אמר משה בן הרב הדיין מימון הספרדי זצ"ל, שאול שאל איש מאנשי דורנו לאיש מאנשי החכמה - לפי דבריו - ממי שלא קרה עליהם ממה שקרה על רוב הקהילות ישראל מזה השמד המקום יבטלהו. על עניין השמד הזה, אשר יכריחוהו בו להודות לאותו איש בשליחות ושהוא נביא אמת.
האם יודה האדם בזה בשביל שלא ימות, ויטמעו בניו ובנותיו בגויים, או אם ימות ולא יעיד לו העדות ההוא, אחר שהוא מחויב בתורת משה רע"ה ועדות ההוא ג"כ מביאה לעזוב המצות כולן.

ויען הנשאל על זה דבר חלוש אין לו טעם, והוא סר הלשון והעניין, סידר בו דברים יפסידום אפילו הנשים חסרות המוח. והיינו משיבים תורף דבריו אע"פ שהוא ארוך וחלוש ועמוס, לולא חמלתנו על החסד אשר נתחסד בו עמנו האל ית', כלומר הדיבור בלשון. כמו שאומר ית' בתורתנו הקדושה "מי שם פה לאדם" שמות ד' י"א. לפיכך ראוי לו לאדם שיחמול על דיבורו יותר מחמלתו על ממונו, ושלא ירבה בדיבור וימעיט העניין. וכבר גינה החכם ע"ה ריבוי הדברים ומעוט העניין ואמר "בא החלום ברוב עניין וקול כסיל ברוב דברים" קהלת ה' ב'. הלא תראה איך גם רעי איוב, בהרבותו לדבר, אמרו "הרוב דברים לא יענה ואם איש שפתים יצדק?" איוב י"א ב' "איוב לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכל" שם ל"ד ל"ה, והרבה כמו זה. ומפני שידיעתנו באמיתת העניין הזה ולא נסבול אותו בסכלות האיש הזה, ראיתי שנזכור קצת תורף לשונו לבד, ונחסר מה שזולת זה ממה שאינו ראוי לענות עליו, ואע"פ שכל דבריו בהתבוננות הם ממה שאין ראוי לענות עליהם.
ומזה שהוא אומר, שמי שהודה בשליחות כבר כפר בה' אלהי ישראל. והביא ראיה על זה ממה שאמרו חז"ל "כל המודה בע"ז כאלו כופר בכל התורה כולה" ספרי שלח סי' קי"א, ולא היה אצלו זה ההיקש הפרש בין מודה לע"ז בלי אונס אלא ברצון נפש כירבעם וחבריו, ובין שיאמר על איש מבני אדם שהוא נביא בהכרח מפחד החרב.

וכאשר ראינו בתחילת דבריו הלשון הזה, אמרנו אין ראוי שנתפוס עליו עד שנשמע דבריו כולם, כמ"ש החכם "משיב דבר בטרם ישמע" וגו' משלי י"ח י"ג. וכאשר הבטנו דבריו עוד מעט, מצאנוהו אומר דבר זה לשונו: שמי שאומר הדבר ההוא, אפי' קיים התורה כולה בסתר ובגלוי הרי זה גוי. אם כן אין אצל זה זך בשכל הפרש בשום פנים בין מי שאינו משמר שבתו מפני החרב, ובין מי שאינו משמרו ברצונו.

אחר כן מצאנוהו אומר, כי כשייכנס אחד מהאנוסים בבית תפילתם והתפלל שם, אפילו אינו אומר שום דבר, ואח"כ יכנס בביתו ויתפלל תפילתו, שהתפילה פשע הוא מוסיף בה, ועבירה היא בידו. והביא ראיות על זה מדברי חז"ל, "כי שתים רעות עשו עמי" ירמיה ב' י"ג, שהיו משתחווים לצלם ומשתחווים להיכל שהש"ר א' ו'. ולא היה הפרש אצל זה המפרש במי שהיה משתחווה לצלם ולהיכל על דרך כפירה, למען טמא את שם ה' ולחלל את שם קדשו, ובין מי שנכנס בבית שידמה לאשר ידמה, להשתדל בגדולת השם, ולא יזכור בו ולא יאמר דבר שהוא הפך הדת בשום פנים, והוא עם כל זה מוכרח בהיכנסו.

ומצאנוהו כמו כן אומר, שמי שיודה לאותו איש שהוא נביא, אע"פ שהוא אנוס, הרי הוא רשע ופסול מפסולי עדות דאורייתא, והתורה אמרה "אל תשת ידך עם רשע" שמות כ"ג א' "אל תשת רשע עד" ב"ק ע"ב ב'.

וכאשר שמענו גידופו וחירופו ואריכות לשונו בסכלות והוללות אמרנו אין ראוי עם כל זה שנתפוס עליו עד שנשמע סוף דבריו, אולי יהיה כדבר שלמה "טוב אחרית דבר מראשיתו" קהלת ז' ז'. ומצאנוהו בתכלית דבריו אומר, שהמינים והערלים[=הנוצרים] יאמינו כמו כן שהם ימותו, ולא יודו לו בשליחות. וכאשר שמענו זה הובהלנו מרוב פלא ואמרנו, המבלי אין אלוהים בישראל, כשיהיה עובד ע"ז שורף בנו ובתו לנעבד, ק"ו שנשרוף אנחנו עצמנו בעבודת האל?! אוי לשאלה אוי למענה.

