו בתחלת הבריאה, ובין כך ובין כך הצדיקים שזומנו לנצחיות הקדוש ברוך הוא יעמידם במאמרו כמלאכי השרת, בלי שיצטרכו לעולם הזה. ואמנם לא ישיגו עדיין הטובה האמתית כראוי להם, אלא אחר שעמד העולם תוהו הזמן שגזרה החכמה העליונה, ישוב ויחודש בצורה אחרת, נאותה למה שראוי שיהיה לנצחיות, וישובו הצדיקים וישבו ויתקיימו בו לנצח, נהנים בטובה האמתית כל אחד כפי מדרגתו.
בענין הנסים
ואולם אפשר שיעשה נס להודיע אמתת השגחתו ויכלתו, ואפשר שיעשהו לפי שכך יאות במעשה ההוא, ואמתת הדבר, אפשר שתהיה מושגת ונגלית לפי פשט המעשה וענינו המפורסם, ואפשר שיהיה לפי הנסתר שבדבר וסתרי ההשגחה שבו, ואפשר עוד שיהיה לטעמים אחרים רבים בלתי מושגים לנו כלל. והנה כבר יקרה שיעשה הקב"ה נסים על ידי עבדיו הקרובים לו, להראות החבה שהוא מחבב אותם בהכח שהמוסר להם להיותם שולטים על הבריאה, וכפי מדרגתם בקורבה אליו יתברך כך יהיה כחם לשיעשו על ידם נסים ונפלאות.
ומכלל זה הענין, שהנה רצה האדון ב"ה ליקרא בשמות שונים, כפי סתרי ההשפעות שהוא משפיע לעולמו וההנהגה שמנהיג, ואמנם רצה וחקק שבכח שמותיו הקדושים בהזכרם - יתחדשו גם כן נפלאות רבות בעולם; ואולם חילק וסידר הדברים בחכמה נפלאה, ושם סגולה בכל שם ושם כמו שגזרה חכמתו, להמשיך בהזכרתו השפעות ההמה שעל ידיהן יתחדשו הנפלאות האלה.
בענין התורה שבעל פה והש"ס
והנה נמצאו דברי התורה שבכתב בבחינת הסכמתם עם הפירוש המקובל מתחלקים לשלשה חלקים.
החלק הראשון הוא, כלל ענינים בא כללם בכתוב, אך לא פרטיהם, ונתבארו הפרטים במסורת.
החלק השני הוא, כלל כתובים שביאורם מסופק, באשר יסבלו פירושים שונים, ונתבארה ההכרעה במסורת.
החלק השלישי הוא, כלל כתובים שלפי המלות באמת תהיה הכונה אחת, ונתבאר במסורת היות הנרצה מתחלף מאד מהנראה, ועל זה אמרו ז"ל: "הלכה עוקבת1 את המקרא" (סוטה ט"ז). אמנם אין פרטי החלק הזה רבים, ולא עוד אלא שאם תטרח ותעמיק בדבר תמצא שלא יהיה הפשט מכחיש לגמרי ההלכה ולא מתנגד לה, אבל יובן באיזה בחינה ובאיזה גבול.
וממה שקבלנו, שאמנם בעל התורה יתברך שמו כתבה פרטיים וחוקים מיוחדים, וכשנרצה להבין כונת בעל הדברים ב"ה, הנה צריך שנהלך בהם על פי החוקים ההם ובדרכים ההם, וזולת זה אף על פי שכבר היה אפשר שינתן פירוש בדברים תסבולנה אותו המלות היטב, ואפשר שתורינה עליו ביותר הרוחה, אמנם על כל פנים לא יהיה הפירוש ההוא אמתי בדברים ההם, כיון שבעל הדברים כיון בהם כונה שונה מזו. ואמנם החוקים האלה והדרכים הם כלל השלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם עם כל פרטיהן.
וצריך שתדע עוד, כי הנה עקרי הדינים כלם מה שבמצות עשה ומה שבמצות לא תעשה כלם מקובלים הם ממשה רבינו ע"ה, אמנם קבלו ז"ל שדברי המסורה רמוזים הם בתורה שבכתב ברמזים שונים, על פי דרכי הרמיזה הידועים להם, והיה מפורסם ומוסכם אצלם שטוב בעיני ה' שנעמול גם בזה החלק, פירוש - בידיעת מקום רמזי התורה שבעל פה בתורה שבכתב, ועל כן יטרחו כל אחד מהם לבקש הרמזים האלה, כפי מה שיראה לו יותר נכון, וזה מה שתמצא פעמים רבות בש"ס משא ומתן לבקש ראיות לדין מן הדינים, וכבר יהיה ביניהם מחלוקת על הראיות, ותמצא הראיות עצמן שאמנם לפי דרכי ההבנה הפשטית לא יאותו יפה, אך הענין הוא מה שאמרתי לך, שהנה הדין אצלם בקבלה, אבל יטרחו לבקש לו הרמז בתורה שבכתב, על השרש שזכרנו למעלה; והנה לא ירצו באותם הפירושים, שהיתה זאת כונת המשך המקרא ההוא, אבל ירצו שלזה כיון בעל התורה ב"ה במה שרצה לרמוז בדרכי המקרא ההוא בדרכי הרמז, נוסף על מה שרצה לבאר בדרכי הפשט, ויקראוהו לפעמים אסמכתא. והנה כל זה שאני מדבר עתה הוא בחלק המצות והדינים, אך בחלק ההגדות יש עוד עיקרים אחרים, ביארתים לך במקום בפני עצמו.
