|
הבדלות מן החומר בין טהור לקדוש צדיקים הם המרכבה כללו של דבר: מפסידי הקדושה חוקי החסידות רבים |
|
עניין הקדושה כפול הוא, דהיינו: תחילתו עבודה וסופו גמול, תחילתו השתדלות וסופו מתנה. והיינו, שתחילתו הוא מה שאדם מקדש עצמו, וסופו מה שמקדשים אותו. והוא מה שאמרו ז"ל (יומא ל"ט): |
"אדם מקדש עצמו מעט - מקדשים אותו הרבה;
מלמטה - מקדשים אותו מלמעלה". |
|
[הבדלות מן החומר] ואמנם לפי שאי אפשר לאדם שישים הוא את עצמו במצב הזה, כי כבד הוא ממנו, כי סוף סוף חומרי הוא ובשר ודם, על כן אמרתי שסוף הקדושה מתנה, כי מה שיוכל האדם לעשות הוא ההשתדלות ברדיפת הידיעה האמיתית והתמדת ההשכלה בקדושת המעשה, אך הסוף הוא שהקדוש ברוך הוא ידריכהו בדרך הזה שהוא חפץ ללכת בה, וישרה עליו קדושתו ויקדשהו, ואז יצלח בידו זה הדבר שיוכל להיות בדביקות הזה עמו יתברך בתמידות, כי מה שהטבע מונע ממנו - יעזרהו יתברך ויסיע לו. וכעניין שנאמר (תהילים פ"ד): "לא ימנע טוב להולכים בתמים", ועל כן אמרו במאמר שזכרתי: "אדם מקדש עצמו מעט", שהוא מה שיוכל האדם לקנות בהשתדלותו, "מקדשים אותו הרבה", שהוא העזר שעוזר אותו השם יתברך, וכמו שכתבתי. והנה, האיש המתקדש בקדושת בוראו, אפילו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות ענייני קדושה ממש, וסימנך אכילת קדשים, שהיא עצמה מצוות עשה. ואמרו ז"ל (פסחים נ"ט): |
"כוהנים אוכלים ובעלים מתכפרים".
|
|
[בין טהור לקדוש] הטהור - מעשיו החומריים אינם לו אלא הכרחיים, והוא עצמו אינו מתכון בהם אלא על צד ההכרח, ונמצא שעל ידי זה יוצאים מסוג הרע שבחומריות ונשארים טהורים, אך לכלל קדושה לא באו, כי אילו היה אפשר בלתם כבר היה יותר טוב. אך הקדוש, הדבק תמיד באלוהיו ונפשו מתהלכת בין המושכלות האמיתיות באהבת בוראו ויראתו, הנה נחשב לו כאילו הוא מתהלך לפני ה' בארצות החיים עודנו פה בעולם הזה. [צדיקים הם המרכבה] |
"ויעל מעליו אלוהים" (בראשית ל"ה) - "האבות הן הן המרכבה".
|
|
וכן אמרו: "הצדיקים הן הן המרכבה", כי השכינה שורה עליהם כמו שהייתה שורה במקדש, ומעתה המאכל שהם אוכלים הוא כקרבן שעולה על גבי האישים, כי וודאי הוא שיהיה נחשב לעילוי גדול אל אותם הדברים שהיו עולים על גבי המזבח, כיון שהיו נקרבים לפני השכינה, וכל כך יתרון היה להם בזה, עד שהיה כל מינם מתברך בכל העולם, וכמאמרם ז"ל במדרש, כן המאכל והמשתה שהאיש הקדוש אוכל, עילוי הוא למאכל ההוא ולמשתה ההוא, וכאילו נקרב על גבי המזבח ממש. והוא העניין שאמרו עליו ז"ל (כתובות ק"ה): |
"כל המביא דורון לתלמיד חכם כאילו הקריב בכורים".
|
|
וכן אמרו (יומא ע"א): |
"ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין במקום נסכים.