וכאשר ראינו ראשית דברו, שלקח ראיה ממה שאינו נסכם עם דבריו, וסופו שיישר בעיניו דעת המינים והנוצרים, אמרתי צדקו דברי האל: "תחילת דברי פיהו, סכלות ואחרית פיהו הוללות רעה" שם י' י"ג.
וממה שראוי שתדעהו, שהאדם אין ראוי לו לדבר ולדרוש באוזני העם, עד שיחזור מה שרצונו לדבר פעם ושנים ושלוש וארבע, וישנה אותו היטב, ואח"כ ידבר. וכן אמרו ע"ה ב"ר פכ"ד, והביאו ראיה מלשון הכתוב: "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה" איוב כ"ח כ"ז, ואח"כ: "ויאמר לאדם" שם פסוק כ"ח. זה נאמר על מה שצריך לאדם לדבר בו בפיו. ואולם מה שיחוק האדם בידו, ויכתבהו על הספר, ראוי לו שיחזירהו אלף פעמים אילו יתכן זה. וזה האיש שלא עשה דבר מזה, אבל כתב אלו העניינים הנכבדים בטופס, ולא ראה לכותבם תחלה ולתקנם, מפני שהיה דברו אצלו בלי ספק, בעניין שלא היה צריך לחזור עליו, ומסרו ביד איש שישוט בם בכל עיר ובכל מדינה, והאפיל בם ליבות בני אדם - שלח חשך ויחשיך.
ועתה אתחיל לבאר גודל הטעות מה שנכשל בו העני הזה, ומה שעשה בעצמו והוא לא ידע, ואיך חשב לעשות טובה אחת וקנה רעות רבות, והביא ראיות רבות שאינן כעניין, והאריך לשונו והלך אחר לשון העט.
ואומר שהמפורסם בדברי רז"ל, שישראל בימי משה קודם צאתם ממצרים הפסידו דרכם, והפרו ברית מילה, ולא היה בהם מהול אלא שבט לוי בלבד. עד שבאה מצות פסח, ואמר האל למשה "כל ערל לא יאכל בו" שמות י"ב מ"ח, וצוום בעשיית המילה. כך אמרו חז"ל: משה היה מל ויהושע פורע ואהרן מוצץ ואספו ערלות חמרים חמרים והיה דם מילה מתערב בדם פסח, ובזה היו ראוים ליגאל. והוא דבר האל ית' ליחזקאל י"ו ו' "ואראך מתבוססת בדמיך" שה"ש רבה א' י"ב. ואמרו ע"ה, שהם קלקלו בעריות, לדבר ה' ית' יחזקאל כ"ג ב' "בן אדם שתים נשים בנות אם אחת היו" יומא ע"ה א'.

ועם היותם בזה העניין הרע, בשביל שאמר משה רבנו עליו השלום "והן לא יאמינו לי" שמות ד' א', האשימו ה' על זה, ואמר לו: משה הם מאמינים בני מאמינים. הם מאמינים, דכתיב שם פסוק ל"א "ויאמן העם", ובני מאמינים, דכתיב בראשית ט"ו ו' "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". אבל אתה אין סופך להאמין, דכתיב במדבר נ' י"ב "יען לא האמנתם בי להקדישני", ונענש לאלתר כמו שביארו ע"ה שבת צ"ז א' "החושד בכשרים לוקה בגופו, מנא לן ממשה".
וכמו כן ישראל בימי אליהו, היו כולם עובדי ע"ז ברצון בעוונותיהם, לבד ז' האלפים "כל הברכים וגו' וכל הפה אשר לא נשק לו" מ"א י"ט י"ח. ועם כל זה, כשעמד ללמד חובה על ישראל בחורב, כמו שאמר שם פ' ט' וי'

"ויאמר מה לך פה אליהו, ויאמר קנא קנאתי לה' אלהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל". אמר לו: שמא בריתך? אמר לו "אף מזבחותיך הרסו". אמר לו: שמא מזבחך? אמר לו: "ואת נביאיך הרגו בחרב". אמר לו: והרי אתה קיים? אמר לו: "ואותר אני לבדי, ויבקשו את נפשי לקחתה". השיבו הקב"ה: עד שאתה מלמד חובה על ישראל, לא היה לך ללמד על אומות העולם שיש להם בית הוועד, בית לעבודה זרה, ותלמד חובה על ישראל? שנאמר ישעיה י"ז ב' "עזובות ערי ערוער". לך שוב לדרכך מדברה דמשק. כל זה מובא לחכמים במדרש חזית א' ו'.

וכמו כן ישראל בזמן ישעיה, הרבו עוונות, כמו שאמר ישעיהו א' ד' "הוי גוי חוטא עם כבד עוון", והיו בהם עובדי עבודה זרה, כמו שאמר נ"ז ח' "ואחר הדלת והמזוזה שמת זיכרונך". והיו בה כמו כן שופכי דמים, כמו שנאמר א' כ"א "איכה היתה לזונה וגו' ועתה מרצחים". וכמו כן מחללי שם שמים, כמו שאמר כ"ב י"ג "אכול ושתה כי מחר נמות". וביזו מצוות ה', כמו שאמר ל' י"א "סורו מני דרך, הטו מני ארח, השביתו מפנינו את קדוש ישראל". ועם כל זה, בשביל שאמר "ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב" שם ו' ה', מיד "ויעף אלי אחד מן השרפים... וחטאתך תכופר" שם פ"ו וז' ולא כופרה עד שהרגו מנשה, כאשר אמרו ע"ה סנהדרין ק"ג ב'. וכאשר עמד המלאך ולימד חובה על יהושע בן יהוצדק בשביל בניו שהיו נושאים נשים שאינן ראויות לכהונה, הרחיקו האל, כמו שאמר זכריה ג' ב' "יגער ה' בך השטן, ויגער ה' בך הבוחר בירושלים, הלא זה" וגו'.
אם כך נענשו עמודי עולם משה אליהו ישעיהו ומלאכי השרת, כשנשאו בעדת ישראל מעט דברים, כל שכן קל מקלי עולם יתיר לשונו על קהילות ישראל חכמים ותלמידיהם כוהנים לווים, לקרוא אותם פושעים ורשעים וגויים ופסולי עדות וכופרים בה' אלהי ישראל. וכותב הדבר הזה בכתב ידו ומה יהיה עונשו?!