ואמנם יש עוד ענינים אחרים שהם תקנות מן החז"ל, ואף על פי כן ימצאו להם רמז רחוק מאד בכתובים, ונקרא גם זה אסמכתא, אמנם היא אסמכתא יותר שטחיית הרבה מהראשונה שזכרנו, ויכוונו בה לזכרון לענין, ולא יחדלו לכון בזה גם כן היות אפילו זה רמוז בתורה אף על פי שהוא רמז רחוק מאד, והוא על הצד הצפיה בעתידות, שהכל גלוי לפניו ית', ועל כל רמז, אלא שרמזו בדרך רחוקה, כיון שאין הדבר ההוא חלק מביאור המצוה כלל. ואמנם יש עוד פרטי דינים שלא קבלום והוציאום בדרכי הסברה או בדרכי המדות, ואפשר שיחלקו בם, וכפי הפסק שיהיה למחלוקת כן תהיה החובה עלינו לשמור ולעשות, מבלי שיהיה המחלוקת שהיה בם חולשה לפסק כלל, כי אולם כך צונו ית"ש, שבהיות מחלוקת בדיני התורה יוכרע הדבר בבית דין, ומה שיצא מן ההכרעה ישמר בכל תוקף.
וממה שקבלנו עוד, שמצות "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים י"ז י"א), הכונה שכיון האדון ב"ה במצוה זו היא, שיהיה כח ביד בתי דיני ישראל וחכמיהם לגזור גזרות ולתקן תקנות, ונהיה כלנו חייבים לשמוע להם ושלא לעבור על דבריהם כלל, ונדע שכל התקנות האלו שיתוקנו לשמירת מצות התורה עצמה, ולעשות הרצוי לפניו יתברך, הנה דעתו ית"ש מסכמת שישמרו שמירה מעולה ככל מצות התורה עצמה. ולא עוד אלא שכך באה המצוה בקבלה לעשות סייגים לתורה, וכבר היה ראוי שיצוה עליהם הוא ית"ש בתורה עצמה, אלא שהיה הרצון לפניו שיבא הדבר מצדנו, ושנהיה אנחנו המעמידים עלינו מצות על פי דרך תורתו, ובאותם החוקים והגבולים שנתן לדבר. והנה אין הפרש בין חיובנו במצות המבוארות בתורה ובין חיובנו בתקנות החז"ל וגזרותיהם, שכך הרצון לפניו שנשמור המבוארות בתורה כמו שנשמור את אלה, וכך ממרה את פיו העובר על המבוארות כעובר על אלה, ואין הבדל ביניהם אלא במה שהם ז"ל הבדילום, דהיינו שהספקות בדיני תורה יודנו לחומרא, ובדברי סופרים יודנו לקולא, והרי זו כמו שתאמר שהעריות תהיינה בכרת ומיתת בית דין ולבישת שעטנז באזהרה, ושבשר בחלב יהיה אסור בהנאה וחלב יהיה מותר, שאין אלה אלא הגבולים שכפי רצונו יתברך, אמנם בענין חיוב המצות בגבול שהוגבלו, אין הפרש בין אלה לאלה כלל. ומזה נמשך שישאו ויתנו כל כך בתקנות רבות וגזרות רבות שבאמת אינן אלא מדברי סופרים, וירבו בהם הפרטים והמחלוקות, כל זה מפני ששוו בעיניהם הדברים האלה בבחינת החיוב בהם כמו כל שאר המצות שבתורה, שאמנם רצונו יתברך היה שיבואו על זה הצד, פירוש שיבואו מאתנו, והנה הדבר שוה שיצונו שנשים טוטפות בין עינינו או שיצונו שנגזור עלינו גזרות לשמירת תורתו, זו מצוה שצורת עשיתה באופן זה, וזו צורת עשיתה באופן זה, וגדרם אחד שהוא עשית רצונו ית' וגזרתו.
וממה שקבלו ז"ל בפירוש המצוה הזאת, גם כן הוא, שיהיה כח ביד בית דין לבטל דבר מן התורה כשיהיה לתכלית שמירת התורה עצמה, ובגבול שיהיה בשב ואל תעשה ולא בקום עשה, ועל פי זה השרש גזרו מה שגזרו בשופר ובלולב ביום שבת, כמבואר במשנה וש"ס (ראש השנה כ"ט, סוכה מ"ב), כפי הקבלה הזאת שהיתה בידם.
הערה:
1. בילקוט הגירסא בשני מקומות "עוקרת" ובמקום שלישי "עוקבת" ופה בדפוס הישן כתוב "עוקפת". המו"ל.
