|
הכרה בחולשת התענוגים התבודדות מביאה לפרישות |
|
[הכרה בחולשת התענוגים] כי הנה מה שמטה הטבע אל התענוגות האלה, עד שיצטרך כל כך כוח ותחבולות להפרישו מהם, הוא פיתוי העיניים הנפתים במראה הדברים אשר הוא טוב וערב לכאורה, הוא הפיתוי שגרם לחטא הראשון שיעשה. כעדות הכתוב (בראשית ג'): "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים וגו' ותיקח מפריו ותאכל". אבל כשיתברר אל האדם היות הטוב ההוא כוזב לגמרי, מדומה ובלי שום התמדה נכונה, והרע בו אמיתי או קרוב להיוולד ממנו באמת, וודאי שימאס בו ולא ירצהו כלל. על כן זהו כל הלימוד שצריך שילמד האדם את שכלו, להכיר בחולשת התענוגים האלה ושקרם, עד שמאליו ימאס בם ולא יקשה בעיניו לשלחם מאתו. הנה תענוג המאכל, הוא היותר מוחש ומורגש, היש דבר אבד ונפסד יותר ממנו? שהרי אין שיעורו אלא כשיעור בית הבליעה. כיוון שיצא ממנה וירד בבני המעיים אבד זכרו ונשכח כאילו לא היה. וכך יהיה שבע אם אכל ברבורים אבוסים, כמו אם אכל לחם קיבר, לו אכל ממנו כדי שביעה. כל שכן אם ישים אל לבו החולאים הרבים שיכולים לבוא עליו מחמת אכילתו, ולפחות הכובד שמגיעהו אחר האכילה והעשנים המהבילים את שכלו, הנה על כל אלה וודאי שלא יחפוץ אדם בדבר הזה, כיון שטובתו אינה טובה ורעתו רעה. ושאר כל ההנאות שבעולם כמו כן, אלו יתבונן בהם יראה שאפילו הטוב המדומה שבהם איננו אלא לזמן מועט, והרע שיכול להיוולד מהם קשה וארוך, עד שלא יאות לשום בעל שכל לשום עצמו בסכנות הרעות על ריווח הטוב המועט ההוא. וזה פשוט. וכשירגיל את עצמו ויתמיד בעיונו על האמת הזאת, הנה מעט מעט יצא חופשי ממאסר הסכלות אשר חושך החומר אוסר אותו בו, ולא יתפתה מפיתויי ההנאות הכוזבות כלל, או ימאס בהן וידע שאין לו לקחת מן העולם אלא ההכרחי, וכמו שכתבתי. והנה, כמו שההתבונן על זה הדבר גורם קניית הפרישות, כך סכלותו מפסיד אותו, וההתמדה בין השרים ואנשי הגדולות הרודפים אחר הכבוד ומרבים ההבל. כי בראותו את היקר ההוא והגדולה ההיא, אי אפשר שלא תתעורר תאוותו בו לחמוד אותם, ואפילו לא יניח את יצרו שינצח אותו, על כל פנים מידי מלחמה לא ימלט, והנה הוא בסכנה. וכעניין זה אמר שלמה (קהלת ז'): |
"טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה".
|
|
[התבודדות מביאה לפרישות] והנביאים אליהו ואלישע מצאנו היותם מייחדים מקומם על ההרים מפני התבודדותם, והחכמים החסידים הראשונים ז"ל הלכו בעקבותיהם, כי מצאו להם זה האמצעי היותר מוכן לקנות שלמות הפרישות, למען אשר לא יביאום הבלי חבריהם לההביל גם הם כמותם. וממה שצריך ליזהר בקניית הפרישות הוא, שלא ירצה האדם לדלג ולקפוץ אל הקצה האחרון שבו רגע אחד. כי זה וודאי לא יעלה בידו. אלא יהיה פורש והולך מעט מעט, היום יקנה קצת ממנו, ומחר יוסיף עליו מעט יותר, עד שיתרגל בם לגמרי, כי ישוב לו כמו טבע ממש. |