והם לא מרדו באל לבקשת ערבות והנאה, ולא עזבו הדת ורחקו ממנה להשיג מעלה ותענוג הזמן, "כי מפני חרבות נדדו, מפני חרב נטושה, ומפני קשת דרוכה, ומפני כובד מלחמה". ולא ידע זה האיש שאלו שאינם פושעים ברצונם, לא יעזבם האל ולא יטשם, ולא בזה ולא שקץ ענות עני, כמו שאמרו ע"ה ב"ר פס"ה "וירח את ריח בגדיו" בראשית כ"ז כ"ז - אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו". אלא אמר כל מה שאמר ובדה מלבו.
ומן המפורסם ג"כ, שרבי מאיר נתפס בעד שמד מן השמדות שנהרגו בהם חכמי ישראל.

ואמרו לו מכיריו הלא אתה מאיר, ואמר איני. ואמרו לו אכול מזה אם אינך מישראל, והיה לפניהם חזיר, ואמר להם אוכל ברצון, והראה את עצמו כאלו הוא אוכל, ולא אכל. כמו שאמרו ע"ה ע"ז י"ח ב' וקהלת רבה ז' י"ב

ואין ספק שר' מאיר אצל זה הצנוע, היודע אמיתת התורה, גוי הוא! מפני שכך נכתב בחבורו, שמי שהוא בגלוי גוי ובסתר ישראל, הרי הוא כגוי, מפני שעבודת האל אצלו היא בסתר, והסתיר אותה כר' מאיר.
ומהמפורסם כמו כן, שר' אליעזר נתפס למינות, אשר הוא יותר קשה מע"ז, וזה שהמינים - יכריתם האל - יתלוצצו בדתות, ואמרו אויל המתעסק בהם, משוגע הלומד אותם. והם יבטלו הנבואה לגמרי. והיה ר' אליעזר ידוע, גדול בחכמות, ואמרו: איך תהיה במדרגת החכמה אל מה שאתה בה ותאמין בזה? וענה אותם דבר, והראה כאלו הוא מאמין באמונתם, והייתה כוונתו במענה ההוא לאמונת האמת לא לזולתו. וזה המעשה הוא במדרש קהלת א' ח' ע' ע"ז י"ו ב' וז"ל:

מעשה בר' אליעזר שנתפש לשם מינות, והעלהו הגמון לבירה, אמר לו זקן כיוצא בך יעסוק בדברים הללו? אמר לו נאמן עלי הדיין. סבר אותו הגמון שעליו הוא אומר, והוא לא נתכוון אלא לשם שמים. אמר לו אותו הגמון: רבי, הואיל והאמנתני אף אני הייתי תמה לו: אפשר שזה טועה אחר הדברים הללו?! אמר לו: דימוס, הרי אתה פטור.

הנה כבר התבאר לך שר' אליעזר הראה להגמון שהוא מין, ולבו מסור לשמים. ומינות גדול מע"ז, כמו שהתבאר בכל התלמוד. ואין ספק שר' אליעזר אצל זה הכשר פסול, כמו שהוא כתב בחבורו.
והשמד הזה אשר אנחנו בו, אין אנו מראים בו שאנו עובדים ע"ז, אלא שנאמין מה שהם אומרים בלבד. וכבר נתאמת אצלם שאין אנו מאמינים זה בשום פנים, אלא שנרמה בו המלך, ויפתוהו בפיהם, ובלשונם יכזבו לו.
וידוע הוא מה שקרה על ישראל בימי נבוכדנאצר הרשע, ושכל מי שהיה בבבל סגד לצלם, מלבד חנניה מישאל ועזריה. כמו שאמר האל ית' עליהם ישעיה כ"ט כ"ב "לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו". ואולי החרש והמסגר היו בכלל מי שסגד אם היו אז בבבל. ואולם לא ראינו מעולם מי שקראם לא רשעים ולא גוים ולא פסולי עדות. ולא חשב ה' יתברך עליהם עוון עובדי ע"ז, מפני שהיו אנוסים. וכך אמרו עליהם השלום מגילה י"ב א' "הם עשו לפנים, אף אני אעשה עמהם לפנים בימי המן".

ואולם האיש ההוא, אין ספק שהוא ירא האל, "הוי רב את יוצרו חרש את חרשי אדמה, היאמר חמר ליוצרו מה תעשה" וגו'.
וידוע הוא כמו כן מה שקרה לישראל במלכות יון הרשעה, מגזרות קשות ורעות, ומכללם היה שלא יסגור אדם את פתח ביתו כדי שלא יתיחד להתעסק בשום מצוה, ועם כל זה לא קראום חז"ל לא גויים ולא רשעים, אלא צדיקים גמורים, והתחננו בעדם והוסיפו בימי חנוכה על הנסים עד ורשעים ביד צדיקים.
ולולא שהסכמנו דברינו שלא נזכיר כל דברי זה המעתיק מלין, השמעתי לך והייתי מאריך איך יסכל אדם ערכו לזה השיעור, עד שידבר כדברים האלה, וישלח ידו ויכתוב ויענה כשישאלו שואל בעד שאלה אחת, כמו שזכרנו, השיב עליה תשובות שאינן בעניין, והביא ראיות בעדים זוממין, ובמקלל אביו ואמו, ובמצות ציצית, ובחרוש בשור וחמור, ובהרבעת בהמה, כאילו הושאל ממנו שיחבר לו אזהרות ימנה בהם כל המצוות.

ואמר כמו כן שישמעאלים יש להם ע"ז במכה, ובמקומות אחרים, כאילו השואל שאלהו אם יעלה לחוג למכה או לא. ואמר כמו כן שהמשוגע הרג מישראל כ"ד אלף, כאלו השואל שאלוהו אם יהיה לו חלק לעה"ב, ורבים כמו אלה.

