|
התנהגות בשפלות התבוננות בחולשת מעמדו מפסידי הענווה סכלות קשר עם חנפים |
|
שנים הם המרגילים את האדם אל הענווה: הרגילות וההתבונן. [התנהגות בשפלות] וכעניין שבארנו בזריזות שכל זה נכלל במאמרם ז"ל (ברכות י"ז): |
"לעולם יהא אדם ערום ביראה",
|
|
דהיינו: שיבקש תחבולות נגד הטבע ונטייתו עד שינצחם.
[התבוננות בחולשת מעמדו] האחד הוא המוזכר בדברי עקביא בן מהללאל (אבות פ"ג): |
"דע מאין באת? מטיפה סרוחה,
ולאן אתה הולך? למקום עפר רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון? לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא". |
|
כי באמת כל אלה הם נגדיים לגאווה ועוזרים אל הענווה, כי בהיות האדם מסתכל בפחיתות חומרו וגריעות התחלתו אין לו טעם לנשא כלל אלא לבוש וליכלם. |
הא למה זה דומה? לרועה חזירים שהגיע למלוך, כל עת אשר יזכור ימיו הראשונים אי אפשר לו שיתגאה. וכשיחשוב כמו כן שבסוף כל גדולותיו ישוב לעפר מאכל לתולעת כל שכן שייכנע גאונו וישכח שאון גאוותו, כי מה טובו ומה גדולתו ואחריתו בושה וכלימה.
וכשיחשוב עוד, וידמה בלבו רגע היכנסו לפני הבית דין הגדול של צבא מעלה, בעת שיראה עצמו לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא הקדוש והטהור בתכלית הקדושה והטהרה, בסוד קדושים משרתי גבורה גיבורי כוח עושי דברו אשר אין בהם כל מום, והוא עומד לפניהם גרוע, פחות ונבזה מצד עצמו, טמא ומגואל מצד מעשיו, הירים ראש, היהיה לו פתחון פה? וכי ישאלוהו איה אפוא פיך. איה גאונך וכבודך אשר נשאת בעולמך, מה יענה או מה ישיב על תוכחתו? |
|
הנה וודאי שאילו רגע אחד יצייר האדם בשכלו האמת הזה ציור אמיתי וחזק, פרוח תפרח ממנו כל הגאווה ולא תשוב אליו עוד. השני הוא עניין חילוף תולדות הזמן ורוב תמורותיהם, כי העשיר קל להיות עני, והמושל לעבד, והמכובד לנקלה. ואם הוא יכול כל כך על נקלה לשוב אל המצב הנבזה בעיניו היום, איך יגבה לבו על מצבו אשר אינו בטוח עליו?! כמה מיני חולאים יכולים חס ושלום לבוא על האדם שיצטרך במו פיו להתחנן למי שיעזור אותו ויסייעהו ויקל לו במקצת? כמה צרות חס ושלום יכולים לבוא עליו שיצטרך ללכת לשחר פני רבים אשר מאס לפעמים לתת להם שלום למען יהיו לו למושיעים? ודברים אלה אנחנו רואים בעינינו דבר יום ביומו, כדאי הם להסיר מלב האדם גאוותו ולהלבישו ענווה ושפלות. וכשיתבונן עוד האדם על חובתו לפניו יתברך וכמה היא נעזבת ממנו וכמה הוא מתרשל בה, וודאי שיבוש ולא יתגאה, יכלם ולא ירום לבו. וכן הוא אומר (ירמיה ל"א): "שמוע שמעתי אפרים מתנודד וגו'". ועל הכל יתבונן תמיד להכיר חולשת השכל האנושי ורוב טעותיו וכזביו, שיותר קרוב לו תמיד הטעות מהידיעה האמיתית, על כן יירא תמיד מהסכנה הזאת ויבקש ללימוד תמיד מכל אדם ולשמוע תמיד לעצה פן ייכשל. והוא מה שאמרו ז"ל (אבות ד'): |
"איזהו חכם הלומד מכל אדם",
|
|
וכן הוא אומר (משלי י"ב): "שומע לעצה חכם".
[מפסידי הענווה] וכעניין שאמרו ז"ל (ברכות ל"ב): |
"אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן, אלא מתוך קופה של בשר".
|
|
[סכלות] ורבותינו ז"ל אמרו (סנהדרין כ"א): |
"סימן לגסות הרוח עניות של תורה",
|
|
וכן אמרו (זהר בלק): |
"סימן דלא ידע כלום שבוחי".
|
|
ואמרו עוד (בבא מציעא פ"ה): |
"איסתרא בלגינא קיש קיש קריא".
|
|
עוד אמרו (בראשית רבה פרק ט"ו): |
"שאלו לאילני סרק מפני מה קולכם נשמע?
אמרו: הלואי יהיה קולנו נשמע ונזכר", |
|
וכבר ראינו שמשה, שהוא מובחר שבכל האדם, היה עניו מכל האדם.
[קשר עם חנפים] והנה סוף סוף דעת האדם קלה וטבעו חלש ומתפתה בנקל, כל שכן בדבר שאליו הוא נוטה בטבע, על כן בשמעו את הדברים האלה יוצאים מפי שהוא מאמין לו, יכנסו בו כארס בכעוס ונמצא נופל ברשת הגאווה ונשבר. הרי לנו יואש (דברי הימים ב' כ"ד) אשר הטיב לעשות כל ימי הורהו יהוידע הכהן רבו, ואחרי מות יהוידע באו עבדיו והתחילו להחניף לו ולהגדיל הילוליו עד שדימוהו לאלוה, אז שמע המלך אליהם. ותראה זה הדבר בבירור, כי רוב השרים והמלכים או כל בעלי היכולת, יהיו באיזה מדריגה שיהיו, נכשלים הם ונשחתים בעבור חנופת משרתיהם. על כן מי שעיניו בראשו יותר יזהר ויעיין במעשי מי שרוצה לקנותו לו לחבר או ליועץ או לפקיד על ביתו, יותר ממה שיזהר ויעיין במאכלו ובמשתיו, כי המאכל והמשתה יוכל להזיק לגופו בלבד והחברים או הפקידם יוכלו להשחית נפשו ומאודו וכל כבודו. ודוד המלך עליו השלום אומר (תהילים ק"א): "הולך בדרך תמים הוא ישרתני, לא ישב בקרב ביתי עושה רמיה". ואין טוב לאדם אלא שיבקש לו חברים תמימים, שיאירו עיניו במה שהוא עיוור בו ויוכיחוהו באהבתם ונמצאו מצילים אותו מכל רע, כי מה שאין האדם יכול לראות, לפי שאינו רואה חובה לעצמו, הם יראו ויבינו ויזהירוהו ונשמר. ועל זה נאמר (משלי כ"ד): "ותשועה ברוב יועץ". |
