|
יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה התאוות החומריות העולם נברא לשימוש האדם האדם נברא בעבור מצבו בעולם הבא המצוות - אמצעים לשלמות |
|
[יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה] והנה, מה שהורונו חז"ל הוא: שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול בכל העידונים שיכולים להימצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה. אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה הוא זה העולם. והוא מה שאמרו ז"ל (אבות ד, ו): |
"העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא".
|
|
והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה, הם המצוות אשר ציוונו עליהן האל יתברך שמו. ומקום עשיית המצוות הוא רק העולם הזה. על כן הושם האדם בזה העולם בתחילה, כדי שעל ידי האמצעים האלה המזדמנים לו כאן יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו, שהוא העולם הבא, לרוות שם בטוב אשר קנה לו על ידי האמצעים האלה. והוא מה שאמרו ז"ל (ערובין כב, א): |
"היום לעשותם, ומחר לקבל שכרם".
|
|
וכשתסתכל עוד בדבר תראה, כי השלמות האמיתי הוא רק הדבקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך אומר (תהילים עג, כוח ): "ואני קרבת אלוהים לי טוב". ואומר (שם כז, ד): "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי". כי רק זה הוא הטוב, וכל זולת זה שיחשבוהו בני האדם לטוב אינו אלא הבל ושווא נתעה. אמנם לכשיזכה האדם לטובה הזאת, ראוי שיעמל ראשונה וישתדל ביגיעו לקנותה, והיינו: שישתדל לדבוק בו יתברך בכוח מעשים שתולדותם זה העניין, והם הם המצוות. [התאוות החומריות] וכפי השיעור אשר כבש את יצרו ותאוותיו ונתרחק מן המרחיקים אותו מהטוב ונשתדל לדבק בו - כן ישיגהו וישמח בו. [העולם נברא לשימוש האדם] והוא כעין מה שאמרו חז"ל (חגיגה דף יב, א) בעניין האור שגנזו הקדוש ברוך הוא לצדיקים. וזה לשונם: |
וכיון שראה אור שגנזו הקדוש ברוך הוא לצדיקים שמח,
שנאמר (משלי יג, ט): אור צדיקים ישמח". |
|
ובעניין אבני המקום שלקח יעקב ושם מראשותיו אמרו (חולין צא, ב): |
"אמר רבי יצחק: מלמד שנתקבצו כולן למקום,
והייתה כל אחת אומרת: עלי יניח צדיק ראשו. |
|
והנה על העיקר הזה העירונו ז"ל במדרש קהלת, שאמרו ז"ל (קהלת רבה פ"ז): |
"ראה את מעשי האלוהים וגו'" - בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי".
|
|
[האדם נברא בעבור מצבו בעולם הבא] והוא מה שאמרו: (אבות ב, טז): "העולם הזה דומה לפרוזדור", והוא מה שאמרו: "היום לעשותם ולא מחר לעשותם, היום לעשותם ומחר לקבל שכרם" (ערובין כב, א); "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת". (עבודה זרה ב,א); "העולם הזה דומה ליבשה והעולם הבא לים וכו'" (קהלת רבה א, טו). וכאלה רבים על זה הדרך. ותראה באמת שכבר לא יוכל שום בעל שכל להאמין שתכלית בריאת האדם הוא למצבו בעולם הזה, כי מה הם חיי האדם בעולם הזה? או מי הוא ששמח ושלו ממש בעולם הזה? "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה, ורהבם עמל ואון" בכמה מיני צער וחולאים ומכאובים וטרדות, ואחר כל זאת - המוות. אחד מני אלף לא יימצא שירבה העולם לו הנאות ושלווה אמיתית, וגם הוא, אילו יגיע למאה שנה, כבר עבר ובטל מן העולם. ולא עוד, אלא שאם תכלית בריאת האדם היה לצורך העולם הזה, לא היה צריך מפני זה שתנופח בו נשמה כל כך חשובה ועליונה, שתהיה גדולה יותר מן המלאכים עצמם, כל שכן שהיא אינה מוצאה שום נחת רוח בכל עינוגי זה העולם. והוא מה שלמדונו ז"ל במדרש קהלת (פרק ו) וזו לשונם: |
"וגם הנפש לא תמלא" -
"משל למה הדבר דומה לעירוני שנשא בת מלך, אם יביא לה כל מה שבעולם אינם חשובים לה כלום, שהיא בת מלך. כך הנפש, אילו הבאת לה כל מעדני עולם אינם כלום לה. למה? שהיא מן העליונים", |
|
וכן אמרו ז"ל (אבות ב, כב): |
"על כורחך אתה נוצר ועל כורחך אתה נולד".
|
|
כי אין הנשמה אוהבת העולם הזה כלל, אלא אדרבה מואסת בו. אם כן וודאי לא היה בורא יתברך בריאה לתכלית שהוא נגד חוקה ונמאס ממנה. אלא בריאתו של האדם למצבו בעולם הבא היא, ועל כן נתנה בו נשמה זאת, כי לה ראוי לעבוד ובה יוכל האדם לקבל השכר במקומו וזמנו, שלא יהיה דבר נמאס אל נשמתו כעולם הזה, אלא אדרבה נאהב ונחמד ממנה. וזה פשוט.
[המצוות - אמצעים לשלמות] מעתה וודאי הוא שהדקדוק שידוקדק על עניין המצוות והעבודה, מוכרח שיהיה בתכלית הדקדוק, כאשר ידקדקו שוקלי הזהב והפנינים לרוב יקרם, כי תולדותם נולדת בשלמות האמיתי והיקר הנצחי שאין יקר למעלה ממנו. ונמצינו למדים, כי עיקר מציאות האדם בעולם הזה הוא רק לקיים מצוות ולעבוד ולעמוד בניסיון, והנאות העולם אין ראוי שיהיה לו אלא לעזר ולסיוע בלבד, לשיהיה לו נחת רוח ויישוב דעת, למען יוכל לפנות לבו אל העבודה הזאת המוטלת עליו. ואמנם ראוי לו שתהיה כל פנייתו רק לבורא יתברך, ושלא יהיה לו שום תכלית אחר בכל מעשה שיעשה אם קטן ואם גדול, אלא להתקרב אליו יתברך, ולשבר כל המחיצות המפסיקות בינו לבין קונו, הן הנה כל ענייני החומריות והתלוי בהם, עד שימשך אחריו יתברך ממש כברזל אחר אבן השואבת, וכל מה שיוכל לחשוב שהוא אמצעי לקורבה הזאת, ירדוף אחריו ויאחז בו ולא ירפהו. ומה שיוכל לחשב שהוא מניעה לזה, יברח ממנו כבורח מן האש וכעניין שנאמר (תהילים סג, ט): "דבקה נפשי אחריך בי תמכה ימינך", כיון שביאתו לעולם אינה אלא לתכלית הזה, דהיינו להשיג את הקורבה הזאת במלטו נפשו מכל מונעיה ומפסידיה. והנה אחר שידענו והתברר אצלנו אמיתת הכלל הזה, יש לחקור על פרטיו לפי מדרגותיהם, מתחילת הדבר ועד סופו, כמו שסידרם רבי פנחס בן יאיר במאמר שלו שהבאנו כבר בהקדמתנו, והם: |
הזהירות, הזריזות, הנקיות, הפרישות, הטהרה, החסידות, הענווה, יראת החטא והקדושה.
|
|
ועתה נבארם אחד אחד בסיעתא דשמיא. |