ובאמת היה ראוי לאיש הזה להתבונן בדברי שלמה ע"ה "אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני אלהים" קהלת ה' א'. שאילו התבונן הוא בפסוק הזה, היה יודע כי כל מי שישיב על שאלה או יבין באיסור והיתר, שהוא מוציא דבר לפני אלהים - לא היה נופל במה שנפל.
והשם יודע ועד, ודי בו, שאילו הוא חרף יותר ממה שחרף, והוסיף בדברים יותר ממה שהוסיף, לא תזיקנו זה. ולא ביקשנו עזר לעצמנו בשום פנים, אבל אמרנו "נשכבה בבשתנו ותכסנו כלימתנו, כי לה' אלהינו חטאנו אנחנו ואבותנו". והייתי מוסיף לו בענייני גדולה ומעלה, ואומר כי לשם שמים נתכוון, לפי שאנו מכירים, תהילה לאל, ערכנו, ולא נסכל אותו, "ידענו ה' רשענו עון אבותינו כי חטאנו לך". ולא היה ראוי לנו לתפוש, לולא שהוא כתב דברים לא היה ראוי לנו להתרשל ממנו ולהחריש לו. והוא אמרו שמי שהתפלל מאנשי השמד, אין לו שכר בתפלה ההיא, ועבירה היא בידו. וידענו כי כל מה שיחובר בספר בריא הוא או חולה, אין ספק שיפורסם בידי בני אדם, וזהו מה שהירבה בדעות הנפסדות באנשים, לפי שאין בינך ובין הדעת הנפסדת אלא מה שיוחק על ספר ותעשה לו כת בלי ספק. לפיכך פחדנו שתגיע התשובה ההיא המשיבה מאחרי ה' ביד עם הארץ, וימצא שאין לו שכר בתפלה ולא יתפלל, וכמו יתר המצות אם יעשם שלא יהיה לו שכר במעשה אחת מהם.
והנני מבאר עתה במה שנפל בו זה המוסיף לההביל. כבר באר הספר שאחאב בן עמרי הכופר באל, ועובד ע"ז, שהעיד השם עליו "רק לא היה כאחאב" מ"א כ"א כ"ה, כשצם ב' שעות וחצי לפי שאמרו חז"ל תענית כ"ה ב' - בטלה גזרה מעליו. כמו שנאמר מ"א כ"א כ"ט "ויהי דבר ה' אל אליהו התשבי הראית כי נכנע אחאב מפני, יען כי נכנע מפני לא אביא הרעה בימיו, בימי בנו אביא הרעה על ביתו". ולא קיפח הקב"ה שכר תעניתו. ועגלון מלך מואב שהצר לישראל, לפי ששם כבוד לאלהי ישראל, כשאמר לו אהוד דבר אלהים לי אליך שופטים ג' י"ט ועמד מהכסא, גמלהו האל גמול טוב, ושם כסא שלמה שהוא כסא ה', כמו שאמר דה"א כ"ט כ"ג "וישב שלמה על כסא ה'", וכסא המלך המשיח מזרעו, כי רות המואביה הייתה בתו. וכן אמרו ע"ה נזיר כ"ג ב' "ולא קפח הקב"ה שכרו".
ונבוכדנצר הרשע, שהרג מישראל כחול אשר על שפת הים ושרף בית הדום רגליו של אלהינו בשביל שרץ ד' פסיעות להקדים שם המקום לשם חזקיהו כמו שאמרו סנהדרין צ"ו א' רהט בתריה ד' פסיעות, היה גמולו שמלך ארבעים שנה, כמו שמלך שלמה, ולא קיפח הקב"ה שכרו.
ועשו הרשע שהעיד השם באיבתו שנאמר מלאכי א' ג' ואת עשו שנאתי, ובארו חז"ל רוע פעליו ואמרו ב"ב ט"ז ב'

"ובאותו היום עבר ה' עבירות, הרג את הנפש, ועבד ע"ז, ובעל נערה המאורסה, וכפר בתחיית המתים, ושט את הבכורה. נתעטף בטליתו ונכנס אצל יצחק אביו, אמר לו: אבא, יש מעשר למלח? אמר לו: כמה בני מדקדק במצוות!

ועם כל זה, כשהחזיק במצווה אחת, והיא כיבוד אב, והיה שכרו שנתן לו השם מלכות בלי הפסק, עד שיבוא מלך המשיח. כמו שאמרו ע"ה "אין בן דוד בא עד שייטול עשו שכר כבוד אב ואם", כדכתיב זכריה ב' י"ב "אחר כבוד שלחני אל הגוים". וזה דבר חז"ל בכמה מקומות "אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, אלא יגמול לעולם על פעולות הטוב לכל מי שיעשהו, ויענוש על מעשה הרע למי שיעשהו כל זמן שיעשהו".
ואם אלו הכופרים המפורסמים יגמלם ה' גמול טוב על מעט מזעיר ממעשה הטוב, ישראל שנאנסו באונס השמד, ועושים מצוות בסתר, איך לא יגמלם ה' על כך? ולא יהיה הפרש אצלו בין עושה מצווה או אינו עושה, בין עובד אלוהים לאשר לא עבדו?

וכל זה ייראה מדברי זה האיש. אלא כשיתפלל יעשה עברה, וכך כתב ואמר, "כי שתים רעות עשה עמי". וכבר נתבאר לך טעותו, ושהוא לא סר תמיד מהיות מגנה אנשי זמנו, עד שעבר זה לדבר בחוק החכמים ז"ל כמו שביארנו. ולא זה בלבד, אלא אף בחוק הבורא ית', ואמר שהוא יענוש על מעשה המצוות. וכה דיבר שתפלת אחד ממנו עבירה היא, ועל כמו זה אמר שלמה קהלת ה' ה' "ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא".