|
|
ואין הדבר הזה שיהיו התלמידי חכמים להוטים אחרי העניין הוא לפי הכוונה שזכרתי, כי התלמידי חכמים הקדושים בדרכיהם ובכל מעשיהם הנה הם ממש כמקדש וכמזבח, מפני שהשכינה שורה עליהם כמו שהייתה שורה במקדש ממש, והנה הנקרב להם כנקרב על גבי המזבח ומלוי גרונם תחת מילוי הספלים, ועל דרך זה כל תשמיש שישתמשו מדברי העולם אחרי היותם כבר דבוקים לקדושתו יתברך, הִנָּהּ עילוי ויתרון הוא לדבר ההוא שזכו להיות תשמיש לצדיק. וכבר הזכירו ז"ל בעניין אבני המקום שלקח יעקב ושם מראשותיו (חולין צ"א): |
"אמר רבי יצחק: מלמד שנתקבצו כולן, והייתה כל אחת אומרת:
עלי יניח צדיק ראשו". |
|
כללו של דבר: ואמנם זה בהיות שכלו ודעתו קבועים תמיד בגדולתו יתברך ורוממותו וקדושתו, עד שימצא כאילו הוא מתחבר למלאכים העליונים ממש עודהו בעולם הזה. וכבר אמרתי שאין האדם יכול לעשות זה מצדו, אלא להתעורר בדבר ולהשתדל עליו, וזהו אחר שכבר ימצאו בו כל המידות הטובות שזכרנו עד הנה, מתחילת הזהירות ועד יראת החטא, בזאת יבוא אל הקודש ויצליח. שהרי אם הראשונות חסרות ממנו, הרי הוא כזר ובעל מום, שנאמר בו (במדבר י"ח): "וזר לא יקרב". אך אחרי הכינו את עצמו בכל הכנות אלה, אם ירבה לדבוק בתוקף האהבה ועצם היראה בהשכלת גדולתו יתברך ועצם רוממותו, יפריד עצמו מענייני החומר מעט מעט, ובכל פעולותיו ובכל תנועותיו יכוון לבבו אל מצפוני ההתדבקות האמיתי, עד שיערה עליו רוח ממרום וישכין הבורא יתברך את שמו עליו, כמו שעושה לכל קדושיו, ואז יהיה כמלאך ה' ממש, וכל מעשיו, אפילו השפלים והגשמיים, כקורבנות ועבודות. והנך רואה שדרך קניית זאת המידה הוא על ידי רוב הפרישה, והעיון העצום בסתרי ההשגחה העליונה, ומצפוני הבריאה וידיעת רוממותו יתברך ותהילותיו, עד שיתדבק בו דבקות גדול וידע לכוון מחשבתו בהיותו הולך ומשתמש בדרכים הארציים כמו שהיה ראוי לכהן שיתכוון בעודו שוחט הזבח או מקבל דמו או זורקו עד שימשוך בזה הברכה ממנו יתברך החיים והשלום, וזולת זה אי אפשר שישיג מעלה זו ויישאר על כל פנים חומרי וגשמי ככל שאר בני אדם. והנה מה שעוזר להשגת המידה הזאת הוא ההתבודדות והפרישה הרבה, כדי שבהעדר המטרידים תוכל נפשו להתגבר יותר ולהידבק בבורא. [מפסידי הקדושה] ומשם יעלה אל מעלה גבוהה יותר והוא הרוח הקודש, שכבר תגיע השכלתו להיות למעלה מחוק האנושי. ויכול להגיע דביקותו אל מעלה כל כך גדולה, שכבר יימסר בידו מפתח של תחיית המתים, כמו שנמסר לאליהו ולאלישע, שהוא מה שֶּׁמּורֶה על עצם ההתדבקות בו יתברך, שבהיות הוא יתברך שמו מקור החיים, הנותן חיים לכל חי. וכמאמרם ז"ל (תענית ב'): |
"שלושה מפתחות לא נמסרו ביד שליח:
מפתח תחיית המתים וכו'", |
|
הנה הִדָּבֵק בו יתברך דביקות גמור יוכל למשוך ממנו יתברך אפילו משך החיים עצמם, שהוא מה שמתייחס לו בפרט יותר מן הכל, כמו שכתבתי, והוא מה שסיימה הברייתא: |
"וקדושה מביאה לידי רוח הקודש,
ורוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים". |
|
[חוקי החסידות רבים] אבל אמרתי קצת מכל פרט שבפרטי הברייתא, אשר עליה יסדתי חיבורי זה, והוא מה שיוכל להיות התחלה וראשית להרחיב העיון בעניינים ההם, כיון שנגלה דרכם ונפתח אורחם לעינינו ללכת בם בדרך מישור, ועל כל כיוצא בזה נאמר (משלי א'): "ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקנה". והבא לטהר מסיעים אותו, "כי ה' ייתן חכמה מפיו דעת ותבונה" (שם ב') להישיר איש דרכו לפני בוראו. וזה פשוט, כי כל אדם לפי האומנות אשר בידו והעסק אשר הוא עוסק, כך צריך לו היישרה והדרכה. כי דרך החסידות הראוי למי שתורתו אומנותו, אינו דרך החסידות הראוי למי שצריך להשכיר עצמו למלאכת חברו, ולא זה וזה דרך החסידות הראוי למי שעוסק בסחורתו, וכן כל שאר הפרטים אשר בעסקי האדם בעולם, כל אחד ואחד לפי מה שהוא, ראויים לו דרכי החסידות. לא לפי שהחסידות משתנה, כי הנה הוא שווה לכל נפש וודאי. הואיל והנושאים משתנים, אי אפשר שלא ישתנו גם האמצעיים המגיעים אותם אל התכלית כל אחד לפי עניינו. וכבר יכול להיות חסיד גמור איש שמפני צורכו הוא בעל מלאכה פחותה, כמו מי אשר לא יפסק מפיו הלימוד. וכתיב (שם ט"ז): "כל פעל ה' למענהו" ואומר (שם ג'): "בכל דרכיך דעהו והו יישר אורחותיך". הוא יתברך שמו ברחמיו יפקח עינינו בתורתו ויורנו בדרכיו ויוליכנו באורחותיו, ונזכה לתת כבוד לשמו ולעשות נחת רוח לפניו. יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו. ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם. אמן אמן אמן. |