וכאשר הדבר הזה המפליא אשר הוא חולי העיניים, שמתי ידי לקבץ סמים ובשמים ראש מספרי הקדמונים, אעשה מהם מרקחת קילורית מועיל למחלה ההיא, וארפאה בו בעזרת השם. וראיתי לחלק דברי בזה העניין לחמשה מינים:
המין הראשון בחלוקת המצוות בעת האונס.
המין השני בגבול חלול השם ועונשו.
המין השלישי במדרגת הנהרגים על קדוש השם והאנוסים באונס השמד.
המין הרביעי בעניין הזה מכללות השמדות ומה ראוי לאדם לעשות בו.
המין החמישי בספור איך יאות לאדם שישמור בזה השמד המקום יבטלהו אמן:
המין הראשון בחלוקת המצוות בשעת האונס לשלשה כללים:
מהמצוות, והם ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים. הדין בהם הוא שכל זמן שייאנס על אחת מהן, הוא מצווה שייהרג ואל יעבור, בכל זמן ובכל מקום ועל איזה עניין שיהיה. אמנם אומרי "בכל זמן", רצוני לומר בין בשעת השמד ובין שלא בשעת השמד. ואומרי "בכל מקום", רצוני לומר בין בצניעות בין בפרהסיא, ואמרי "על איזה עניין" רצוני לומר בין נתכוון להעבירו בין שלא נתכוון להעבירו - יהרג ואל יעבור.

ושאר המצוות כולם מלבד אלה השלשה, אם אנסו עליהם אונס יביט:
אם להנאת עצמו נתכוון, יעבור ואל יהרג, בין בשעת השמד בין שלא בשעת השמד, בין בנסתר בין בפהרסיא. וראיה לדבר זה בפרק בן סורר ומורה. סנהדרין ע"ד ב'

"והא אסתר פרהסיא הואי, אמרו אסתר קרקע עולם היא. רבא אמר, הנאת עצמו שאני. דאמר רבא האי גוי וכו' וקיימא לן הלכה כרבא".

א"כ הנה נתבאר לך, שכל זמן שנתכוון להנאת עצמו, יעבור ואל יהרג אפילו בפרהסיא ובשעת השמד.
ואם נתכוון להעבירו, יביט כמו כן אם היה העת ההיא שעת השמד - יהרג ואל יעבור, בין בצנעה בין בגלוי. ואם היה שלא בשעת השמד, אם היה בסתר - יעבור ואל יהרג, ואם היה בפהרסיא - יהרג ואל יעבור.

וזה תורף לשונם בעניין זה שם שם ע"א

כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן אפילו שלא בשעת השמד לא אמרן אלא בצנעא אבל בפרהסיא אפילו מצוה קלה לא יעבור מדרבנן וכך אמרו מאי מצוה קלה וכו'.

ואמנם פרהסיא רצוני לומר עשרה מישראל. וכך אמרו אין פרהסיא פחות מעשרה. וכולם מישראל שם שם ע"ב:
המין השני, בגבול חלול השם וענשו, חלוק יחלק לשני חלקים: כללי ופרטי.
האחד מהם שיעשה אחד מבני אדם עבירה להכעיס, לא יעשנה לתענוג או ערבות שימצא במעשה ההוא, אלא להיותה קל ונבזה בעיניו, הנה זה כבר חילל את השם, והוא אמרו ית' ויקרא י"ט י"ב "לא תשבעו בשמי לשקר" וכו'. וזה מעשה אין שום תענוג והנאה נמצא בו, ואם עשה אותו בפרהסיא הוא מחלל שם שמים בפרהסיא. וכבר ביארנו שכל מקום שנאמר פרהסיא ר"ל עשרה מישראל.

והשני שישתדל האדם מעצמו שלא יתקן פעולותיו הגשמיות עד שיגלו אצל ההמון ממנו ספורים מגונים מאוד. ואע"פ שלא עשה עבירה, כבר חילל את השם, מפני שראוי לאדם שישמור מפני אדם מעבירות, כמו שישמור מה שיש בינו ובין בוראו. כמו שאמר ית' במדבר ל"ב כ"ב "והייתם נקיים מה' ומישראל". וכך אמרו ביומא פ"ו א' "רב נחמן בר יצחק אמר כגון דאמרי אינשי שרי ליה מריה לפלניא". ואמרו עוד "כגון שחבריו בושין משמועתו".
האחד שיעשה איש חכם מעשה שהוא מותר לכל אדם, אלא שאיש כמוהו אינו ראוי לעשות כמעשהו, מפני שהוא ידוע במעשה חסד, והוא מבוקש ממנו יותר מזולתו. וזה כבר חילל את השם. וזה מאמר רב בגבול חלול השם שם שם "כגון אנא דשקילנא בשרא ולא יהיבנא דמי לאלתר". כלומר, שאדם כמוהו לא היה ראוי לו שייקח דבר, עד שיתן דמיו תכף שהוא לוקח, ולא יאחר. אעפ"י שזה המעשה מותר לכל בני אדם.
וכמו כן מאמר ר' יוחנן כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תפלין וכו.' עניין זה שאדם כמוהו לא היה ראוי לו שיעשה זה. ובכל התלמוד "אדם חשוב שאני".

והשני, שיהיה אדם חכם מתנהג עם בני אדם הנהגה פחותה וכעורה במיקחו ובממכרו, ובמשאו ובמתנו, ויקבל בני אדם בכעס ובביזיון, ולא תהיה דעתו מעורבת עם הבריות, ולא יהיה עם בני אדם מתנהג במדות יקרות והגונות. הנה זה כבר חלל את השם.
וכך אמרו ע"ה שם שם "בזמן שאדם קורא ושונה ואין נושא ונותן באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו" וכו'.

ולולי פחדתי מהאריכות והיציאה מכוונת דברינו פה הייתי מבאר לך איך ראוי לאדם שיתנהג עם בני אדם, ואיך יאות שיהיה כל פעולותיו וכל דבריו וקבלותיו לבני אדם כולם, עד שישבחהו כל מי שידבר עמו, או יתערב בו, ומה עניין אומרם "נושא ונותן באמונה", ומה עניין דיבורו שיהיה בנחת עם הבריות. ואולם לא יספיק בזה אלא חבור גדול. ואשוב לעניין דברי.

וקדושת השם הוא הפך חילול השם, וזה שהאדם כשיעשה מצווה מן המצוות, ולא יערב עמה כוונה מן הכוונות, אלא אהבת ה' יתעלה ועבודתו לבד - הנה הוא קידש את השם ברבים. וכמו כן אם ישמעו ממנו שמועות טובות - קידש את השם. כמו שאמרו שם "בזמן שאדם וכו' עד ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר".

וכמו כן אדם גדול, כשימנע עצמו מן העניינים שהם מכוערים אצל בני אדם, ואע"פ שאינם בעיניו מכוערים, קידש את השם. כמו שאמר משלי ד' כ"ד "ולזות שפתים הרחק ממך".
וחילול השם הוא עוון גדול, ייענש בו שוגג כמזיד. כמו שאמרו, עליהם השלום, אבות ד' ד' "אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם". וכל העונות יאריכו לאדם עליהם, חוץ מחילול השם, שאין מאריכין לו. וכך אמרו קדושין מ' א' "אין מקיפין לחילול השם. מאי אין מקיפין? אין עושין לו כחנוני המקיף, כלומר שיפרעו ממנו מעט.
וכל המחלל שם שמים בינו לבין עצמו, הקב"ה נפרע ממנו בגלוי. כמו שאמרו אבות שם שם "כל המחלל שם שמים בסתר. נפרעין ממנו בגלוי". והעניין הזה יתר מכל העונות, ואין יום הכיפורים ולא ייסורין ולא תשובה מכפרים, אלא כולן תולים, ומיתה מכפרת. כמו שאמרו ז"ל יומא שם שם "מי שיש בידו חילול השם, אין כוח בתשובה ולא ביום הכיפורים לכפר, ולא בייסורין למרק, אלא כולן תולים, ומיתה מכפרת. שנאמר ישעיה כ"ב י"ד "ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון". וכל זה כשיהיה מחלל שם שמים ברצונו כמו שנבאר.

וכמו שחילול השם הוא עוון גדול, כך קדוש השם הוא מצווה גדולה. וגומלין לו טובה הרבה מאוד. וכל איש מבני ישראל חייב בקדוש השם כמו שאמרו בספרא אני ה' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים ויקרא כ"ה ל"ח על מנת שתקדשו שמי ברבים ואמרו בפרק בן סורר ומורה סנהדרין ע"ד ב' בעי מיניה מר' אמי בן נח מצווה על קדושת השם או לא שמע מיניה דבן ישראל לא צריך בעיא דמצווה הוא על קדושת השם דכתיב ויקרא כ"ב ל"ב ונקדשתי בתוך בני ישראל.
המין השלישי במדרגת הנהרגים על קדושת השם והאנוסים באונס השמד. דע כי בכל מקום שאמרו בו חז"ל "יהרג ואל יעבור", אם ייהרג כבר קידש את השם. ואם היה בעשרה מישראל - כבר קידש את השם ברבים, כמו חנניא מישאל ועזריה, ודניאל, ועשרה הרוגי מלכות, ושבעת בני חנה, ושאר ישראל הנהרגים על קדושת השם, הרחמן יקום נקמת דמיהם בקרוב. ובעדם נאמר תהלים נ' ה' "אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח". ואמרו חז"ל שה"ש רבה ב' ז'

"השבעתי אתכם בנות ירושלים" וגו', השבעתי בדורות של שמד, "בצבאות" שעשו לי צביוני ועשיתי צביונם, "או באילות השדה", ששפכו דמם עלי כדם צבי ואיל, ועליהם הוא אומר תהלים מ"ד כ"ג "כי עליך הורגנו כל היום".

ואיש שיזכהו האל לעלות במעלה עליונה כזאת, כלומר שנהרג על קדושת השם, אפילו היו עונותיו כמו ירבעם בן נבט וחבריו, הוא מעולם הבא, ואפילו לא היה תלמיד חכם. וכך אמרו ע"ה פסחים נ' א' ע"ש "מקום שהרוגי מלכות עומדים. אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, כגון ר' עקיבא וחבריו. וכ"ש דאיכא תורה ומעשים טובים, אלה הרוגי לוד".
ואם לא ייהרג, אלא עבר מפני האונס ולא נהרג, לא הטיב לעשות, והוא מחלל שם שמים באונס. אמנם אינו חייב עונש מכל השבעה מיני עונשים, שלא מצאנו בכל התורה כולה לא בקלות ולא בחמורות מקום שיחייב ה' גבול מגבולי העונש לאנוס, אלא לעושי ברצון. כמו שאמר במדבר ט"ו ל' "והנפש אשר תעשה ביד רמה" וגו', ולא שהיה אנוס. וכך אמרו בכל התלמוד נדרים כ"ז א' ועוד "אנוס דאורייתא הוא, דכתיב דברים כ"ב כ"ו כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה". וברוב המקומות אמרו "אנוס רחמנא פטריה".

ולא נקרא לא פושע ולא רשע ולא פסול לעדות, אלא אם כן עשה עבירות יפסל בם לעדות. אלא שהוא לא קיים מצות קדוש השם, ולא יקרא שמו מחלל שם שמים ברצון בשום פנים.

אמנם מי שיאמר, או שיעלה בדעתו, מפני שאמרו חז"ל יהרג ואל יעבור- שאם עבר שיהיה חייב מיתה, זה טעות גמורה. שאין הדבר כן, אלא כמו שאספר.
וזה, שהוא מצווה שייהרג, ואם לא נהרג אינו חייב מיתה, ואפילו עבד ע"ז באונס, אינו חייב כרת. וכל שכן שלא יהרגוהו בית דין.

וזה העיקר הוא מבואר בתורת כהנים: אמר השם יתברך בנותן מזרעו למולך ויקרא כ' ה' "ונתתי את פני באיש ההוא, ולא אנוס, ולא שוגג ומוטעה". אמר שאנוס ומוטעה לא יתחייב כרת, אע"פ שאם עושה במזיד וברצון חייב כרת. וכל שכן עבירות שיתחייב על זדונם וברצון מלקות ארבעים, שלא יתחייב אם עשאם באונס במלקות בשום פנים. וחילול השם בלאו הוא, כמו שאמר השם ית' ויקרא כ"ב ל"ב "ולא תחללו את שם קדשי". וידוע הוא כי שבועת שקר הוא חילול השם, שכתוב בתורה שם י"ט י"ב "ולא תשבעו בשמי לשקר, וחללת את שם אלהיך אני ה'". עם כל זה לשון המשנה נדרים ג' ד' "נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהיא תרומה, בית שמאי אומרין בנדר, ובית הלל אומרין בשבועה".

ואע"פ שהעניינים האלה הן מבוארין בעניין, ואין צריך להביא ראיות עליהן בשום פנים, כי איך יושם דין מי שעשה באונס שוה עם מי שעשה ברצון ואמרו חז"ל יעבור ואל יהרג.

וראה זה האיש יותר יקר מהחכמים, ויותר מדקדק במצוות, והתיר עצמו למיתה בפיו ובלשונו, וקידש את ה' לפי דבריו, והוא חוטא ומורד במעשיו, והוא מתחייב בנפשו לפי דברי ה' ית' ויקרא י"ח ה' "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ולא שימות בהם" סנהדרין ע"ד א'.
והמין הרביעי מעניין זה השמד בין השמדות ומה שראוי לאדם שיעשה בו. דע שכל השמדות שהיו בזמן החכמים, היו מצווים בה לעבור על המצות, והיה בם עשיית מעשה. כמו שאמרו בתלמוד שלא יתעסקו בתורה, ולא ימולו את בניהם, או שיבעלו נשיהן נדות. ואולם זה השמד לא יתחייבו עשיית מעשה, זולת הדיבור בלבד. ואם ירצה אדם לקיים תרי"ג מצות בסתר -יקיים ואין אשם לו.
אלא אם הקרה עצמו בלא אונס שיחלל שבת, והוא אינו בכך אנוס, כי זה האונס אינו מחייב לשום אדם מעשה אלא הדיבור בלבד. וכבר נתאמת אצלם שאין אנחנו מאמינים באותו הדיבור ואינו בפי האומרו רק להנצל מן המלך, כדי להפיס דעתו בדיבורים מן הדיבור.

וכל מי שנהרג כדי שלא יודה בשליחות אותו האיש, לא ייאמר עליו אלא שעשה הישר והטוב, ויש לו שכר גדול לפני השם, ומעלתו במעלה עליונה כי הוא מסר עצמו לקדושת השם ית' ויתעלה. אבל מי שבא לשאול אותנו אם ייהרג או יודה, אומרים לו שיודה ולא ייהרג. אבל לא יעמוד במלכות אותו המלך, אלא ישב בביתו עד שיצא אם הוא צריך, ומעשה ידיו יעשה בסתר. כי מעולם לא נשמע כמו זה השמד הנפלא, שאין כופים בו כי אם על הדיבור בלבד. ולא יראה מדברי רז"ל שיאמרו ייהרג ואל יעבור ואל יאמר דבר אחד שאין בו מעשה. אבל ייהרג כאשר יחייבוהו לעשות מעשה, או על דבר שהוא מוזהר עליו.
וצריך מי שעבר עליו זה השמד, להתנהג באלה העניינים שאני מציע, שישים בין עיניו לעשות ולקיים מן המצוות מה שהוא יכול. ואם אירע לו שעבר הרבה, או שחלל שבת, לא יטלטל מה שאינו מותר לטלטלו, ולא יאמר מה שעברתי עליו יותר גדול מזה שאני נזהר ממנו, אלא יזהר מכל מה שהוא יכול.

ותדע שצריך האדם לידע עיקר מעיקרי הדת, והוא שירבעם בן נבט והדומים לו נפרעים ממנו על עשיית העגלים, ועל בטול ערובי תבשילין והדומה לו. שלא יאמר אדם קים ליה בדרבה מיניה, לא יאמר זה אלא בדיני אדם בעולם הזה, אבל השם יתברך נפרע מבני אדם על החמורות ועל הקלות ונותן שכר על כל דבר שעושים. על כן צריך האדם לידע שכל עבירה שיעשה נפרעים ממנו עליה, וכל מצווה שיעשה מקבל עליה שכר. ואין הדבר כמו שחשב.
והעצה שאני יועץ לנפשי, והדעת שאני רוצה בה לי ולאהובי ולכל מבקש ממני עצה, שיצא מאלה המקומות וילך למקום שהוא יכול להעמיד דתו ולקיים תורתו בלא אונס. ולא יפחד, ויעזוב ביתו ובניו וכל אשר לו, כי דת ה' שהנחיל אותנו גדולה, וחיובה קודם לכל המקרים הבזוים בעיני המשכילים שהם אינם עומדים, ויראת ה' היא שעומדת. ולא עוד אלא אפילו היו שתי מדינות מישראל, אחת מהם יותר טובה במעשיהם ובמנהגותיהם ויותר מדקדקת ונכנעים למצות מן האחרת, שחייב ירא ה' לצאת מאותה שמעשיה אינם כל כך נכונים, לאותה מדינה טובה. וכבר הזהירונו רז"ל, אל ידור אדם במדינה שאין בה עשרה חסידים. והביאו ראיה על זה מסדום, דכתיב בראשית י"ח י"ב "אולי ימצאון שם עשרה, ויאמר לא אשחית בעבור העשרה".

וכל זה כשיהיו שני מדינות ישראל. אבל אם היה המקום מן הגוים, ישראל העומד שם על אחת כמה וכמה שהוא חייב לצאת מאותו מקום, וללכת למקום טוב, וישתדל לעשות ואעפ"י שמפיל עצמו בסכנה עד שינצל מן המקום הרע שאינו יכול להעמיד דתו כראוי, וילך עד שיגיע למקום טוב. וכבר פירש על ידי הנביאים שכל הדר בין הכופרים שהוא כמותם ש"א כ"ו י"ט "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים". הנה שקול דירתו בין הגוים כאלו עובד אלהים אחרים.

וכן חייבו החסידים ויראי השם שימאסו הרע ועושיו, וכן אמר דוד ע"ה תהלים קל"ט כ"א "הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט". וגם אמר שם קי"ט ס"ג "חבר אני לכל אשר יראוך ולשומרי פקודיך". וכן מצינו באברהם אבינו ע"ה, שמאס משפחתו ומקומו, וברח לנפשו להינצל מדעת הכופרים.
וכל זה אם לא יכופו אותו הכופרים לעשות מעשיהם שצריך האדם לצאת מביניהם. אבל כשכופים אותו לעבור על אחת מן המצות, אסור לעמוד באותו מקום, אלא יצא ויניח כל אשר לו, וילך ביום ובלילה עד שימצא מקום שיהא יכול להעמיד דתו. והעולם גדול ורחב. והתנצלות מי שטוען בעניין ביתו ובניו אינה טענה לפי האמ, "אח לא פדה יפדה איש, לא יתן לאלהים כפרו". ואין ראוי אצלי מי שיטען זאת הטענה כדי לדחות מעל נפשו, אלא ייגלה למקום ראוי, ולא יעמוד בשום פנים במקום השמד. וכל העומד שם הרי הוא עובר ומחלל שם שמים, והוא קרוב למזיד.
אבל אלה שמפתין עצמן, ואומרין שיעמדו במקומן עד שיבוא המלך המשיח לארץ המערב, ואז יהיו יוצאין והולכין לירושלים, איני יודע איך יבטל מהם זה השמד. אלא עוברין הן ומחטיאין זולתן. ובכמותן אמר הנביא ע"ה ירמי' ו' י"ד "וירפאו את שבר בת עמי על נקלה לאמר שלום שלום ואין שלום". כי אין זמן לביאת המשיח, עד שתולין בו ואומרים עליו הוא קרוב או רחוק. וחיוב המצות אינו תלוי בביאת המשיח, אלא אנחנו מחויבים להתעסק בתורה ובמצות, ונשתדל להשלים עשייתן, ואחר שנעשה מה שאנחנו מחויבים, אם יזכה ה' לנו או לבני בנינו לראות המשיח הרי זה טוב יותר, ואם לא לא הפסדנו כלום, אלא הרווחנו בעשייתנו מה שאנחנו מחויבים.
אבל אם יעמוד אדם במקומות שיראה כי התורה תפסוק, והמין יאבד בעבור השנים, והוא אינו יכול להעמיד דתו, ויאמר אשאר אני עד שיבוא משיח ואצא מזה שאני בו, אין זה כי אם רוע לב ואיבוד גדול, וביטול הדת והדעת. זו היא דעתי והשם יודע האמת.
החמישי אפרש בו איך ראוי לאדם לראות את עצמו באלה ימי השמד. חייב הוא כל מי שאינו יכול לצאת מפני משאלות לבו וסיבות סכנת הימים, ועמד באותן המקומות, שיראה נפשו מחלל שם שמים, לא ברצון ממש אבל קרוב הוא להיות ברצון. ושהוא נזוף מלפני המקום, נענש על רוע מעשיו.
ועם זה יהיה בדעתו, אם עשה מצווה מן המצות, שהקב"ה מכפיל שכרו עליהם, שהוא לא עשה אלא לשמים בלבד, ואינו מבקשו כדי להתגדל ושיראה שהוא עושה מצווה. ואינו דומה שכר מי שעושה מצווה בלא פחד, לשכר מי שעושה אותה, והוא יודע שאם יוודע בו יאבד נפשו וכל אשר לו. ועל דמיון זה הזמן אמר השם דברים ד' כ"ט "כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך".

ואעפ"כ לא יפנה אדם ממחשבתו עד שהוא יוצא מאותן הגלילות שקצף עליהם השם, וישתדל בכל יכולתו. וגם כן אינו ראוי להרחיק מחללי שבתות ולמאוס אותם, אלא מקרבם ומזרזם לעשיית המצות. וכבר פירשו רז"ל, שהפושע אם פשע ברצונו כשיבוא לבית הכנסת להתפלל מקבלים אותו, ואין נוהגים בו מנהג בזיון. וסמכו על זה מדברי שלמה ע"ה משלי ו' ל' "אל יבוזו לגנב כי יגנוב למלא" וגו', אל יבוזו לפושעי ישראל שהן באין בסתר לגנוב מצות.

ומיום שגלינו מארצנו לא פסק ממנו שמד, כי מנעורינו גידלנו כאב, ומבטן אמנו הנחנו. ובכל התלמוד אומר "שמדא עביד ובטיל".

השם יבטלהו מעלינו, ויקיים בימינו מה שנאמר ירמיה נ' כ' "בימים ההם ובעת ההיא נאם ה' יבוקש את עון ישראל ואיננו, ואת חטאת יהודה ולא תמצאונה, כי אסלח לאשר אשאיר".